אבנר כץ: "אני כבר הייתי"

יצירתו של אבנר כץ (2020-1939) עמדה איתן על שלוש רגליים: איור, ציור וכתיבה. כל אחת מן השלוש בנתה וחיזקה את רעותה ותרמה למגוון העשיר של עבודותיו, שניחנו בקו מובחן. בתערוכה מוצגות שלוש קבוצות של דיוקנאות עצמיים שיצר, ובכל אחת מהן מינון משתנה של טקסט ותמונה. ההתבוננות בהן יחד  מעשירה את דמותו כאדם וכיוצר ייחודי: סופר שמצייר תמונות וצייר שכותב מטפורות.

כיאה לכץ, מְספר סיפורים בנשמתו, גם התערוכה המוקדשת לו מספרת סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, לאו דווקא בסדר כרונולוגי. בתחילתו – בציורים התלויים על הקירות - דומה שהאמן משחק מחבואים עם הצופה: מצייר דיוקן עצמי גדול ממדים אך מקטין את דמותו שלו ומסתיר מן הצופה את פניו ואת הבעתו; בהמשכו – במחברות הסקיצות משלבים שונים בחייו - רישומים ואיורים אישיים, שהוא מרבה לכתוב בהם על עצמו במילים, אך הוא מהתל בצופה עוד יותר ומייצר אמירות אירוניות והומוריסטיות בעזרת משחקים מתחכמים-מתוחכמים בין מילים לתמונות.

במרכז ניצבת לה הקבוצה השלישית - סדרת דיוקנאות עצמיים שצייר כץ כמעט יומיום במשך שנה (2019-2020) לקראת יום-הולדתו ה-80. בסדרה זו הוא מישיר מבט אמיץ אל עצמו, אל הזקנה ואל ארעיות החיים, ונעדר ממנה כליל ההומור האירוני והחריף שאפיין את איוריו ואת כתביו. כל אחד מן הדיוקנאות היומיים תורם את חלקו לבריאת יצירה אפית, פסגה חדשה ביצירתו; לנוכח מותו של כץ כשנה וחצי לאחר סיומה היא היתה לכרוניקה מאוירת - אישית ואנושית - של מוות (לא) ידוע מראש.