Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.

אמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית


    01 דצמ' 2020 - 15 אוג' 2021
  • אוצרת: דר עדינה קמיאן
    אוצרת משנה: אפרת אהרון
  • מעצב: עוז בירי
  • אולם לאמנות אימפרסיוניסטית ע״ש לוטה וולטר פלורשיימר

ב־1874 הציגה קבוצת ציירים רב־גונית, ובראשה קלוֹד מוֹנה, פּיר אוֹגוּסט רנוּאר ואלפרד סיסלי, תערוכה ראשונה מיצירותיה בפריז. אחד ממבקרי האמנות, שהזדעזע מן המראה הגולמי והלא ־ גמור של הציורים, כתב בלעג: "הרי זה אימפֶּרסיוֹניזם (התרשמות) בלבד". לימים, אימצו האמנים עצמם את המילה ששימשה כינוי גנאי ליצירתם, ובסופו של דבר היא היתה לשמה של אחת התנועות המוכרות והאהובות ביותר בתולדות האמנות.

האימפּרסיוֹניסטים התריסו נגד ערכיה המסורתיים של תורת הציור האקדמית, נגד נושאיה ההיסטוריים והדתיים ונגד פני־השטח החלקים של הציור. במקום זאת, הם ביקשו לתפוס את המציאות באורח ישיר ולהתבונן בעולם ב"עין תמימה", ללכוד את הרגע החולף בטבע ולצייר תחת כיפת השמים, בלי מתווי־הכנה. חקירתם העמוקה את הצבע, את האור ואת ההשתקפות וניסיונם לבטא את מה שראו עיניהם השפיעו על אופן הציור שלהם. זה נעשה במשיכות מכחול משתנות ובהנחת צבעים משלימים שעורבבו קלות זה לצד זה. רק בתהליך ההתבוננות ביצירותיהם, שבות ומתמזגות משיכות המכחול הללו לכדי חפצים ומראות שאפשר לזהותם. סדרות מיצירותיהם העוסקות באותו נושא נבדלות זו מזו בשעת היום, בעונה או במזג־האוויר המתוארים בהן. עבודת המכחול והקומפוזיציות האימפרסיוניסטיות החדשות סללו במפנה המאה את הדרך למהפכה שהיתה אף גדולה יותר בעולם הציור.

 

פול סזאן, צרפתי, 1839–1906, בית כפרי ליד נהר, 1890, בקירוב צבעי־שמן על בד, מתנת ״יד הנדיב״, ירושלים, מאוסף מרים אלכסנדרין דה־רוטשילד, בתו של הברון אדמונד דה־רוטשילד הראשון

הציור הצרפתי במאה ה־19

הציור הצרפתי במאה ה־19 היה מגוון, חדשני ופורה. עם גדילתה של העיר פריז והתגבשותו של מעמד הבורגנות הגבוהה בעקבות המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית, איבד הסגנון הנאו־קלסי הקר של האמנות האקדמית מתוקפו ותכניה המוכתבים של אמנות זו שעסקו באצולה לא הלמו עוד את המציאות בצרפת.

תחילה הופיע האינדיווידואליזם המרדני מבית־מדרשם של האמנים הרומנטיים, אשר בחיפושיהם אחר נושאים ונופים חדשים נסעו לצפון־אפריקה ולמזרח־התיכון. אחריהם שחררו האמנים הראליסטיים בראשותו של גוסטב קוּרבה את האמנות מכבלי הציור בסדנה, כשתיארו ביצירותיהם נופי כפר ואת חיי היומיום של האיכרים. קוֹרוֹ והאמנים מאסכולת בּרבּיזון יצאו אף הם אל הטבע ויצרו ציורי נוף קטנים, חשוכים ועגומים מעט. ואילו הסימבּוֹליסטים כגון מוֹרוֹ המשיכו לעבוד בסדנאותיהם שבפריז וציירו חזיונות אישיים שמיזגו מיתולוגיה קלסית ואסתטיקה גותית עם חוויה דתית הגובלת בסוֵּראליזם.

 

פייר בונאר, צרפתי, 1867–1947, חדר האוכל, 1923, צבעי־שמן על בד, אוסף סם שפיגל, צווה לידידי מוזיאון ישראל בארה״ב

הפּוֹסט־אימפֶּרסיוֹניסטים

הפּוֹסט־אימפֶּרסיוֹניסטים הם מגוון אמנים שפעלו בשנים 1905-1886 והושפעו מן האימפּרסיוֹניזם אך התפתחו לכיוונים אחרים. החשובים שבהם: פּוֹל ֶסזאן, פּוֹל גוֹגן, וינסנט ון־גוֹך וז'וֹרז' ֶסרה הם מהחדשנים הגדולים של האמנות המודרנית.

ֶסזאן הציע דרך חדשה לייצוג ממדי העומק והנפח. הוא השתמש במשטחי צבע קטנים, תרגם את הדמויות המצוירות, את דימויי הטבע ואת המבנים האדריכליים לצורותיהם הגאומטריות וכך הניח את הבסיס להתפתחות הקוּבּיזם. יצירתו משקפת את ההבנה שכוחו של הציור תלוי ביחס שבין חלקיו למכלול. עמיתו, פּוֹל גוֹגן, חיפש אחר ארץ בתולית שלציוויליזציה המודרנית לא היתה בה דריסת רגל ועזב את צרפת לטובת איי האוקיינוס השקט. שם הוא שחרר את הצבע והצורה מכבלי האובייקטיוויות המערבית ויצק ליצירתו איכות רוחנית ומסתורית. יצירתו של ון־גוך לוכדת את מורכבות החיים, מקצבם וצבעיהם במשטח ציורי חי ופועם המצויר "מן הבטן". משיכות המכחול הסוערות שלו וצורותיו המעוותות לעתים מבטאות את סערות הנפש שחווה.

ואילו, על מורשתו של סרה אפשר ללמוד באמצעות יצירותיהם של עמיתיו הקרובים, פּוֹל סיניאק ותאוון ־ רייסל בּרחה, המוצגות כאן. שלושתם היו נאו־אימפּרסיוֹניסטים או פּוינטליסטים, שעבודתם התאפיינה בהנחת נקודות או יחידות קטנות של צבע, לפי התורות המדעיות של הצבע והאופטיקה. למתבונן מקרוב נראים ציוריהם כערב־רב של נקודות צבע מנוגדות, אך כשמתבוננים בהן ממרחק מתגלה דימוי רוטט שאור זוהר מופז ממנו.