מוזיאון ישראל, ירושלים
Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.
בוריס שץ | דוד טרטקובר

חלום בהקיץ

100 שנים לספרו האוטופי של אבי האמנות הישראלית בוריס שץ
מוצג מיוחד

  • אוצרים: אמיתי מנדלסון
  • האולם לאמנות ישראלית

"...מלמטה נראתה עיר יפה להפליא, המשתרעת על פני גבעות ובקעות ובה מגדלים רמים, כיפות, גגות שטוחים-בהירים, גנים, ברכות וגשרים גשורים מעל לבקעות".
בוריס שץ, ירושלים הבנויה, 1918

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בדצמבר 1917, ימים אחדים לפני שהבריטים כבשו את ירושלים, גורש בוריס שץ, מייסד ומנהל "בצלאל", בידי השלטונות העות'מאניים מירושלים לדמשק, ומשם לטבריה ולצפת. בעת גלותו, בשנת 1918, כאשר "בצלאל" נסגר לכמה חודשים ועתידו היה לוט בערפל, כתב שץ את ספרו האוטופי "ירושלם הבנויה: חלום בהקיץ". ספר זה מתאר את ארץ-ישראל, ובייחוד את ירושלים, הנראות בחזונו כפי שיהיו מקץ מאה שנה, משמע ב-2018. ברוח ספרי אוטופיה שונים שנכתבו במאה ה-19, וביניהם גם ספרי הוגי הציונות, שהמפורסם בהם הוא "אלטנוילנד" של הרצל (1902), פירט שץ בספר זה את חזונו המדיני, הכלכלי, החברתי וחשוב מכול – האמנותי.

בציור המוצג כאן, שצייר זאב רבן לכריכת הספר, מתוארת סצנת הפתיחה של הספר: החיזיון שראה שץ על גג בניין "בצלאל" בירושלים. בחזונו מופיע מולו בצלאל בן אורי, האמן הראשון, בונה המשכן וכליו כמסופר במקרא, שעל שמו נקרא מוסד האמנות ששץ כה עמל בהקמתו ושרידותו. בצלאל מעודד את שץ הנדכא ומציע למנהל ההמום טיסה בשמי ישראל של שנת 2018. ירושלים וישראל כולה מנוהלות ברוח הסוציאליזם באופן שוויוני בידי קואופרטיבים שבהם משתפים פעולה חקלאים, אנשי תעשייה ואמנים, וזאת בשמירה על בריאותם הנפשית והפיזית ובסביבה אקולוגית ירוקה, בעזרת טכנולוגיה מתקדמת שאינה מזהמת את הסביבה, עבודת הכפיים זוכה שוב בכבודה ובחשיבותה, בניגוד לתעשייה המכנית, ובזאת מוחזרת האמנות למקומה הטבעי – עבודת יד ולא עבודת מכונה. "בצלאל" הוא מפעל עצום, שעובדים בו המוני אנשים. החיים בארץ הם חיים יהודיים, אך הם מתנהלים ברוח מודרנית ולא לפי חוקי ההלכה. המרכז הדתי-רוחני של ירושלים ושל הארץ כולה הוא בית המקדש, שנבנה מחדש על מכונו בהר הבית לאחר שהמוסלמים הסכימו להעביר את כיפת הסלע לסביבות שער יפו. בית המקדש עתה אינו מקום להקרבת קורבנות אלא מוזיאון, שמוצגים בו חפצי אמנות ופסלים – שכיות החמדה של יצירת העם היהודי, מרכז של תרבות ורוח כפי חזונו של שץ, שבו האמנות היא מרכז החיים ויש לקדש אותה.

הצגת הספר במלאות מאה שנה לכתיבתו, ולאור המציאות של ירושלים וישראל ב-2018, נותנת הזדמנות לעצור להרהר באפשרות של אוטופיה, שאחד מפירושיה הוא "מקום שאינו קיים". שץ לא יכול היה לחזות את המציאות הפוליטית הסבוכה של ישראל של ימינו ואת עומק הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחזונו האופטימי ראה עתיד מזהיר, שבו שוררת הרמוניה בין גוף ונפש, כבוד הדדי וסובלנות, והיצירה האמנותית עומדת בו במרכז הקיום. ככל שישראל וירושלים של 2018 רחוקות מחזון זה, מוזיאון ישראל הוא קורטוב של אותו בית מקדש שעליו חלם שץ – מרכז של יצירה, רוח והשראה בלב ירושלים.