מוזיאון ישראל, ירושלים
Array
(
)
Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.

אמנות אירופה

גלריות אמנות אירופה במוזיאון מציגות את מיטב אוסף הקבע הכולל יצירות משל הציירים רמברנדט, רובנס, פוסן, יורדנס ואמנים נוספים מאמני הולנד, איטליה, צרפת וגרמניה, בנושאים כגון: תיאורי סצנות תנכיות וסיפורים מן הברית החדשה ומן המיתולוגיה הקלאסית, ציורים היסטוריים ותיאורי חיי יום-יום. אוסף זה כולל גם פיסול זעיר ובינוני וכן חפצי נוי. האוסף מחזיק חפצים מן המאה ה-15 ועד ראשית המאה ה-20.

בציור גדול הממדים מות אדוניס (1614), פיטר פול רובנס מתאר נושא מיתולוגי, זהו סיפור מותו הטראגי של המאהב הצעיר של ונוס. עצמת הפאתוס של הרגע המתואר, שבו ונוס מגלה את אהובה מדמם למוות, מובעת באמצעות קומפוזיציה נועזת האופיינית לרובנס באותן השנים. הרגש שבסצנה מועצם בעזרת נוכחותן של שלוש הגרציות המקוננות ולצדן קופידון מתייפח, המצטרפים לוונוס האבלה ויוצרים הד לסצנת פייטה נוצרית. הכלבים, הניצבים באדישות מימין התמונה, מוסיפים מגע מצמרר לסצנה העמוסה רגשית, ורומזים לאדישות של הטבע ויופיו השופע הממשיך במחזוריותו, אדיש לכאבה של ונוס ולאובדן החיים הצעירים.

הציור הגדול חורבן בית-המקדש ובזיזתו (1625-1626) שצייר ניקולה פוסן, נועד להינתן לקרדינל רישלייה כמתנה שתשכנע אותו בצורך לשים קץ למלחמה העקובה מדם בין צרפת וספרד. לשם כך צייר פוסן את הרגע שבו המצביא טיטוס רואה את הרס בית המקדש ובזיזתו ומבין שלא יעלה בידו לעצור את חורבן העיר. המקדש ברקע, החיילים הבוזזים וההורסים שיצאו מכלל שליטה, ודמות המצביא חסר האונים שבחזית התמונה אמורים היו להביע את חוסר התוחלת במלחמה ובהרס שהיא מביאה. המקדש צויר בהשראת אדריכלות רומית קלסית, המצביא על סוסו הלבן מזכיר את פסלו של הקיסר הרומי הנאור מרקוס אורליוס על גב סוסו ברומא ואילו מנורת המקדש בקשת הניצחון של טיטוס שימשה דגם למנורה הנראית כשהיא הנבזזת מתוך המקדש. עקבותיה של התמונה אבדו בסוף המאה ה-18 והיא התגלתה מחדש בכפר בבריטניה במצב ירוד, שוקמה וניתנה במתנה למוזיאון ישראל, שבו היא מוצגת במרחק לא רב מן המקום שבו התרחשו האירועים המתוארים בה.

בתמונה פטרוס הקדוש בכלא (1631) רמברנדט מתאר את השליח בבית הכלא בירושלים, בעקבות הסיפור שבמעשה השליחים פרק יב. סמליו של הקדוש בולטים לעין: שני מפתחות ברזל גדולים המסמלים את המפתחות לממלכת השמים, אשר, על פי הברית החדשה, נתן לו ישו (מתי טו יט) והם מדגישים את האירוניה שבמצבו הכלוא של פטרוס. השליח כורע, ידיו אחוזות בתפילה, אך הצער והייאוש לנוכח ההתפתחות חסרת התקווה של שליחותו ניכרים בו. הוא אינו יודע שמלאך האל יופיע במהרה ויציל אותו מעשה נסים. קרן אור מאירה אותו ואילו רוב התמונה שרויה בחשכה. פניו של פטרוס כפני אדם זקן, קמוטות ועוטות זקן, אך למרות שהוא מתואר כאדם פשוט, הזוהר המקיף את פניו משמש כעין הילה ומייצג את קדושתו.

הציור המלך שותה מאת יורדנס, שונה מן האחרים בכך שנושאו רחוק מלהיות נשגב. הוא מתאר את הרגע בחגיגות חג ההתגלות הנוצרי, שבו מכתירים את אחד מבני המשפחה – כאן זקן המשפחה - למלך של 'הלילה השתים עשרה', ובני המשפחה הם נתיניו. בציור נפגשים ציורי דיוקן ותיאורי בני אדם במצבים יומיומיים – חמשה עשר בני המשפחה העולצים – עם תיאורי שפע מזון, שתייה וכלים, מצוירים במיטב מסורת הטבע הדומם, וכל אלה בהתרחשות שופעת חיוניות אופיינית לבני ארצו. יורדנס מצייר על בד גדול, כמנהג ציירי החצר והאצולה של זמנו, אך הנושא המתואר מתייחס אל מסורת ציורי הז'אנר המתמקדים בחייהם של בני השכבות הבינוניות.  


Period Rooms

חדרי תקופה

בגלריות המוזיאון, לצד יצירות אמנות אירופה, ממוקמים שלושה חדרי תקופה המוצגים כחלק מתצוגת הקבע של המוזיאון, באזור הגלריות לאמנות אירופה. חדרים אלה מציעים הצצה לחדרים – חדר הסבה, חדר אוכל וחדרון שהיה צמוד לאולם נשפים - שבהם קיבלו בני שכבת האצולה והאמידים בני המאה ה-18 את אורחיהם, ולטעם שהיה מקובל באותה תקופה ושלט באותם אזורי בבית הפרטי שנפתחו בפני המוזמנים. 

חדר רוטשילד הוא סלון בסגנון הרוקוקו הצרפתי של המאה ה-18, מן המפוארים והמעולים שקיימים היום מחוץ לצרפת. ציפויי קירותיו המגולפים, רהיטיו, ציוריו ופריטי הנוי שבו השתייכו במקורם לבתים שונים וצורפו כאן יחד, כדי להמחיש את החלל האסתטי שבו חיו, התארחו ואירחו בני האצולה והבורגנים האמידים בצרפת לפני יותר ממאתיים שנה, טרם פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789. החדר מייצג נאמנה את אמנויות המאה ה-18 בצרפת, והוא חלק מתופעה חברתית-תרבותית בפריז דאז, שבאה לידי ביטוי במפגשי משכילים בביתו של אדם אמיד לשיחה ומשתה. 

החדר הוונציאני, אף הוא מן המאה ה-18, נוצר בסגנון "שינואזרי" שפרושו חיקוי מערבי של סגנון הסיני. טעם מסוים זה ברהוט ועיטור כבש את אירופה במאה ה-18 וביטא את המשיכה של בני המערב אל האקזוטי. ספיני העץ המגולפים, המוזהבים והמצופים לכה של ה'סַאלֶטוֹ' - חדר ששימש כנראה פינה אינטימית בצד אולם נשפים בארמון ונציאני - מעוטרים בצמחים משתרגים מעלה, פרחים, ציפורים ומראות אקזוטיים; פינות התקרה מעוטרות תבליטי טיח מכויר (סטוּקוֹ); והרצפה מעוטרת בדגם ונציאני. בשתי גומחות ניצבות דמויות גבר ואישה כמו-סיניים שנוצרו גם הן בוונציה במאה ה-18, ראשיהן מתנועעים והן עשויות עיסת נייר. ממרכז התקרה משתלשלת נברשת עץ עם שעון המיוחסת לאחד מבני משפחת הציירים לבית טְייֶפּוֹלוֹ, משפחת אמנים ונציאנית חשובה. כל אלה יחד עם הריהוט בן התקופה מעניקים לחדר את חזותו השלמה כחדר הסבה בארמון.

החדר השלישי הוא חדר אוכל אנגלי, בסגנון שלהי המאה ה-18 המציג שולחן ערוך לארוחה כמיטב מסורת בתי האצולה האנגליים של אותה עת. בחדר זה נפגשים סגנונות שהרכיבו את האווירה ששרתה אז. נברשת נרות וצמד שולחנות מוזהבים בסגנון בארוק של ראשית המאה ה-18; סגנון הרוקוקו הראוותני ועתיר העיטורים הצמחיים מאפיין את המראה מעל האח, הראי בקיר הכניסה וכסאות האוכל; ואילו הסגנון הנאו-קלסי, שמרד ברוקוקו הכאוטי, הוא זה ששולט בשולחן הצד הארוך וברבים מכלי הכסף.

  שלומית שטיינברג