Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.

מגילות קומראן בהיכל הספר

לתשומת לב המבקרים, אין לצלם בהיכל הספר.

מרבית היצירה הרוחנית שנכתבה אחרי התנ"ך מתייחסת לטקסט מכונן זה, אשר הטביע את חותמו גם על הנצרות ועל האסלאם.

התצוגה בהיכל הספר מזמינה את מבקריה למסע יחיד במינו, העוקב בגישה היסטורית-מחקרית, ובאמצעות פריטים נדירים ביותר, אחר גלגולו של ספר-הספרים: ממגילות קומראן - כתבי-היד של המקרא הקדומים ביותר עלי אדמות שנמצאו במדבר יהודה - השופכות אור על אופייה של החברה היהודית בארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית-רומית; דרך סיפורם של אנשי קומראן, כת יהודית בדלנית, שטיפחה ציפיות משיחיות וביקשה לתרגם את האידאלים המקראיים לחיי המעשה; ועד לסיפורו של כתר ארם-צובא – כתב-היד המדויק ביותר בעולם לפי נוסח המסורה, והקרוב ביותר לזה שאנו מחזיקים בידינו היום.

היכל הספר הוקם בראשיתו לשימור והצגה של שבע המגילות הראשונות שהתגלו ב-1947 בקומראן -  גילוי אשר היה לנקודת מפנה בחקר תולדות עם ישראל בעת העתיקה. ייחודו של ההיכל בהיותו בניין אידאולוגי, בעל אופי מקדשי, המבטא מסרים רוחניים, והוא נחשב אבן דרך באדריכלות מודרנית. הבניין, שתוכנן בידי האדריכלים היהודים האמריקנים ארמנד פ' ברטוס ופרדריק ג' קיסלר, נחנך בשנת 1965. הקמתו בסמוך למוסדות הרשמיים של מדינת ישראל - הכנסת, משרדי הממשלה, האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית - מעידה על החשיבות המיוחסת לכתבים עתיקים אלה ולבניין שבו הם שוכנים.

הכיפה הלבנה שעל המבנה מעוצבת בצורת מכסי הכדים שבתוכם נמצאו כמה מן המגילות, ואילו הניגוד שבין צבע הכיפה לבין הקיר השחור שמולה מרמז למתח הניכר במגילות בין עולמם הרוחני של "בני האור" (כפי שכינו אנשי הכת את עצמם) לבין "בני החושך" (אויבי הכת בפיהם). פרוזדור הכניסה להיכל הוא דמוי-מערה, זכר למקום שכתבי היד העתיקים נתגלו בו.


מגילת ישעיהו
על ציר הזמן


מגילות קומראן

מגילות קומראן הן כתבי-יד עתיקים שהתגלו בשנים 1956-1947 ב-11 מערות ליד חורבת קומראן - בחוף הצפוני-מערבי של ים המלח, לצד מגילות נוספות שנמצאו במדבר יהודה. המגילות נחשבות לאחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר בחקר ארץ ישראל ועם ישראל; בשנת 1965 הוקם היכל הספר, לשימורן והצגתן של שבע המגילות הראשונות שהתגלו במקום. 

כל המגילות כבנות אלפיים שנה (מן המאה ה-3 לפני הספירה ועד המאה ה-1 לספירה), רובן כתובות בעברית ומיעוטן בארמית וביוונית. רובן נכתבו על קלף ומקצתן על פפירוס. רק מגילות מעטות נשתמרו בשלמותן, ואילו מרובן שרדו אך קטעים. על אף מצבן הקשה, הצליחו החוקרים לשחזר כ-950 כתבי-יד בגדלים שונים.

כתבי-היד מתחלקים לשני סוגים עיקריים: מגילות מקראיות ומגילות לא-מקראיות (הכוללות ספרות כיתתית). בין המגילות כ-200 עותקים של כל ספרי המקרא (להוציא את מגילת אסתר וספר נחמיה)- העדות הקדומה ביותר לטקסט מקראי שנמצאה מעולם. מן הספרים הלא-מקראיים (חיבורים שאינם נמנים על ספרי המקרא הקנוניים) התגלו חיבורים שהיו ידועים קודם לכן רק בתרגומים, וכן חיבורים שהתגלו לראשונה. כמו כן התגלתה ספרות כיתתית שבמסגרתה נמצאו חיבורים בכל הסוגות הספרותיות: חיבורים הלכתיים, ליטורגיים, פרשניים ואפוקליפטיים, כולם בעלי אופי דתי בדלני.

גילוי המגילות היה נקודת מפנה בחקר תולדות עם ישראל בעת העתיקה, שכן המגילות הן אוצר ספרותי בלום - הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית - וכמוהו טרם היה. אוצר זה שופך אור על אופייה של החברה היהודית בארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית-רומית, ובכלל זה על ראשיתה של היהדות הרבנית ואף על הנצרות הקדומה.

רוב החוקרים סבורים שהמגילות היו שייכות לספרייה של כת מדבר יהודה שהתגוררה בקומראן, אולם נראה ש"עדת היחד" האיסיית (כפי שהחבורה נקראת בכתביה) אחראית לכתיבתן של מקצת המגילות, ואילו השאר חוברו או הועתקו במקום אחר.

מכיוון שהמגילות שבריריות מאוד ואי אפשר להציגן למשך זמן ממושך, פותחה במוזיאון שיטה של סבב בהצגתן: מגילה מוצגת משלושה עד שישה חודשים ומוחלפת באחרת. אחרי שהיא מורדת מהתצוגה היא מאוחסנת זמנית במחסן מיוחד כדי "לנוח" מהחשיפה. בנוסף, על מנת להגן על המגילות, הן שמורות בכיסוי מתכת ובו מספר חלונות; בכל שלושה-ארבעה חודשים נחשפים מספר טורים מהמגילה, בעוד שאר החלקים נותרים מכוסים.


גילוי המגילות 

שבע המגילות הראשונות שנמצאו בקומראן התגלו באקראי ב-1947 על ידי בדווים, במערה סמוכה לחורבת קומראן שבחוף הצפוני-מערבי של ים המלח. הארכאולוג פרופ' א"ל סוקניק רכש מיד שלוש מהמגילות עבור האוניברסיטה העברית, ואת היתר קנה ראש הכנסייה הסורית במזרח ירושלים, אתנסיוס סמואל. ב-1948, בימי מלחמת העצמאות, הבריח סמואל את ארבע המגילות לארצות הברית. רק כעבור כשש שנים הצליח הארכאולוג פרופ' יגאל ידין, בנו של סוקניק, להחזירן לארץ.

בשנים הבאות, מ-1949 עד 1956, כאשר אזור קומראן תחת שליטת הירדנים ואזרחי ישראל מנועים מלהגיע אליו, נמשכו החיפושים אחר כתבים, והבדווים וארכאולוגים ממשלחת בית-הספר הצרפתי למקרא ומוזיאון רוקפלר, בראשותו של האב פרופ' דה-וו, גילו קטעים נוספים מ-950 מגילות שונות. רובם שמורים היום ברשות העתיקות. מאז לא נמצאו מגילות נוספות באזור קומראן, אף שמדי פעם נערכות חפירות באתר ובסביבותיו.


ספריית קומראן

"הם שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם" (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב', ח, ו)

אנשי ה"יחד" ייחסו חשיבות עליונה ללימוד כתבי הקודש ולעיסוק בפרשנות, בהלכה ובתפילה. ממאות המגילות שנמצאו באתר ומדיני החבורה המפורטים בהן עולה שהם קיימו כלשונם את דברי הכתוב: "ולא ימוש ספר תורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א: ח). לפי חוקי הקהילה, היה עליהם לדאוג שבכל שעות היממה תפעל בקרבם משמרת של לומדי תורה, כדי שיוכלו לחשוף את "רזי האל" בתחומי ההלכה, ההיסטוריה והיקום.

פעילות הכתיבה והיצירה הספרותית של אנשי הכת התרחשה ככל הנראה בכמה חדרים במרכז הקהילתי של חורבת קומראן, בעיקר בחדר הסופרים שבקומה העליונה. רוב המגילות נכתבו על קלף ומיעוטן על פפירוס. הכתיבה נעשתה בקולמוס עשוי קנה מחודד או מתכת קשה, שנטבל בדיו שחורה – תרכובת של פיח, שרף, שמן ומים. פיסות עור קטנות וחרסים כתובים שנמצאו מעידים על מנהג הסופרים לתרגל את ידם לפני תחילת ההעתקה.

סוג הכתב של המגילות העבריות והארמיות שנמצאו היה נפוץ בתקופת הבית השני, והוא מכונה כתב "יהודי" או מרובע. מגילות אחדות נכתבו בכתב עברי קדום, מספר זעום של מגילות נכתבו יוונית, וכמה חיבורים, העוסקים בהיבטים חשאיים שחברי הכת ביקשו להצפינם, נכתבו בכתב סתרים. לדעת החוקרים, יש לייחס לסופרי העדה את כתיבתן של חלק מהמגילות, בעוד היתר הובא מן החוץ.

 

 

מגילות המקרא

"מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקודש וקנו להם דברי-קדושה שונים" (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב, ח, יב)

כל ספרי התנ"ך, חוץ מספר נחמיה ומגילת אסתר, התגלו בקומראן. במקרים מסוימים נמצאו עותקים רבים של אותו ספר (למשל 30 עותקים של ספר דברים), ובמקרים אחרים - רק עותק אחד (כגון ספר עזרא). יש שהטקסט קרוב להפליא לנוסח המסורה, שהתקבע כאלף שנה לאחר-מכן ויש שהוא קרוב לנוסחים אחרים (כגון התורה השומרונית או תרגום המקרא ליוונית, הנקרא "תרגום השבעים"). בנוסף, נתגלו במקום מגילות ובהן תרגום "השבעים" (ספרי שמות וויקרא) ותרגום לארמית (ספרי ויקרא ואיוב).

מגילת ישעיהו (כתב-יד א') היא גולת הכותרת של מגילות קומראן - שכן היא היחידה מבין כל 200 המגילות המקראיות שנשתמרה בשלמותה (אורכה 734 ס"מ). המגילה היא אחת מן הקדומות שבמגילות: החוקרים מעריכים כי היא נכתבה בשנת 100 לפני הספירה. חוץ ממנה התגלו כ-20 עותקים נוספים של ספר ישעיהו, שאף זכה לשישה "פשרים" (פרשנות כיתתית) ולמובאות רבות במגילות אחרות. מעמדו הבכיר של ספר זה עולה בקנה אחד עם נטייתה המשיחית של חבורת ה"יחד", שכן הנביא ישעיהו (ממלכת יהודה, המאה ה-8 לפני הספירה) הצטיין בנבואותיו על אחרית-הימים.

מגילות "הספרים החיצוניים"

"ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת י"ב: י"ב)

במקביל לספרי הקודש היו בתקופת הבית השני ספרים רבים אחרים, "הספרים החיצוניים", שבשל סיבות דתיות ואחרות הקריאה בהם נאסרה, ועקב כך הם לא נשתמרו על-ידי היהודים. למרבה האירוניה, רבים מהם נשתמרו על-ידי הנוצרים: הספרים ה"אפוקריפיים" או ה"גנוזים" נשמרו ביוונית, במסגרת "תרגום השבעים" (כגון ספר טוביה וספר יהודית), או בתרגומים שנעשו על בסיס תרגום זה, ואילו כל השאר, המכונים "פסוודואפיגרפיים", כלומר חיבורים המיוחסים לסופר בדוי, נשמרו בשפות שונות (כגון ספר היובלים בלשון געז - אתיופית קלסית - וספר חזון עזרא בלטינית).

ספרים אלה היו חביבים גם על אנשי כת מדבר יהודה. בין המגילות נמצאו כמה מהם שהיו ידועים קודם לכן רק בתרגום (למשל ספר טוביה או צוואת יהודה), אך גם רבים אחרים שלא היו ידועים כלל לפני גילוי המגילות. בקבוצה זו זוהו חיבורים המשכתבים את כתבי הקודש (כגון מגילה חיצונית לבראשית), תפילות, חיבורי חוכמה ועוד.

המגילות הכיתתיות: הפשרים

"וגם התבוננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד" (יוספוס פלוויוס, מלחמת היהודים ב', ח, יב)

כתבי הקודש עמדו בבסיס החוויה האינטלקטואלית והרוחנית של חברי העדה, ופרשנותם נועדה "לעשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה ביד מושה וביד כול עבדיו הנביאים" (סרך היחד א: א-ג). החיבורים הפרשניים שכתבו אנשי הכת עסקו בפרשנות דיני התורה (כגון מגילת המקדש) או בפרשנות סיפורי המקרא (למשל צוואת לוי), והידועה מכולן  – בפרשנות דברי הנביאים.

שיטת הפרשנות למקרא המכונה "פשר" נמצאה רק בקומראן, והיא נחלקת לשני סוגים: האחד –הפשרים הנושאיים והשני – הפשרים הרצים. בשיטה אחרונה זו מועתקים הכתובים פסקות פסקות לפי סדרם במקור, וכל פסקה מלווה בדברי הסבר. רוב הפשרים הרצים עוסקים בספרי הנבואה, כגון ישעיהו, נחום או חבקוק, ואחד בספר תהילים, שגם בו ראו אנשי העדה כספר נבואי. ההסברים המוצעים רומזים למאורעות הנוגעים לזמנו של המחבר (ומכאן חשיבותם מבחינת המחקר ההיסטורי), והם בעלי אופי נבואי. להוציא מקרים אחדים, לא מצוינים בהם שמות של אישים היסטוריים, אך מוזכרים כינויים כגון "מורה הצדק", "כהן הרשע", או "איש הכזב".

"סרך היחד": תקנון הכת

"שוכנים הם בצוותא כשהם מאורגנים חבורות-חבורות עם סעודות משותפות, וכל ימיהם הם מכלכלים את מעשיהם לטובת הכלל" (פילון, סנגוריה על היהודים יא:ה)

לפני שהתגלו מגילות מדבר יהודה לא היה בידינו מידע על חיי האיסיים, חוץ מן העדויות שנמצאו במקורות הקלסיים (יוספוס פלוויוס, פילון ופליניוס הזקן) ומרמזים יחידים בספרות חז"ל. משנתגלו המגילות, ניתנה בידינו הזדמנות נדירה להכיר מכלי ראשון את פרטי חייהם של אותם חסידים, באמצעות ספרות הסרכים שלהם (סרך = תקנון). ספרות זו, אשר לימים התפתחה במסגרת המסורת הנוצרית-הנזירית, אינה מוכרת מן המקרא, וגילוייה בקומראן הייתה העדות הראשונה לקיומה.

מגילת "סרך היחד" נחשבת חיבור מפתח בהבנת אורח-חייה של העדה, שכן נידונים בה נושאים כגון קבלת חברים חדשים, כללי התנהגות בסעודות המשותפות ועקרונות תיאולוגיים. מן המגילה עולה כי חברי הכת חיו חיי שיתוף ופרישות לפי כללים נוקשים. המגילה כתובה בעברית ולה 12 עותקים, ובהם המגילה המוצגת בהיכל הספר, שנתגלתה כמעט בשלמותה ב-1947.

מגילת המקדש

מגילת המקדש עוסקת בפרטי הדברים הקשורים לבניין בית-המקדש ולעבודה בו, ומציעה תכנית של מקדש עתידי, דמיוני, משוכלל להפליא ובעיקר - טהור, שיחליף את המקדש הקיים שפעל בירושלים. תוכנית המקדש המוצעת בה מבוססת על תוכנית המשכן ועל מקדשי שלמה ויחזקאל, אך גם מושפעת מן האדריכלות ההלניסטית.

המגילה כתובה בסגנון ספר דברים, ואלוהים מדבר בה כביכול בגוף ראשון. יש הגורסים שהיא "מדרש הלכה", ויש הגורסים שהיא מעין "תורה חדשה", המשלבת את הדינים השונים הנוגעים למקדש עם גרסה חדשה של חוקי התורה המוזכרים בספר דברים י"ב-כ"ג. מחבר המגילה השתייך כנראה לחוגים כוהניים, והיא הועלתה על הכתב לפני פרישת העדה מאנשי ירושלים והליכתה אל המדבר, במחצית השנייה של המאה ה-2 לפני הספירה. נראה כי הרקע לכתיבתה היה המחלוקת סביב בית-המקדש הקיים בירושלים.

זוהי הארוכה מבין במגילות הגנוזות (8,148 מ') והיא כוללת 66 עמודי טקסט.

תפילות, מזמורים והודיות

חבורת המתבדלים שחיה בקומראן הייתה בעלת נטייה דתית עמוקה, וכל מרצה כוון לעבודת האלוהים. בני החבורה חשו שמלאכים מלווים אותם ושמדרגתם הרוחנית מקרבת אותם לגבול שבין האנושי לשמימי. 100 המזמורים המקראיים ויותר מ-200 התפילות החוץ-מקראיות והמזמורים שנשתמרו במגילות (תפילות למועדים קבועים ואף לאחרית-הימים, לחשים מאגיים ועוד) הם עדות לאווירת הקדושה שעטפה אותם.

בין שפע היצירות הללו נמצא סוג מיוחד של המנונים המכונים "הודיות", על שום הנוסחה הקבועה הפותחת אותם: "אודכה ה'". בשמונה כתבי-היד של ההודיות זיהו החוקרים שני סוגים עיקריים: "הודיות המורה", המבטאות את רגשותיו של אדם מסוים ("מורה הצדק" של הכת?), המודה לאלוהים על שהעניק לו בינה לספר את צדקותיו ועל שהציל אותו מידי בליעל (השטן בכתבי הכת) וכוחות הרשע; ו"הודיות העדה", העוסקות בנושאים הנוגעים לכלל הקהילה. בשני הסוגים נעשה שימוש נרחב במינוחים קבועים (כגון "סוד", "קץ" ו"אור") וברעיונות (לדוגמה, החסד האלוהי ואמונה בגזרה) האופייניים לאמונת ה"יחד".

מלחמת בני אור בבני חושך

אנשי ה"יחד" פנו אל המדבר מתוך שכנוע עמוק שהם חיים ב"קץ האחרון" - הימים האחרונים שלפני יום הדין. לשיטתם, ההיסטוריה על כל שלביה גזורה מראש על-ידי האל, ועל כן ניסיונם של כוחות מלאך החושך ו"כל ממשלת בני עוול" להכשיל את "בני צדק" לא יצלח. הישועה - גם אם תתמהמה, בוא תבוא, ככתוב: "כל קיצי אל יבואו לתכונם (= לפי סדרם) כאשר חקק להם ברזי ערמתו (= חכמתו)" (פשר חבקוק ז': י"ג-י"ד).

חברי הכת חילקו את האנושות לשניים: "בני אור" (הטובים והמבורכים – הם עצמם) ו"בני חושך" (הרעים והמקוללים - האחרים, יהודים וגויים כאחד). לפי אמונתם, תתחולל באחרית-הימים מלחמה בין שני המחנות הללו, שפרטיה מצוינים במגילה "מלחמת בני אור בבני חושך". בחיבור זה, העוסק בפירוט רב בענייני גיוס, חלוקת הלוחמים ומידותיהם, כלי נשק ועוד, כתוב כי בתום הסבב השביעי של הקרבות יכריעו כוחות "בני צדק", בסיוע האל ומלאכיו, את "חילות בליעל" (שם השטן בכתבי הכת). אז יוכלו אנשי העדה לחזור לירושלים ולקיים את עבודת האלוהים כהלכתה במקדש העתידי, שיעמוד בדרישותיהם ההלכתיות המחמירות, כמתואר למשל במגילת "ירושלים החדשה".


מרכז קרן דורות למידע וללימוד מגילות מדבר יהודה לזכר ג'וי גוטסמן אונגרליידר

מרכז קרן דורות למידע וללימוד מגילות מדבר יהודה לזכר ג'וי גוטסמן אונגרליידר, שנחנך בשנת 2007, נועד לתת את האמצעים ללימוד, לפרשנות ולתצוגה של אוצרות התרבות השמורים בהיכל הספר, על היבטיהם השונים. קרן דורות משלימה ומרחיבה את חזונם של ד"ס וג'ין ה' גוטסמן, שסייעו ברכישת המגילות הגנוזות ותמכו בהקמת היכל הספר בשנת 1965.

מרכז קרן דורות מארח את תערוכות היכל הספר. בימים אלה מוצגת בו תערוכת הדגל "ויהי ננו - התנ"ך הזעיר בעולם".

באודיטוריום דורות מוקרנים שלושה סרטים - למבוגרים ולילדים - המלווים את חוויית הביקור בהיכל הספר ומעשירים אותה. (ללא תשלום נוסף). הסרט מקדש אדם שימש נקודת מוצא למיזם האנציקלופדי החדש (באנגלית).

מקדש אדם
סרט עלילתי על כת מדבר יהודה, המגולל את סיפורם של שלושה צעירים יהודים שחיו בארץ-ישראל בסוף ימי הבית השני.

לידה מחדש
סרט תיעודי על גילוי של מגילות מדבר יהודה ובניית היכל הספר.

מנהרת הזמן: בעקבות המגילות הגנוזות
הצטרפו אל עלמה למסע בזמן כדי לגלות את הסיפור המופלא והלא ייאמן של המגילות הגנוזות.
בעברית, עם כתוביות באנגלית. סרט הנפשה

 


גולת הכתר: נדודיו של כתר ארם-צובא

השלב שבו החל עם ישראל להפוך את המסורות הקדומות לכתבים מקודשים נחשב לאחת המהפכות הרוחניות הגדולות ביותר בתולדות האנושות. המהפכה הזאת התחוללה לקראת סוף תקופת הבית הראשון, ובמיוחד על רקע חורבנו וגלות בבל בשלהי המאה ה-6 לפני הספירה. מאותו רגע החל תהליך שסופו במאות הראשונות לספירה, עם יצירת קובץ הספרים המקודשים, התנ"ך, שבעקבותיו נסללה הדרך ליצירת הברית החדשה והקוראן. בזכות תרומה זו לתרבות האנושית הוענק לעם היהודי התואר "עם הספר".

כתבי-היד, הנחשב למדויק ביותר, הוא "כתר ארם-צובא". התערוכה מגוללת את סיפורו המופלא של כתב-יד מקראי זה, שנכתב בטבריה במאה ה-10 לספירה, ונוסחו משקף את כללי ההגייה, הכתיב, הפיסוק והטעמים שנמסרו מדור לדור ושנרשמו על-ידי חכמי טבריה, "בעלי המסורה".

"הכתר" נחשב למעולה מבין כתבי-היד של נוסח המסורה המוכרים לנו. שורשי הנוסח שלו הם בני יותר מאלף שנה, למן המגילות המקראיות שנמצאו בקומראן, דרך קטעי המגילות ממצדה ומסביבותיה ועד לקטעי המקרא שנמצאו בגניזת קהיר. במשך דורי דורות סופרים נהגו "לעלות לרגל" אליו כדי למצוא בו תשובות מוסמכות לשאלות בדבר נוסח המקרא. ככל הנראה, גם הרמב"ם הסתמך עליו בכותבו את הלכות ספר-תורה.
מטבריה נדד הספר לירושלים, למצרים, ואחר-כך לחלב שבסוריה, עד שבשנות ה-50 הוברח לירושלים. הצגתו כאן ממלאת בתוכן את חזון הנביא ישעיהו: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ב': ג).

מספרים מקודשים לקובץ קדוש

במקרא מסופר שחלקיה הכוהן הגדול מצא "ספר תורה" (גרסה קדומה של ספר דברים?) בבית-המקדש, בתקופת המלך יאשיהו (ממלכת יהודה, 639-609 לפני הספירה). לפי הדעה הרווחת אירוע זה הוא העדות הראשונה לתהליך המהפכני שהחל להתחולל בישראל, במסגרתו נקבעו הכתבים הסמכותיים בתחום האמונה והמעשה, הלוא הם כתבי הקודש. בגלות בבל קידמו את התהליך הזה חוגי הסופרים והכוהנים אשר כינסו, כתבו וערכו את המסורות הקדומות של המקרא, ובמאה ה-5 לפני הספירה בקירוב נוצר הקובץ הראשון של הספרים המקודשים, הלוא הוא "תורת משה".

ציון-דרך נוסף בתהליך גיבושם של כתבי הקודש - ה"קנוניזציה" - נמצא בדברי הפתיחה לספר החכמה של בן-סירא שנכתבו בשנת 132 לפני הספירה בקירוב. בדברים אלה חוזר שלוש פעמים הצירוף "התורה הנביאים והספרים האחרים". מכאן אנו למדים, שבאותה תקופה כבר היה קיים קובץ שני של ספרים מקודשים – היינו, ספרי הנביאים. עם הזמן הועלו לדרגה של קדושה ספרים נוספים (כגון ספר תהילים ואיוב), ואילו אחרים נשארו מחוץ לקנון, והפכו ל"ספרים חיצוניים" או נעלמו לגמרי (כגון "ספר הישר"). תהליך ה"קנוניזציה" בא אל סיומו במאות הראשונות לספירה.

ממגילה למצחף

מהמגילות המקראיות שנמצאו בקומראן אנו למדים כי בקרב ישראל רווחו כמה נוסחים של הטקסט המקראי, אם כי אחד מהם - ה"קדם-רבני" או ה"קדם-מסורתי" – נהנה ממעמד מכובד יותר (כ-40% מהמגילות כתובות על פיו). לקראת סוף תקופת הבית השני התבסס אותו נוסח והפך לסמכותי בקרב הזרם המרכזי של היהדות: קטעי מגילות המקרא המאוחרים יותר שהתגלו במצדה, בנחל מורבעאת, בנחל חבר ובנחל צאלים הם עדות לכך. אחריהם לא נמצאו עוד טקסטים מקראיים בעברית עד לקטעי המקרא מגניזת קהיר, שנכתבו מן המאה ה-8 ואילך, חלקם באותו נוסח. עדויות לטקסט המקראי מן המאה ה-4 עד המאה ה-8 שרדו רק בזכות הנוצרים בתרגומים ליוונית, ללטינית ועוד.

תרגומי המקרא לשפות אלה ראו אור בצורת "קודקסים" (מצחפים), כדוגמת "קודקס סינאיטיקוס" מן המאה ה-4, אשר נכתבו על גיליונות קלף שקופלו ונתפרו יחד בתוך כריכה. המצאה טכנולוגית זו אפשרה לכתוב על שני צדי הגיליון ולדפדף בכתב-היד, אך היהודים החלו להשתמש בה רק במאה ה-8, ורק לצורכי לימוד ומדרש. ספרים שנועדו לקריאת חובה בבית-הכנסת (כמו ספר התורה או מגילת אסתר) המשיכו להיכתב לפי הנוהג המסורתי על מגילות, ובאותיות בלבד (בלי ניקוד וטעמים). עם המעבר מן המגילה למצחף נרשמו בראשונה גם כל הוראות ההעתקה וההגייה, "המסורה", שעד אז נמסרו בעל-פה.

לידת "הכתר"

"הכתר" בהא הידיעה (תאג' בערבית) - תואר כבוד שניתן לכתבי-יד עתיקים וספורים, בעיקר בארצות המזרח - נכתב בראשית המאה ה-10 לספירה. מן הקולופון שלו (הערת הסיום של כתב-היד), שהעתיק פרופסור מ"ד קאסוטו בעת שביקר בחלב ב-1943, אנו למדים כי הספר שכלל את כ"ד ספרי המקרא הועתק בארץ-ישראל על-ידי הסופר שלמה בן-בויאעא, נצר למשפחת סופרים ידועה שהתמחתה בהעתקת ספרי מקרא, ונוקד, הוטעם ומוסר על-ידי אהרון בן-אשר, אחרון "בעלי המסורה" וחותם השושלת המהוללת.

"הכתר" נחשב למעולה מבין כתבי-היד של נוסח המסורה המוכרים לנו. שורשי הנוסח שלו הם בני יותר מאלף שנה, למן המגילות המקראיות שנמצאו בקומראן, דרך קטעי המגילות ממצדה ומסביבותיה ועד לקטעי המקרא שנמצאו בגניזת קהיר. במקור היו בו בין 480 ל-490 דפים, אך למרבה הצער היום הוא כולל רק 295 דפים.

זהותו של מזמין "הכתר" אינה ידועה, אבל מן הקולופון מתברר, כי שנים רבות לאחר כתיבתו קנה אותו השר ישראל שמחה הקראי מבצרה, והקדישו לבית-הכנסת הקראי בירושלים. בשנת 1071 הבריחו אותו הסלג'וקים למצרים כדי למכור אותו. לפי הערכה אחרת, אירע הדבר ב-1099 בידי הצלבנים.

הרמב"ם ו"הכתר"

אחרי ש"הכתר" הוברח למצרים, פדו אותו יהודי המקום והוא הונח בבית-הכנסת של הירושלמים בקהיר העתיקה. לפי המסורת, אך גם לדעת החוקרים, עמד ה"כתר" לפני הרמב"ם (1204-1138) בעת שקבע את הלכות ספר-תורה. שכן, כך כתב גדול פוסקי ההלכה בספרו הנודע "משנה תורה": "וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין –לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו; ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו." (ס' אהבה, הלכות ספר-תורה, פרק ח', הלכה ד'). דברים אלה של הרמב"ם רק הוסיפו כבוד ל"כתר" ועשו אותו מושא להערצה.

ממצרים לארם-צובא

בסוף המאה ה-14 הועבר "הכתר" ממצרים לחלב (ארם-צובא) שבסוריה, והונח ב"מערת אליהו" שבבית-הכנסת העתיק, בתוך תיבת מתכת נעולה בשני מנעולים ורחוק מעיני זרים. אנשי הקהילה ראו בו את כתב-היד החשוב ביותר שברשותם. לפי הכתוב בדף הפתיחה שלו: "קודש לה' ... לא ימכר ולא יגאל... ברוך שומרו וארור גונבו...", חל איסור מוחלט למוכרו ואף להוציאו מבית-הכנסת. הפרה של איסור זה הייתה עלולה, כך האמינו, להביא פורענות וחורבן על הקהילה.

נוסף על "הכתר" היו בארם-צובא עוד שלושה כתרים, אחד מהם "הכתר הקטן". נראה, כי כתר זה נכתב באיטליה ב-1341, בידי סופר אשכנזי, ועיקרו – חמישה חומשי תורה (אחד מקראי ואחד בתרגום ארמי רצוף) עם ניקוד וטעמים והערות מסורה בין הטורים, עם פירוש רש"י למעלה ולמטה, ועם חומש עברי בלבד באותיות זעירות ובלי תרגום, ניקוד וטעמים בצד. עוד מחזיק "הכתר הקטן" את שיר-השירים עם פירוש רש"י, את חמש המגילות, הפטרות ומדרש המסורה.

תהילת "הכתר"

שמו של "הכתר" הלך לפניו, ובמשך דורי דורות סופרים נהגו "לעלות לרגל" אליו כדי למצוא בו תשובות מוסמכות לשאלות בדבר נוסח המקרא. בשנת 1559 שלח ר' יוסף קארו מצפת, בעל ה"שולחן ערוך", העתק של ה"כתר" לר' משה איסרליש (הרמ"א) שישב בקרקוב, והוא העתיק על-פיו ספר תורה משלו. בין "עולי הרגל" ידוע לנו על ישי בן עמרם הכהן עמאדי מכורדיסתאן שהגיע לחלב בסוף המאה ה-16; ועל פרופסור מ"ד קאסוטו, שבשנת 1943 התירה לו קהילת יהודי חלב לבדוק את "הכתר", לרגל הוצאת מהדורה ביקורתית של המקרא מטעם האוניברסיטה העברית.  

לא רק יהודים הלכו שבי אחרי כתב-יד מהולל זה. לפני שנת 1753 עלה בידו של הנוסע הבריטי אלכסנדר ראסל לעיין ב"כתר"; צילום מעמוד של ה"כתר" הובא בראש ספרו של המלומד, ויליאם ויקס (1877); וב-1910 פרסם המיסיונר ג' סיגל בספרו "מסעות בצפון סוריה" תצלום של שני דפים מן ה"כתר" הכוללים את עשרת הדיברות.

היעלמות "הכתר"

ביום י"ח בכסלו תש"ח (1 בדצמבר 1947), יומיים אחרי החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, פרץ בארצות ערב גל של פרעות נגד היהודים ובתי-הכנסת שלהם. בית-הכנסת הקדום של חלב שימש גם הוא מטרה לפורעים. אחרי שנחרב, נפוצה השמועה כי ה"כתר" שהוחזק בו נשרף וחולל, או כדברי פרופסור קאסוטו במאמרו ב"הארץ" מ-2 בינואר 1948: "'כתר ארם צובה', כמו שהיו רגילים לכנותו, אבד ואיננו".

הצלת "הכתר"

ואף-על-פי-כן, קם "הכתר" לתחייה. אחרי שנרגעו הרוחות, התברר שאנשי הקהילה הטמינו אותו במקום סתרים, וכעבור עשר שנים, ב-1958, הועלה "הכתר" לירושלים במבצע הברחה נועז שקדמו לו מאמצי שכנוע רבים מצד נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, ואישים רבניים. "הכתר" הופקד במכון בן-צבי שבירושלים, וועד נאמנים, שאחד מחבריו הוא הרב הספרדי הראשי, התמנה לטפל בו.

ואולם, "הכתר" שהגיע לכאן כבר לא היה שלם: חסרו בו החלק הראשון, החלק האחרון ודפים אחדים מהאמצע. מצבו חייב שיקום, וזה נערך במעבדות מוזיאון ישראל כעשר שנים וכלל הסרה של סרטי דבק, ניקוי כתמים וחיזוק הדיו במקומות שהתפוררה ונשרה. מאמצים רבים הושקעו באיתור חלקיו האבודים, שכן על פי השמועה הם לא נעלמו כליל; אולם עד עתה אותרו רק דף אחד שלם ובו קטע מספר דברי הימים, וקרע אחד קטן של דף מספר שמות, המוחזק כקמיע בארנקו של בן קהילת חלב היושב בניו-יורק. הייתכן שעוד יימצאו דפים נוספים? ימים יגידו.

"הכתר" כסמל

מרגע שעזב "הכתר" את חלב והגיע לירושלים השתנו תנאי הצגתו בלא היכר. אם בחלב אפף אותו מסתורין והוא הוחזק בתיבה נעולה הרחק מעין הציבור, הרי שבירושלים, ב"היכל הספר", הוא חשוף לעין כל ומוצג ברשות הרבים. מהדורות דפוס רבות של המקרא מעמידות ביסוד הנוסח שלהן את כתר ארם-צובא, ובהן המהדורה המדעית שמוציא לאור "מפעל המקרא" של האוניברסיטה העברית.

לאחר כאלף שנות נדודים ותלאות אין-ספור, קם כתר ארם-צובא לתחייה כאן בירושלים. הצגתו יחד עם מגילות מדבר יהודה, שגם הן "חזרו לחיים" לאחר אלפיים שנה, והעובדה ששלוש מהן נקנו על-ידי פרופסור סוקניק ימים אחדים לפני שריפת בית-הכנסת בחלב, קושרות יחד את גורלם של שני אוצרות רוח אלה. המטען הסמלי הנלווה אליהם מצטרף למשמעותו של "היכל הספר", המייצג בעצם צורתו את רעיון התחייה מחדש של העם, כמאמר הנביא יחזקאל ב"חזון העצמות היבשות": "ונתתי רוחי בכם וחייתם..." (לז: יד).

תשמישי הקדושה של קהילת חלב

מסורתה האמנותית העשירה של קהילת יהודי חלב ניכרת בתשמישי הקדושה המפוארים שתרמו בני הקהילה לבית-הכנסת לציון אירועים שונים בחייהם. תשמישים אלה כללו תיקים לתורה, כתרים, רימוני כסף מהודרים ולוחיות סגלגלות עם כתובות הקדשה, כדוגמת אלה המוצגות כאן. לוחיות דומות חוברו גם לפרוכות שעל ההיכל. כתובות ההקדשה שעליהן הן מסמך היסטורי מרתק החושף את סיפוריהם האישיים של בני הקהילה, ובאמצעותן ניתן לשחזר פיסות מידע שנעלמו עם השנים. 

  ד"ר אדולפו רויטמן, מנהל היכל הספר ואוצר מגילות יהודה ע"ש ליזבט וג'ורג' קרופ 

 חגית מעוז-לין, אוצרת המגילות הגנוזות, היכל הספר