מוזיאון ישראל, ירושלים
Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.
פאן

פאן

פאן השולט בעדרים וטובח חיות הטרף

בפסל זה של פאן מהאקרופוליס שבאתונה נראה האל עוטה גלימה להגנה מפני הקור ובידו חליל ‘סירינקס‘. לעיתים קרובות תואר פאן כרועה דרוך, מוביל את בעלי־החיים שתחת חסותו משדות מרעה הקיץ אל שדות החורף, תמיד בדאגה לפוריותם ולרווחתם. לצד העדינות והחמלה שאפיינו אותו הוא נודע גם כצייד, “טובח החיות“, המזהה את הטרף בעין הנץ שלו. יתרה מכך, היה ביכולתו לזרוע פאניקה בקרב בני־אדם ובעלי־חיים כאחד, ולהפוך כך נשמות רכות ליצורים פרועים ופראיים.

צילום הצבה
פאן הרועה עטוף גלימה (‘הימטיון‘) מפני הקור העז ובידו ‘סירינקס‘, אתונה, התקופה הרומית, שיש, המוזיאון הארכאולוגי הלאומי, אתונה, המשרד ההלני לתרבות ולספורט, צילום: אלי פוזנר

פאן, המחלל המהולל

פאן נראה כאן ישוב על סלע, בידו חליל ולרגליו מטה מעוקל ומסוקס המשמש לציד ארנבות. החלילן המיומן חובב הריקודים תואר לעיתים קרובות מנגן מוזיקה קלילה ומחולל עם הנימפות או עם פמלייתו הרועשת והשתויה של אל היין דיוניסוס. מתנותיו הגדולות לאנושות היו צחוק בריא והומור טוב — אלה, לצד חיוניותו המינית, הבטיחו את פוריות השדות והעדרים. לא רק עם מוזיקה זוהה פאן; הוא היה גם אדונם של קולות הטבע — הדי הגבעות, המיית הרוח ושאגת חיות הטרף.

פאן ישוב על סלע, מחלל בחליל רועים ואשכול ענבים בימינו, העתק רומי לפסל יווני, רומא, המאה ה־2 לספירה, שיש, מוזיאון הלובר, המחלקה לעתיקות יווניות, אטרוסקיות ורומיות

מאל־תיש לעלם חן

במראהו של פאן התחוללו עם הזמן תמורות של ממש. בייצוגיו המוקדמים, מן המאה ה־6 עד ה־5 לפני הספירה, הוא תואר כתיש המהלך על רגליו האחוריות, מחלל ומחולל בעליצות, לעיתים באיבר מין זקור. הדימוי הזה הלך ונמוג ואט־אט קיבל פאן מאפיינים אנושיים. מאז המאה ה־4 לפני הספירה שלטו שני ייצוגים עיקריים של פאן: גבר גס למראה בעל זקן, קרניים, זנב ופרסות שסועות; ואל צעיר ויפה־תואר שהווייתו החייתית מצטמצמת לזוג קרניים זעירות, אוזניים מחודדות וזנב מוצנע. מעניין שבעקבות עליית הנצרות, התקבע הייצוג המוקדם יותר והיה לאב־טיפוס של השטן.

פאן בהסבה, המאה ה־3 עד ה־2 לפני הספירה, טרקוטה המוזיאון הימי הלאומי, חיפה

האל הפראי של הטבע התעדן

התיאור הנערי הזה של פאן ממחיש את ההתפתחות מאל־תיש פראי של הטבע לאל מתורבת של העיר, תהליך ששיאו היה במאה ה־3 עד למאה ה־1 לפני הספירה. מה שנותר מהחייתיות שבו הצטמצם לזוג קרניים קטנות, שקשה להבחין בהן בסבך התלתלים הרכים המעטרים את מצחו. האל האימתני, הפראי, המרוחק והיצרי של התקופה הארכאית והקלסית נעלם. תחתיו הופיע באמנות ובספרות מאז התקופה ההלניסטית אל נדיב, שהקשר שלו אל מרחבי הטבע מעודן ונגיש יותר, אדון של נוף קסום, שהרים ויערות מתמזגים בו עם שירת נימפות קלות רגליים ועם מנגינות שמפיק חלילו.

צילום הצבה. פאן במופעו כעלם מעודן, אפולוניה פונטיקה (היום בולגריה) או קיזיקה (היום טורקיה) | 306 – 64 לפני הספירה, ברונזה יצוקה, מוזיאון הלובר, המחלקה לעתיקות יווניות, אטרוסקיות ורומיות, צילום: אלי פוזנר

פולחן פאן: ממרחבי ארקדיה למטרופולין הסואן

המקורות העתיקים ראו כולם בארקדיה את ערש הולדתו של פאן. ארץ הררית ולא־נגישה זו השוכנת בחצי האי פֶּלוֹפּוֹנְסוֹס היתה אפופה בתקופה הקלסית הילה מיתית כמעט, של אזור פראי שהתגוררו בו כפריים עניים שעיבדו את הקרקע הקשה והחרבה; עדרי העיזים והסוסים היו להם מקור פרנסה, ועליהם היתה גאוותם. במאה ה־5 לפני הספירה יצא הפולחן לפאן את גבולות ארקדיה, הגיע לתחומה של אתונה וממנה התפשט לעולם היווני כולו ומעבר לו. פאן היה חביב על הכפריים העניים ועל העירוניים האמידים כאחד. הפולחן הציבורי לפאן נערך במועדים קבועים, ניהלו אותו נושאי משרות רמות והיו בו תהלוכות שהובילו אל מערות טבעיות או אל מקדשים שנבנו ביערות, על־פי־רוב בפאתי העיר. בטקס נהגו להקריב עז ולסעוד יחדיו והוא נחתם בליל שימורים של התהוללות ושתייה לשוכרה. הפנייה אל פאן נעשתה באמצעות חיוך, צחוק הגון, מחיאת כף או ריקוד.

חורש ים-תיכוני. צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים, לורה לכמן

המערה הקדושה

תבליט זה עיטר סרקופג, ארון קבורה — מוצג בו האל פאן במערה ומולו כנראה אל היין דיוניסוס, מנגן בחליל. הפולחן המוקדם לפאן היה מקובל רק במחוזות ארקדיה, וכמו לאלים אחרים הוא התרחש במקדשים שמוקמו בארמונות, בבתי־שער, באיצטדיונים, בגימנסיונים ובמרחצאות. דווקא כשיצא הפולחן מתחומי ארקדיה לבשו החללים שהוקדשו לפאן צורה של מערה טבעית והוקמו באופן סמלי הרחק מהמרכז הסואן. דומה אפוא שכאשר יצא האל פאן את גבולות מולדתו המיתית, נותרה המערה לייצג את המושג ארקדיה, על האידיליה והפסטורליה שנקשרו בו.

פאן ודיוניסוס על שבר סרקופג, אשקלון,  המאה ה־1 עד ה־3 לספירה בקירוב, שיש, רשות העתיקות

הפולחן לפאן בבניאס

אחד המקדשים לפאן באזורנו היה בבניאס שלרגלי החרמון. הוא נקרא “פאניון“ ושימש את האוכלוסייה הפגאנית בעיר ובסביבותיה מאז המאה ה־3 לפני הספירה ועד למאה ה־5 לספירה. כשהחל שם הפולחן לפאן הוא היה מרוחק מכל ריכוז אוכלוסין. בליבו היתה מערה טבעית גדולה, תחתיה נובע מעיין שהופך לאחד ממקורות הירדן. כתבים עתיקים מלמדים אך מעט על האתר או על הפולחן שהיה נהוג בו, ויוצא מכלל זה אוסֶבּיוּס, שהיה במאה ה־4 הארכיבישוף של קיסריה. הוא מזכיר בספרו “תולדות הכנסייה“ טקס חגיגי שבמהלכו הושלכה עז חיה אל תוך המערה ושם, על־פי האמונה, נעלמה באורח פלא בזכות כוחו של האל. חפירות ארכאולוגיות באתר חשפו ראיות לטקסים נוספים, בעיקר משתאות והעלאת מנחות פשוטות. עם הזמן צמחה עיר סביב המקדש והוא התרחב והיה למקום פולחן משולב לאלים אחרים דוגמת זאוס, הרמס ונמסיס, לנימפות אֶכּוֹ ומאיה ואפילו לקיסר אוגוסטוס.

שחזור מאויר של מתחם הפולחן בבניאס, שלום קוולר

“פאן היקר“

נוסף על הפולחן הציבורי לפאן, שכלליו היו ברורים והוא התקיים על־פי־רוב במועדים קבועים, היתה גם סגידה של יחידים אם רבץ דבר מה על ליבם, כשביקשו נחמה, עצה או עזרה. הם נהגו אז לפנות אליו בקריאה “פאן היקר“, העלו קרבנות, ערכו משתה בהשתתפות חברים או משפחה והציעו מנחות צנועות — פסלונים או לוחות הקדשה המתארים את פאן ואת הנימפות ואפילו כלי בישול, כלי אוכל ומנורות שמן.

כלי בישול, כלי הגשה ונרות ששימשו במשתאות לכבוד פאן, בניאס, המאה ה־2 עד ה־4 לספירה, חרס וזכוכית, רשות העתיקות

פאן ופמליית דיוניסוס

באמנות ובמיתולוגיה של יוון העתיקה נמנה פאן לעיתים קרובות עם פמלייתו הפרועה ומשולחת הרסן של דיוניסוס, אל היין והפוריות של עולם החקלאות ופטרון אמנויות הבמה. מכל בני הלוויה של דיוניסוס, רק פאן הגיע למדרגת אל, והוא גם בן־הכלאיים היחיד בתרבות היוונית שזכה למעמד רם שכזה. כמו פאן גם דיוניסוס גילם ניגודים קיצוניים: אהבה וחמלה מול אכזריות והרסנות; השרה שלווה ועליצות ומנגד זרע כאוס ושיגעון. הפולחן לאל היין נשא אופי של אורגיה, הוא היה גדוש מוזיקה, שתייה והוללות ונועד לספק שחרור מעול היומיום ומגבולות החברה. עוד בני לוויה של דיוניסוס היו סילֶנוּס, חצי־אדם חצי־תיש ישיש, שהדריך את דיוניסוס בצעירותו; סָטירים, בני־כלאיים שמזוהים באמצעות קרני תיש, זנבות ופרסות של סוסים; ומינאדות, בנות־תמותה שהיו כרוכות אחרי דיוניסוס.

ימין: דיוניסוס, אל היין ופוריות האדמה, בית־שאן, המאה ה־2 לספירה, שיש, רשות העתיקות. שמאל: סָטיר מרקד, קיסריה, המאה ה־2 לספירה, שיש, רשות העתיקות

המיתוס של פאן וסירינקס

פאן נראה כאן כשהוא רכוב על תיש, בידו מקל יידוי לציד ארנבות והוא מנגן בחלילו (‘סירינקס‘). אף שהצלילים שהפיק כלי הנגינה היו מרגיעים ומרוממי רוח והיה בכוחם להפרות את העדרים ולהרגיע את בעלי־החיים, סיפורו עצוב ואלים. סירינקס היתה נימפה צעירה, צנועה ותמה וכמו רבות לפניה סירבה לחיזוריו של פאן. בניסיון למלטהּ מעגבים אלימים הפכו אותה אחיותיה הנימפות הרחומות לקנה חלול. כשחלפה אנחתו המתוסכלת של פאן על פני הקנים הם הפיקו צליל קינה יפהפה, וכך הם היו לחלילו.

פאן רכוב על תיש ומחלל ב‘סירינקס‘, שבר פרסקו, בוסקוטרקסה, דרום איטליה, 50–45  לספירה, טיח וצבען, מוזיאון  ארצות המקרא, ירושלים, באדיבות קרן אלי ובתיה בורובסקי

נימפות הנהר

נימפות היו יצורים מיתולוגיים שנחשבו רוחות של יערות, של מקורות מים ושל הטבע בכלל. בדרך־כלל הן לבשו דמות של נערה טובת מראה ונודעו באהבתן למוזיקה ולריקוד ובכוחן לתת השראה לנבואה ולשירה. נימפה זו עומדת ופלג גופה העליון חשוף. על השמלה והגלימה שמכסות את גופה מהמותן ומטה עדיין ניכרות שאריות צבע. הפסל שימש מזרקה, וידי הנימפה, שלא שרדו, החזיקו לפנים קונכייה, וממנה זרמו מים.

פסל מזרקה בדמות נימפה, בית־שאן, המאה ה־2 לספירה, שיש, רשות העתיקות