Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.
הניצחון על השמש <br/>גלגולו של האוונגרד הרוסי

הניצחון על השמש
גלגולו של האוונגרד הרוסי


ספרים חדשים לעולמות חדשים

שיתוף־הפעולה בין אמנים וכותבים אוונגרדים בעשורים הראשונים של המאה ה־20 היה חדשני ומאתגר, ושילוביהם בין טקסט לתמונה הפרו מוסכמות. בספרים צצו הֶדבֵּקים, עמודים גדושים בכתב יד אקספרסיווי, טקסטים הנראים מקריים ומיזוג לא־שגרתי של מילים וגופנים. הפוטוריסטים בשנים 1914-1912 היו הראשונים שהביאו לספרים גישה מהפכנית. המשורר אלכסיי קרוצ’וניך, שכינויו היה ”הבוקה [מין מפלצת] של הספרות הרוסית”, עודד אמנים לא להסתפק בתפקידם כמאיירים וגייס למשימה דמויות־מפתח מן האוונגרד - אמנים כגון לריונוב, גונצ’רובה, מלוויץ’ ורוזנובה, ולצידם משוררים – חְלֶבּניקוב, קמֶנסקי, דוד בורליוק ומאיאקובסקי.

העשייה האוונגרדית שאבה ממקורות מגוונים, ובהם מאמנות רוסית עממית, ’לוּבּוֹק’. בספר פוצץ הותך המשפט גדוש האליטרציות אל חזותו הלא־הרמונית של הספר. בעולםמהסוף איחד לריונוב סגנון נאו־פרימיטיוויסטי עם ריוניזם - סגנון מופשט שהוביל, המורכב מקרניים החודרות לחפצים ומשתברות מהם, מקבילות או מצטלבות. נאו־פרימיטיוויסטית היתה גם גונצ’רובה, וכמותם גם ליסיצקי שאב השראה מזיכרונות תרבות לאומיים ליצירת תרכובת של תרבות יהודית עם מודרניזם.

בשנות ה־20 פנה ליסיצקי אל הסגנון הקונסטרוקטיוויסטי והחל לאמץ בעבודותיו טכנולוגיות חדשות, כגון הרכב־תצלומים (פוטומונטאז’). פרסומים בינלאומיים הציבו את האוונגרד הרוסי על מפת אירופה וראו בו מייצג נאמן של התרבות הסובייטית המתעוררת. ואולם עד סוף העשור לא רק שהשתנו שיטות הייצור של הספרים, אלא גם האידיאולוגיה האסתטית, ותמורות פוליטיות הגבילו את חופש היצירה ורתמו את האמנות לצרכים חברתיים.

בתקופת האמנות הלא־רשמית שוב היה למיזוג בין המילה לתמונה תפקיד מרכזי, ולזירה חדרו גישות רדיקליות חדשות לספר הרוסי, כפי שניכר באלבומיו החשובים של איליה קבקוב משנות ה־70.

צילום הצבה

פוצץ

פוצץ נכתב בשפה הניסיונית ”זַאום” (איגָיון) ובו קטעי שירה גדושים אליטרציות דיסהרמוניות היוצרים קקופוניה. זו משתקפת גם בחזותו של הספר - לדפיו גדלים שונים והם עשויים במגוון סוגי נייר. כאן מוצגים חלקים מן המהדורה השנייה שעיצבה אולגה רוזנובה ובהם דפים מעשה ידיה (1, 5, 9 - 11, 13 - 14), מעשה ידי קרוצ’וניך (3 - 4), מלוויץ’ (7) וניקולאי קולבין (2, 6, 8, 12). יש בהם כאלה שהוטבעו עליהם מילים באמצעות חותמות גומי, אחרים שהוסיפו עליהם בכתב יד בעיפרון ליתוגרפי, ויש הדפסי־אבן - כולם עזים בה במידה. הפרטים הניתנים לזיהוי נעלמים למחוזות ההפשטה, בצורות מתפצלות, נעות ואף ”מתפוצצות”.

צילום הצבה, בתמונה פוצץ מאת אלכסיי קרוּצ'וֹניך, האמנים: ניקולאי קולבין, קזימיר מלוויץ' ואולגה רוזנובה, 1913, הדפס אבן וחותמת גומי, אוסף מיכאיל גרובמן, תל אביב

משחק בגיהינום

במהדורה החדשה והמתוקנת של הספר הפוטוריסטי משחק בגיהינום מלוויץ’ אחראי לשלושה איורים ולכריכה, אבל על הקומפוזיציות המיוחדות בעשרים מעמודי הספר חתומה אולגה רוזנובה, והיא שהכתיבה את אופי היצירה. בשיר ”משחק בגיהינום”, חוטא שהימר על נשמתו משחק קלפים עם ”השטן הפוטוריסטי” הנודע, הנראה כאן, אשר מוצג מבעד לעדשת האירוניה השחורה וגרוטסקיות הלוּבּוֹק, אמנות רוסית עממית העשירה בדימויים חזותיים.

משחק בגיהינום מאת וֶלימיר חְלֶבּניקוב ואלכסיי קרוּצ'וֹניך, האמנים: קזימיר מלוויץ' ואולגה רוזנובה, מהדורה שנייה, סנקט פטרסבורג, 1914, הדפס־אבן, ספריית ארטורו שוורץ לספרים מאוירים בנושא דאדא וסוריאליזם במוזיאון ישראל

”שיפס קרטה”

גיבור סיפורו של ארנבורג הוא שען יהודי זקן שבנו המתגורר באמריקה מבטיח לשלוח לו ”שיפס קרטה”. האב לא מבין שמדובר בכרטיס לאונייה ורואה במילותיו של בנו הבטחה לגאולה; בסופו של דבר לא זכה לה כי נרצח במאורעות מלחמת האזרחים ברוסיה.

הקומפוזיציה המורכבת שבנה ליסיצקי כוללת פיסה מכרטיס נסיעה באונייה, מהמבורג לניו־יורק ובחזרה, מונחת מעל שני משולשים מצטלבים (היוצרים מגן דויד); קטע מהמשנה העוסק במידות בית־המקדש; וטביעת יד עם האותיות פ”נ (לציון ”פה נטמן”, כמקובל במצבות). היצירה המסתורית מרמזת אולי על מותו של העולם היהודי העתיק ולידתו של סדר חדש, שלאחר המהפכה.

El Lissitzky, Shifs Karta

צילום הצבה, ימין: אל ליסיצקי, איור ל"שיפס קרטה" (כרטיס אונייה), מתוך שישה סיפורים עם סוף קל מאת איליה ארנבורג, הוצאת הליקון, מוסקווה-ברלין, 1922, דיות והֶדבֵּק על נייר, אוסף בוריס וליזה ארונסון במוזיאון ישראל, נרכש בנדיבות עיזבון דבורה כהן, אפקה. שמאל: שישה סיפורים עם סוף קל מאת איליה ארנבורג, האמן: אל ליסיצקי, הוצאת גליקון, מוסקווה-ברלין, 1922, דפוס בלט, מוזיאון ישראל, ירושלים: רכישה לזכר אלישבע כהן

לנין: רישומים 

במארס 1920 הוזמן נתן אלטמן לצייר את דיוקנו של לנין במשרדו שבקרמלין. המנהיג הקומוניסטי היה עסוק מכדי להתמסר למשימה והתוצאה הסתכמה ברישומים מהירים שלכדו את פניו ואת תנועותיו; שניים מהם בתצלום למטה. עשרת התחריטים הצילומיים (photogravure) שנעשו מרישומים ריאליסטיים אלו מאוגדים בתוך ספר, והם מנוגדים בתכלית לרכיבים הסוּפּרֶמָטיסטיים והקונסטרוקטיוויסטיים השזורים בעיצוב כריכת הספר.

Altman, Lenin

צילום הצבה, נתן אלטמן, ימין: החבר לנין בעבודה, 1920, גרפיט על נייר, אוסף ולר, חיפה, אמצע: החבר לנין משוחח עם פועלים גרמנים, 1920, גרפיט על נייר, אוסף ולר, חיפה, שמאל: לנין:רישומים, הוצאת איזו נקפ, סנקט פטרסבורג, 1921, הכריכה בדפוס בלט, האיורים בתחריט צילומי, מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת פול בארשאן, פריז
Nathan Altman © the estate of the artist

5x5=25: תערוכת ציור

5x5=25 היא כותרתה של תערוכת אמנות מופשטת שנערכה בשנת 1921 במועדון איגוד המשוררים הכלל־רוסי במוסקווה ובה הוצגו יצירותיהם של חמישה אמנים קונסטרוקטיוויסטים: אלכסנדרה אקסטר, ליוּבּוֹב פּופּובה, אלכסנדר רודצ’נקו, ורוורה סְטֶפנובה ואלכסנדר וֶסנין. לחלקה הראשון של התערוכה כל אחד מהם הכין במיוחד חמש יצירות; החלק השני, שנערך כעבור חודש, הוקדש לעבודות על נייר. כל אמן יצר בעבודת יד עמודים לקטלוג התערוכה, השונים בגודלם ובאיוריהם, ורק הטקסט המודפס היה משותף לכולם; כאן נראות שתי דוגמאות מ-25 הקטלוגים המקוריים. העבודות הגאומטריות המופשטות שהוצגו בתערוכה היו נאמנות לעקרונות קונסטרוקטיוויסטיים של אסתטיקה ושימושיות ודחו את צורות הציור המסורתיות, מכריזות בתוך כך על ”מות” האמנות. רודצ’נקו היה ממובילי הגישה, והיא מודגמת היטב בעיצוב הנקי של הכריכה מעשה ידיו.

Rodchenko

צילום הצבה, 2 מהדורות של 5x5=25: תערוכת ציור מאת אלכסנדרה אקסטר, ליוּבּוֹב פּוֹפּוֹבה, אלכסנדר רודְצֶ'נקו, וַרווארה סְטֶפָנובה, אלכסנדר וֶסנין, הוצאת המחברים־האמנים, מוסקווה, 1921, אוסף מיכאיל גרובמן, תל־אביב

למען הקול  

בלמען הקול נכללים כמה משיריו המפורסמים ביותר של מאיאקובסקי – ”מארש השמאל”, ”אהבה” ו”האינטרנציונל השלישי” – בעיצובו הגרפי החדשני של ליסיצקי וכל אחד מהם מלווה בקומפוזיציה דינמית. הטיפוגרפיה המודרנית, שמתאפיינת בפיקטוגרמות מופשטות באדום ובשחור משקפת את תפיסתו האוונגרדית של ליסיצקי ולפיה תפקידם של ספרים למזג בהרמוניה בין הצורה לתוכן. כיוון ששירתו של מאיאקובסקי נועדה לקריאה בקול רם, המציא ליסיצקי לשוניות אינדקס מתוחכמות לאיתור השירים בנקל.

למען הקול מאת ולדימיר מאיאקובסקי, האמן: אל ליסיצקי, ההוצאה הממשלתית, מוסקווה-ברלין, 1923, דפוס בלט ,מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת מייקל אסטוריק, לונדון, ואיזבל אסטוריק, לוס אנג'לס

לף חדש: כתב־עת של חזית השמאל של האמנות 

את כתב־העת לף הוציאה לאור בין 1923 ל־1925 התאחדות סופרים, צלמים, מבקרים ומעצבים מחזית השמאל של האמנות והוא הוקדש לנושאים קונסטרוקטיוויסטיים. עורכו הראשי היה ולדימיר מאיאקובסקי והכריכה עוצבה בידי אלכסנדר רודצ’נקו. לף היה הראשון בברית־המועצות שבין דפיו נראו הרכבי־תצלומים (פוטומונטאז’).

לף החדש שבא אחריו פעל גם הוא רק שנתיים (1929-1927) וגם אותו ערך מאיאקובסקי, עד שהחליפוֹ המחזאי והצלם סרגיי טרטיאקוב. כתב־העת קרא להשתמש בצילום ובקולנוע – אמצעים חדשים אז – לתיעוד חיי היומיום בברית־המועצות. פורסמו בו מאמרים על ההתפתחויות העדכניות בתחום הצילום והקולנוע לצד עבודות מאת אמני אוונגרד רוסים בולטים.

לף חדש: כתב־עת של חזית השמאל של האמנות מס' 5, 6, בעריכת ולדימיר מאיאקובסקי, האמן: אלכסנדר רודצ'נקו, ההוצאה הממשלתית, מוסקווה, 1928, דפוס בלט, לושי אמנות ופרויקטים, תל־אביב

אל ליסיצקי, חד גדיא

תחיית התרבות היידית העסיקה את אל ליסיצקי בשנים 1922-1917, והוא אייר כמה ספרים לילדים ולמבוגרים. המיזם הידוע ביותר שלו מעולם התוכן היהודי הוא זה שעשה לשיר חד גדיא ברישומים ובהדפסים.

ליסיצקי הלביש בעיצוב שובבי ושופע דמיון את השיר המושר בסוף ליל הסדר ומתאר את ”שרשרת המזון" שראשיתה בגדי האחד שקנה אבא בשני זוזים וסופהּ בקדוש ברוך הוא שגבר על מלאך המוות. האמן שאב מוטיבים יהודיים עממיים ממצבות ומבתי־כנסת מצוירים, ובה־בעת שאל אסתטיקה מודרניסטית. מאפיינים כמו שילוב הדימוי והטקסט, טיפול אמנותי באותיות ועקבות של הפשטה גאומטרית מעידים על נטייתו הגוברת לאוונגרד.

גם בתוכן יצק ליסיצקי גישה חדשנית לטקסט מסורתי, בכך שהשווה בין גאולה שמיימית להמהפכה הבולשוויקית. הכתר על ראשו של מלאך המוות מזכיר את זה שהיה מקובל בקרב הצארים, כך שהוצאתו להורג מרמזת לקץ המונרכיה הרוסית. יד האלוהים בדימוי האחרון הושפעה מרוח המהפכה: היא מזכירה מאוד בולי דואר שהודפסו ב־1918, ובהם יד איתנה מופזת בקרני השמש, מחזיקה חרב ועומדת לחתוך שלשלת המייצגת את כבלי השעבוד.

El Lissitzky - Had Gadya

אל ליסיצקי, חד גדיא, 1919-1918, גואש ודיות על נייר, מוזיאון תל אביב לאמנות: מתנת ישראל פולאק, בסיוע הידידים הבריטים של המוזיאונים לאמנות בישראל

נטליה גונצ'רובה, תמונות מיסטיות מהמלחמה

מעורבות רוסיה במלחמת העולם הראשונה הולידה גל של אמנות מגויסת שפנתה אל הכול. ”תמונות מיסטיות מהמלחמה" מאת נטליה גונצ’רובה הוא מהעבודות הראשונות שטיפלו בנושא, והן מלאות הבעה ועמוקות עד מאוד. ההדפסים, רצף של סצנות עצמאיות מפורטות, עשויים ברוח הנאו־פרימיטיוויסטית של גונצ’רובה, ושואבים גם מאיקונות ומאמנות עממית רוסיים. האמנית מיזגה מוטיבים אפוקליפטיים מכתבי הקודש (העיר המועדת לפורענות והסוס החיוור), דמויות מדברי ימי רוסיה (פֶּרֶסוֶוט ואוֹסליאבּיה, נזירים מימי־הביניים, שנודעו בהשתתפותם בקרב קוליקובו) ורכיבים מההווה – מדי צבא, ארובות בתי־חרושת ומטוסים – ליצירת מיתולוגיה אוניוורסלית של מלחמה, מעבר לזמן ולמקום כלשהם.

ניגודים דרמטיים מפיחים חיים בסצנות: אור וחושך, שמיים וארץ, הרס וגאולה. ב"מלאכים ומטוסים" דמויות שמיימיות נאבקות בטכנולוגיה המודרנית של מלחמה, ואולם ב"חיזיון בעננים", חיילים בני־הזמן מקבלים ברכה מישו הילד בזרועות אימו. ההדפסים הראשונים בסדרה חושפים את התקווה הפטריוטית של האמנית לניצחון בזק שמביעים אותה שני סמלים הרלדיים, סמלי אצולה שזוהו עם הצאר הרוסי: ג’ורג’ הקדוש שוחט את הדרקון והעיט הדו־ראשי.

Goncharova, Mistickeski obazy voiny
נטליה גונצ'רובה, תמונות מיסטיות מהמלחמה :14 הדפסי־אבן מאת נטליה גונצ'רובה, הוצאת ו"נ קאשין, מוסקווה, 1914, אוסף מיכאיל גרובמן, תל־אביב,
Natalia Goncharova © ADAGP, Paris, 2018


זויה צ’רקסקי, הגדת אאכן

זויה צ’רקסקי עלתה לישראל מקייב בשנת 1990 כשהיתה בת 14. ”הגדת אאכן” היא חלק ממיזם גדול יותר שלה Collectio Judaica - (הוצג בגלריה רוזנפלד בתל־אביב בשנת 2000), אשר מזכיר קריקטורות אנטישמיות ומושגים כגון עלילת דם, מיתוס היהודי הנודד וטלאי צהוב.

בהגדה של פסח משלבת האמנית השפעות מתקופות ומתרבויות שונות ומציגה יהודים חרדים עם זקנים, פאות ומגבעות, וכן עם כנפיים וטפרים (אלה מזכירים את הגדת ראשי הציפורים מימי־הביניים). את גישתה הגאומטרית ואת השימוש בקשת צבעים מצומצמת אימצה במודע בהשראת מלוויץ’ וליסיצקי. ריבועים אדומים ושחורים מייצגים את המכות דם וחושך; שורה המורכבת מארבעה ריבועים לבנים מסמלת את השם המפורש – ואולי גם את היעדרותו של אלוהים (הפרדוקסלית בהקשר זה); והמצרים מסומנים באמצעות משולשים, המרמזים כמובן לפירמידות. עיצוב השיר חד גדיא החותם את ההגדה הוא מחווה נוספת של האמנית לליסיצקי, שגרסתו האוונגרדית לטקסט זה מוצגת גם היא בתערוכה.

ההגדה שצ’רקסקי יצרה בזמן שהותה בעיר אאכן שבגרמניה משקפת את מורכבות זהותה הקרועה בין המסורת למודרניות ובין המורשת הסובייטית לתרבות היהודית.

Cherkassky, Aachen passover hagada

זויה צ'רקסקי, הגדת אאכן, 2002-2001, דיו, גואש וצבעי־מים על נייר, מוזיאון ישראל, ירושלים: רכישה בנדיבות ועדת הרכישות ארטוויז‘ן, ישראל, 
Zoya Cherkassky ©