מוזיאון ישראל, ירושלים
Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.
כריסטיאן בולטנסקי: ימי חיים

כריסטיאן בולטנסקי: ימי חיים

 

בראש העמוד: נשמות קטנות (ים המלח), 2017. מצפה האפס, ים המלח. וידאו, סאונד, 12 שעות בקירוב 

"חלק מרכזי בעבודתי הוא העובדה שכל אדם הוא חד־פעמי וחשוב, ובו־בזמן סופו להיעלם. רובנו נשכח בחלוף שני דורות, עם לכתם של הקרובים לנו". ההכרה הפשוטה והמטלטלת בעובדות החיים הללו עומדת בבסיס הפרויקט האמנותי של כריסטיאן בולטנסקי, מגדולי האמנים של זמננו.

בולטנסקי נולד בפריז, בספטמבר 1944 , ימים ספורים לאחר שחרור העיר מהכיבוש הנאצי. הוא בן לאם סופרת ממשפחה קתולית מקורסיקה ולאב רופא ממשפחה יהודית מאודסה, שהתחבא בזמן המלחמה בחלל שמתחת לביתו. בולטנסקי פרץ דרך בהתמודדות עם הצל הארוך שהטילה המלחמה על המחצית השנייה של המאה ה־20, אבל יצירתו חורגת הרבה מעבר לכך. בחומרים צנועים וברגישות נדירה לכוחם של דימויים, הוא מציע למתבונן בעבודותיו חוויה רגשית מיידית יחד עם עיסוק מורכב בטיבו החמקמק של הזיכרון, הפרטי והקולקטיבי. וגם, אינו חדל מלשאול שאלות שעומדות ביסוד החוויה האנושית: מה יישאר מאתנו אחרי לכתנו? מה משמעותו של הזמן החולף? איך ניתן לזכור את מי שחי, אהב, פחד וקיווה בעולם הזה?

תערוכתו "ימי חיים" פורשת שלושים שנות עבודה, אך הוא רואה בה יצירה אחת שלמה. גוף גדול, שאיבריו הם העבודות המוקדמות דמויות המזבח העשויות כאנדרטאות לאנשים אלמונים, מיצבי הענק שעניינם יד הגורל, ועבודות הווידאו המאוחרות, שצולמו במרחבי טבע בראשיתי והן בעלות נופך מיתי. המהלך בתערוכה דומה למסע שראשיתו אפלה וסופו אור, נחמה ואולי גאולה. 


עבודות נבחרות מהתערוכה

1. דיוקנאות עצמי
2008 ׀ תצלומי שחור־לבן

במבט ראשון נדמה ש־27 התצלומים האחידים בגודלם מתארים את התפתחותו של בולטנסקי מילד למבוגר. מבט שני חושף עיוות או חוסר תואם בכמה מהם, ובחינה מדוקדקת יותר מגלה שהם הורכבו משלושה תצלומים בלבד. הראשון משמאל בכל שורה הוא תצלום מלא ומקורי של האמן בילדות, בבחרות ובבגרות — כל היתר הם הרכבות של אותם שלושה דיוקנאות, אשר חולקו לרצועת המצח, רצועת העיניים והאף ורצועת הפה והורכבו יחד בכל הצירופים האפשריים.

אין זאת הפעם הראשונה שבולטנסקי מפרק ומרכיב פנים, אלא שבעבודות קודמות היו אלה פנים של אלמונים שונים, ואילו בעבודה זאת הפנים הם פניו, והזמן ומה שהוא מחולל הם מוקד העבודה. הזמן בתצלומים מורכבים אלה אינו נע בכיוון אחד, אלא מעורבב ולוכד את העבר עם העתיד. זקנתו של האדם טבועה בילדותו, ילדותו משומרת בזקנתו, וכל תקופות חייו מוטמעות בדיוקנאות העצמי השונים שלו, המעלים את השאלה אם זהו אותו אדם ומיהו ה"אני" שלו.


2. שנייה אחרונה
2012 ׀ שעון לד

השעון מונה את שניות חייו של בולטנסקי מרגע לידתו ב־6 בספטמבר 1944, וספרותיו מתחלפות במהירות. בעבודה הזאת אין הווה: עד שהספקת לומר את המספר, הוא מתחלף. הזמן שועט קדימה, והבחירה של בולטנסקי בשניות רק מחריפה את תחושת הדחיפות. כל שנייה שחלפה לא תשוב עוד. שעון־העצר הדיגיטלי מדויק, אובייקטיווי, חסר רחמים, כמו הפוסק האחרון והיחיד בתחרויות, אלא שקו הגמר במקרה זה הוא המוות — מותו של בולטנסקי, אז ייעצר השעון.


3. חייו של כ"ב
2010 ואילך ׀ 40 סרטים נבחרים מתוך טלוויזיה במעגל סגור בסטודיו של בולטנסקי, 10 שניות כל אחד. המוזיאון לאמנות ישנה וחדשה, הוברט, אוסטרליה

שלושה מסכים מציגים את המתרחש בסטודיו של כריסטיאן בולטנסקי בפריז באמצעות מצלמות שהותקנו בו. זהו חלק קטן ומוקלט מעבודה מתמשכת שתיגמר עם מותו של האמן. אפשר לראות בה את שגרת חייו בסטודיו, כשהוא מתנסה בהצבת עבודות, עובד מול מחשב, מתראיין לעיתונאי וגם אוכל פיצה ומטאטא את הרצפה.

ב־2010 חתם בולטנסקי על "חוזה עם השטן" כפי שהוא מכנה אותו: דיוויד וולש, איש מיסתורי ואקסצנטרי מטסמניה שבאוסטרליה, שביקש לקנות את חייו של האמן. השניים סיכמו להתקין בסטודיו של בולטנסקי שלוש מצלמות שיפעלו 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע ושתצלומיהן ישודרו בשידור חי למסכים אצל וולש. בולטנסקי נקב בסכום כתמורה לעסקה אלא שהעבודה נהפכה להימור: בעת עריכת החוזה הוא היה בן 65 , וולש העריך את תוחלת חייו בשמונה שנים נוספות. הוא חילק את הסכום ל־8 וגזר ממנו שכר חודשי, שהוא התחייב לשלם לאמן עד מותו. אם בולטנסקי ימות לפני תום שמונה השנים — וולש הרוויח. אם הוא יוסיף לחיות — וולש הפסיד, שכן הוא ימשיך לשלם לאמן שכר חודשי עד יום מותו. בינתיים אפשר להכריז שבולטנסקי ניצח. שמונה השנים שחזה לו וולש חלפו, והוא עודנו כאן. הוא גם ניצח את המוות, לפי שעה.


4. מונומט — דימויי זיכרון
1988-1973 ׀ הדבקי־תצלומים, קופסות פח, נורות, חוטי חשמל. מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת האמן לזכר ז'ק אוחיון

את היצירה הזאת, שהיא אחת מתוך כמה "מונומנטים" המוצגים באולם, יצר בולטנסקי ב־1988 , אבל התצלומים המופיעים בה הם מ־1973 , שנת ביקורו הראשון בארץ. באותו ביקור הוא צילם חלונות ראווה של כמה צלמניות בירושלים: הרכב מגוון של תצלומי פעוטות, צעירים וצעירות, נער בר־מצווה עטוף בטלית, חתן וכלה, זוג אוהבים — כולם מסורקים למשעי, מחייכים על־פי־רוב, כיאה למעמד הרשמי של תצלום דיוקן. את התצלומים הללו הוא הניח במסגרות ותלה על הקיר במערך מסוים מעל מדפי־מזבח. חוטי החשמל החשופים המחוברים לנורות שסביבם טווים מעין רשת קורים בין המצולמים או משרטטים את אילן־היוחסין שלהם, כאילו היו קרובי משפחה.

התבוננות בעבודה היום, ב־2018 , מקפלת בתוכה ארבעה זמנים: זמן הצילום המקורי שאינו ברור; זמן הצילום של בולטנסקי ב־73 '; מועד יצירת העבודה ב־88 ', וזמן הצגתה בימינו, בחלוף 30 שנים. מה עלה בגורלם של המצולמים בזמן שחלף? האם הם חיים או מתים? ואם מתו, כיצד מתו? — העבודה מעוררת תהיות ומאפשרת לדמיין סיפורים שונים.


5. מזבח לבית־הספר התיכון ע"ש חיות
1987 ׀ קופסות פח, תצלומי שחור־לבן, מנורות, חוטי חשמל

באמצעים צנועים מאוד — מנורה, תצלום וקופסות פח ישנות של ביסקוויטים — ובהצבה פשוטה והדוקה יוצר בולטנסקי מעין מזבח או אנדרטה לאלה שאינם עוד. מקור התצלומים בעבודה זאת הוא תמונת מחזור של תלמידי בית־הספר היהודי בווינה ע"ש צבי פרץ חיות משנת 1931. בולטנסקי צילם מחדש והגדיל את פניהם של ארבעה מהבוגרים, מסגר אותם, וקבע במרכז המצח שלהם מנורה כאילו היו מטרה לירי. שני פרטים מרמזים על הקורבנות שהועלו על ה"מזבח" הזה: פני הדמות מימין מוטים בזווית דומה לזו של ציורי קדושים מעונים במסורת הנוצרית, והתצלומים המטושטשים של כולם, עם ארובות העיניים שנראות ככתמים שחורים והצללים הכבדים סביב הפה, מזכירים את התצלום הידוע של אנה פרנק. אפשר להניח שבוגרי אותו תיכון בווינה מצאו את מותם בשואה. הצער עליהם נשזר באימה מאופן המיתה שלהם.

בולטנסקי, אמנם משתמש באוצר מילים רזה, אבל מבקש ליצור קשר עם הקהל שלו, ולתת צורה לשאלות הגדולות של החיים, של המוות ושל הזיכרון. אף־על־פי שהוא משתמש בתצלומים של אנשים מסוימים, טשטוש פניהם והגדלתם מעלימים אותם כיחידים, כבני־אדם פרטיים, והופכים אותם לכל־אדם. במקום להאריך את נוכחותם של המצולמים מעבר למוות, תצלומיהם מסמנים היעדרות ואומרים שהמתים חומקים מאיתנו לעד.

מזבח לבית־הספר התיכון ע"ש חיות, 1987 . קופסות פח, תצלומי שחור־לבן, מנורות, חוטי חשמל, 23×238×223 ס"מ בקירוב. מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת שון ופיטר לייבוביץ, ניו־יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב, לזכר צ'רלס ורוזלינד לייבוביץ וליילה שרנוב
צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים / אלי פוזנר

 

6. מחסן — שווייצרים מתים
1990 ׀ קופסות פח, תצלומי שחור־לבן, מנורה, חוטי חשמל

תצלומי המתים בעבודה זאת נגזרו מעמודי הספדים שראו אור בעיתון יומי שווייצרי. "בחרתי בשווייצרים כי אין להם היסטוריה. [...]. לשווייצרים אין סיבה למות, ולכן הם יכולים להיות כולם וכל אחד בעת ובעונה אחת", מסביר בולטנסקי. המוות בשווייץ הנורמלית והניטרלית הוא טבעי ולכן השווייצרים הם "קבוצת הבקרה" ב"ניסוי המדעי" שהאמן עורך לבירור סיבות המוות. היות שהם אינם קשורים לשום טראומה מהטראומות הגדולות של המאה ה־20 או ה־21, הם מגלמים באופן מותם את העובדה הטבעית, המוצקה והבלתי נמנעת, שסופו של כל אדם למות. האם יש סיבה לחוש צער על אלה שמתו בשיבה טובה אחרי שבילו את חייהם מול שדות מוריקים והרים מושלגים? — לנוכח הסבל העולה על גדותיו בעולם, יש משהו כמעט מתריס במוות הטריוויאלי של השווייצרים הללו.


7. בין הזמנים
2003 ׀ הקרנת תצלומי שחור־לבן על וילון־חוטים

במיצב מוקרנים בזה אחר זה תצלומי תקריב מוגדלים של פני האמן מילדות עד גיל 60, כמו בסרט טבע המציג בהילוך מהיר פריחה עד קמילה. הדימויים מוקרנים על וילון־חוטים שתלוי בין אולם אחד למשנהו, והמבקרים שעוברים דרכו כמו מבקיעים את פניו של בולטנסקי ופורעים את הדימוי. מראה הפנים נעשה כך לרוח רפאים, המתגלה ומתפוגגת לסירוגין. פרק הזמן שחלף בין מועד הצילום של תצלום אחד למשנהו אינו קבוע או ידוע, והתחושה היא שהזמן נזיל ומתפשט ושקשה לאמוד או למדוד אותו.


8. לב
2005 ׀ זכוכיות צבועות שחור, נורה, סאונד

הקול המהדהד במיצב הוא רחש פעימות הלב של בולטנסקי, והאור שמפיצה הנורה החשופה נדלק וכבה לפי אותו קצב. על קירות הגלריה תלויים לוחות זכוכית שחורה, מעין מראה אפלה. אנו, המבקרים, משתקפים בהם, ואגב כך נעשים חלק מן העבודה, חלק מחדרי הלב של האמן.

בולטנסקי מבחין בין "הזיכרונות הקטנים" האישיים ובין "הזיכרון הגדול" של דמויות ומהלכים חשובים המתואר בספרי ההיסטוריה. ברצונו לשמר את זיכרון חייו של כל מי שחי ונשם, חלם, פחד ואהב בעולם הזה, הוא ייסד בשנת 2008 ארכיון של פעימות לב: בכל מקום שהוא מציג מוקם מעין "חדר אחות", שכל מבקר ומבקרת מוזמנים להקליט בו את פעימות ליבם. כל ההקלטות של כל הלבבות נשמרות בארכיון הלב באי טשימה שביפן. עד כה הצטברו בו מאות אלפי הקלטות. גם אתם מוזמנים להקליט את פעימות ליבכם בחדר שנבנה ביציאה מן התערוכה ולשמר כך תיעוד אישי שלכם, מן הרגע שהייתם כאן.


9. נשמות קטנות (ים המלח)
2017 ׀ וידאו, סאונד, 12 שעות בקירוב

עבודת הווידאו "נשמות קטנות" צולמה בצוק מעל ים המלח. 300 פעמונים יפניים הוצבו לפי מערך הכוכבים בליל הולדתו של בולטנסקי, תלויים על גבעולי מתכת דקיקים ולוחית פרספקס שקופה מוצמדת לכל אחד מהם. תנועתם ברוח יצרה דנדון עדין וריצודי אור. "נשמות קטנות" נערכה בפעם הראשונה ב־2014 במדבר אטקמה שבצ'ילה, ולאחר מכן — בנוף מושלג בקנדה וביער ביפן. לרגל התערוכה הנוכחית היא הוקמה בנוף המקומי, ב"מצפה האפס" שמעל ים המלח. מסורות ואמונות שונות מתמזגות בעבודה לכדי מיתולוגיה חדשה: מצפה האפס הוא מקום שמציין את גובה פני הים העולמי המפריד בין ממלכת החיים — השמיים וההרים שמעל פני הים — ובין מה שמתחת לפני הים, "ים המוות" כמין שְאוֹל; במסורת היפנית נוהגים לחבר לפעמונים פתק עם משאלה, וכאשר הרוח נושבת היא נושאת את המשאלה על כנפי הצלילים אל כוחות עלומים; שם העבודה "נשמות קטנות" מתייחס לנוהג להציב מזבחות קטנים להנצחת נשמות המתים; ולבסוף — "יָם" בצרפתית נהגה כמו המילה "אימא", וים המוות שצורתו דמוית רחם מקושר לאם היולדת חיים.


10. ורוניקות
1996 ׀ תצלומי שחור־לבן, אריג, מנורות ומסגרות עץ

לפי המסורת הנוצרית, ורוניקה ליוותה את ישו בדרך הייסורים אל מקום צליבתו בגולגולתא, ניגבה את הזיעה מפניו, ובדרך הנס הוטבע קלסתרו על מטפחתה. הדיוקן הפלאי היה "הוכחה" לטבעו הכפול של ישו כאדם וכאל, והמטפחת — לשריד עיניים, 2013 . תצלומי שחור־לבן מודפסים על אריג, 400×250 ס"מ כל אחד. הצבה במרכז התרבות אונאסיס, אתונה

הקדוש המפורסם ביותר בעולם הנוצרי. כבר מראשיתו במאה ה־19 הומשל הצילום — פלא לכידת הדיוקן בנייר — לנס של ורוניקה. ה"ורוניקות" של בולטנסקי כמו מזכירות לנו שהפן האלוהי טמון בכל אחד מאיתנו, ובבואתו של כל אדם היא שריד קדוש של חיים באשר הם.


11 . מנויי הטלפון
2018 ׀ ספרי טלפונים, ריהוט ספרייה. בשיתוף עם ZAP דפי זהב

לפניכם ספרייה של ספרי טלפונים משנים שונות ומאזורי חיוג שונים בארץ. אתם מוזמנים להוציא את הספרים, לעלעל בהם ולחפש את שמותיכם או את שמות בני משפחתכם ושמות חברים. ב־1999, לקראת סוף המילניום, רצה בולטנסקי ליצור עבודה ובה שמות כל בני־האדם החיים על פני כדור הארץ. העבודה נידונה כמובן לכישלון, שכן בכל רגע נתון אנשים מתים ותינוקות חדשים מגיחים אל אוויר העולם. במקומה הוא יצר את ספריית ספרי הטלפונים ובה כ־3,000 ספרים מכל העולם.

"מנויי הטלפון" המוצגת כאן היא גרסה חדשה ומקומית של העבודה. ספר הטלפונים שבעבר היה בכל בית בישראל כמעט נעלם מחיינו, עם כניסת האינטרנט והטלפונים הניידים. הספרייה היא על כן מעין ארכיון — עדות למי שחי כאן, עבר דירה, התחתן או התגרש, וביטוי לקהילות השונות בארץ: המגזר החרדי, הקיבוצים וכו'. בהשאלה אפשר לראות בה גם מימוש של ספרי חיים וספרי מתים.


12. "דטקטיב"
1989-1988 ׀ קופסות קרטון, גזירי עיתונים, מדפי עץ, מנורות,

חוטי חשמל. מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת האמן לזכר ז'ק אוחיון כל תצלומי הדמויות בעבודה זאת נלקחו מכתב־העת הצרפתי הסנסציוני ״דטקטיב״ המדווח על פשעים, וכל התאריכים שרשומים לצידם הם מאותה שנה, 1974. רק קשה לדעת מי מהמצולמים הוא קורבן ומי רוצח, והאבחנה היסודית בין נפגעים לאשמים מתערערת. חוץ מתצלומי התינוקות, שהם קורבנות ודאיים, לא ברור אם למשל הגבר המשופם בגיל העמידה נרצח או רצח. הצופים, אנחנו, הופכים למעין בלשים, שמנסים לאתר בפני המצולמים פרט שיסגיר באיזה צד של המתרס המוסרי הם עומדים. בתוך כך מתגלים הסטראוטיפים שמנחים אותנו ולא תמיד אנו מודעים לקיומם, כגון הנטייה להניח שנשים הן קורבנות או ההנחה שרוע מותיר את רישומו בפנים, ועל כן אפשר לזהותו.

ההצבה בדמות ארכיון דחוס, המספור הסדרתי ושם היצירה "דטקטיב" מעלים על הדעת ארכיון משטרתי של ממצאים מזירות פשע, ומעוררים את התחושה שנקלענו למקום שאיננו אמורים להימצא בו. אל התחושה הזאת מצטרפות גם תחושות של אימה ואי־נוחות מן המחשבה על צורות המיתה המשונות והאפלות שמתועדות בארכיון הזה. העובדה שכל עשרות הארגזים הם מאותה שנה רק מגדילה את המועקה. כך נראים פניה המסודרים של זוועה יום־יומית ומצטברת.

 

13. מדברים
2005/2018 ׀ דמויות עץ, מעילים מיד שנייה, מנורות, חיישני תנועה, סאונד

שמונה דמויות עוטות מעיל שחור פוסעות קדימה, מכונסות בעצמן ושקועות במחשבות. גופן עשוי מדפי עץ פשוטים ונורת קריאה שחורה מסמנת את ראשן. על אף שהן נייחות, צעדן הרחב ונטיית גופן מרמזים על תנועה. הדמויות הממלאות את סצנת הרחוב החורפית הזאת נחפזות בדרכן, וההקלטה שנשמעת כשמתקרבים אליהן מגלה את מחשבותיהן. כל אחת מהן טרודה בשאלה על החיים ובעיקר על המוות. בסוף שנות ה־90 זנח בולטנסקי לזמן־מה את השימוש בתצלומים והחל ליצור מיצבי פיסול. זו אולי הדוגמה היחידה להופעה של דמות מלאה בעבודתו, אם כי גם היא אינה אלא תחליף, מעין דחליל רדוף מחומרים פשוטים.

מדברים, 2005 . דמויות עץ, מעילים מיד שנייה, מנורות, חיישני תנועה, סאונד, מידות משתנות. הצבה ב־ MAC , גראן־אורנו, בלגיה

מדברים, 2005. דמויות עץ, מעילים מיד שנייה, מנורות, חיישני תנועה, סאונד, מידות משתנות. הצבה ב־ MAC , גראן־אורנו, בלגיה. צילום: © Ph. De Gobert

 

14. עיניים
2013 ׀ תצלומי שחור־לבן מודפסים על אריג

עשרות זוגות עיניים ניבטות אלינו, זוג אחר זוג, מאופרות או חשופות, צעירות או מבוגרות, מן הווילונות השקופים למחצה. מבטן תובעני, חוקר, תוהה או אטום, ואנו חולפים על פניהן, מביטים בהן או מסיטים מהן את המבט בדרכנו הלאה. העבודה נעשתה כאשר בולטנסקי הציג באתונה והשתמש בתצלומי פספורט של בני העיר, אך למעשה אין לכך חשיבות, שכן באמצעותה הוא נוגע בתמצית האנושיות: בעיניים ובמבט. המבט של הזולת מכונן את ה"אני", והתעייה במבוך הווילונות.

עיניים, 2013 . תצלומי שחור־לבן מודפסים על אריג, 400×250 ס"מ כל אחד. הצבה במרכז התרבות אונאסיס, אתונה.

עיניים, 2013 . תצלומי שחור־לבן מודפסים על אריג, 400×250 ס"מ כל אחד. הצבה במרכז התרבות אונאסיס, אתונה. צילום: © Fanis Vlastaras − Revekka Konstantopoulou
 

15. לחזור
2016/2018 ׀ שמיכות הצלה היפותרמיות, פיגום, נורה

בקצה התערוכה ניצב הר מוזהב, כמו מטמון אגדי. בעבודה זאת המיר בולטנסקי את ערימות הבגדים המשומשים ממיצביו הקודמים בחומר חדש. הבגדים המשומשים, כמו ערימות הנעליים והמשקפיים המפלצתיות שנערמו במחנות ההשמדה הנאציים, מייצגים את מי שהיה ואיננו, והם זכר למי שחי ולבש אותם. הר הזהב הופך את הזיכרון הכואב למראה יקר ומפתה, כבמעשה קסם אלכימי. יריעותיו המוזהבות מבשרות תקווה, שכן אלה שמיכות המילוט, שעוטפות ניצולים ומשיבות להם את חום הגוף. השימוש בהן היה למראה שגור בדיווחי החדשות מן השנים האחרונות על פעולות הצלה של פליטים מחופי צפון אפריקה או מן המזרח התיכון העושים את דרכם לאירופה. ההר הוא על כן ביטוי פיזי של הצלה וגאולה, תחילתם של חיים חדשים.


16. מיסתורין
2017 ׀ וידאו תלת־ערוצי, 11:38 שעות

בקצה העולם המיושב, בפטגוניה שבארגנטינה, הציב בולטנסקי צינורות דמויי קרנות בגובה 3 מטרים. כשרוחות חזקות נושבות באזור, מפיקות הקרנות קולות מסתוריים הדומים לקולות הלווייתנים הרבים ששוחים בקרבת החוף בסתיו. הווידאו שצולם במצלמה נייחת מזריחה עד שקיעה, משקף גם זמן אחר, איטי ובראשיתי.

בעשור האחרון קיבלה עבודתו של בולטנסקי תפנית בעקבות התעניינותו במיתולוגיות — סיפורי היסוד של תרבויות, המתארים את בריאת העולם ומבארים את הכוחות הפועלים בו, מעניקים לו משמעות וקושרים אותנו אל אבותינו. בפטגוניה רואים בלווייתנים יצורים חכמים וקדמונים שאוצרים ידע מראשית ימי העולם. כששואלים שם שאלה, שהתשובה עליה אינה ידועה, אומרים לשואל: "לך תשאל את הלווייתנים". בולטנסקי מוצא באמצעותם את מקומו בעולם: "אני מקווה שגם הרבה אחרי זמני, כשאף אחד כבר לא יזכור אותי, יישאר עדיין הסיפור על האיש המשוגע שניסה לדבר עם הלווייתנים".


17. להיות מחדש: ילדי באר שבע
2011/2018 ׀ עבודה אינטראקטיווית

תצלומי הפנים בעבודה זו נחתכו לשלוש רצועות: מצח, עיניים ואף, פה וצוואר. הרצועות המתחלפות במהירות יוצרות אינסוף דיוקנאות חדשים, משובשים, משונים או מצחיקים. אתם מוזמנים ללחוץ על הכפתור ולעצור את התמונה, ברגע שתזהו דיוקן אמיתי ששלושת חלקיו מתחברים. העבודה היא עיבוד של משחק הילדות המוכר מחוברות או מתַּצְרֵפי הרכבה )פאזלים(. אל הפעולה המשחקית והמשעשעת נוסף ממד עקרוני של חיפוש זהות. הילדים המצולמים הם תלמידי כיתה ד' בבית־הספר הדו־לשוני יהודי־ערבי "דגניה" שבבאר שבע. בולטנסקי בחר בהם מפני שפניהם עדיין משתנים, זהותם טרם התקבעה ותפיסותינו אותם פתוחות יותר ומתייגות פחות מבחינה מגדרית, עדתית ולאומית.

בכניסה לתערוכה מוצגת עבודה דומה של בולטנסקי על פני עצמו, המערבבת את פניו כילד עם פניו כמבוגר ומעלה את השאלה איזה חלק מבגרותו היה נטוע כבר בצעירותו ומה השתמר בבגרותו מילדותו. כאן חלקי הפנים הם של ילדים שונים, ואולי אין לחפש בהם אחר דמות אחת שלמה, אלא לראות בדיוקנאות המורכבים את הפנים השונים שמטמיעים בנו קרובינו וחברינו.

 

מפת התערוכה

כל היצירות מאוסף האמן, אלא אם צוין אחרת

כריסטיאן בולטנסקי: ימי חיים
מוזיאון ישראל ירושלים
קיץ-סתיו תשע"ח (יוני - אוקטובר 2018)
האולם ע"ש רנה (פיש) ורוברט לוין, אולם קרן הילדגרד וסימון
רוטשילד ואולם יהודית ומיכאל שטיינהרדט, הבניין לאמנות
מודרנית ולאמנות עכשווית ע"ש נתן קמינגס

אוצרת אורחת: לורנס סיגל
אוצרת אחראית: מירה לפידות
עוזרת לאוצרות: אורלי רבי
עיצוב התערוכה: אלירן משאל, שירלי יהלומי
הפקת התערוכה בצרפת: סטודיו אווה אלברן ושות'

עריכה: תמי מיכאלי
© מוזיאון ישראל, ירושלים, 2018, כל הזכויות שמורות

Christian Boltanski © ADAGP, Paris, 2018


התערוכה בנדיבות:
קרן לנור וברנרד גרינברג, קליפורניה
גרייס פרנקל והנס זלצר לוי, מרבלה, ספרד
קרן משפחת נאש, ניו־יורק
התערוכה מוצגת במסגרת "עונת ישראל-צרפת 2018"


 

כריסטיאן בולטנסקי: ימי חיים