מוזיאון ישראל, ירושלים

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.
מידע למבקר

נגישות

למפת הנגישות של המוזיאון
המוזיאון שואף להנגיש את הקמפוס ככל הניתן למבקרים עם מוגבלויות
  • חניות מסומנות לרכב נכים סמוך לכניסה הראשית למוזיאון ולכניסה לביתן דגם ירושלים
  • מערכת שמע לכבדי שמיעה בדלפקי רכישת כרטיסים
  • דלפקי רכישת כרטיסים ודלפקי מידע מותאמים למשתמשים בכיסאות גלגלים
  • הנחה ברכישת כרטיסים לבעלי תעודת נכה
  • הנחה לנכה בכיסא גלגלים (מלווה חינם)
  • כניסה חינם לעיוור ולמלווה
מכלול המוזיאון
  • כניסה למוזיאון ומעברים מותאמים לכיסאות גלגלים
  • כיסאות גלגלים חינם – פרטים בדלפקי המידע
  • מלתחה בביתן הכניסה
  • כיסאות מתקפלים סמוך למעליות
  • רכב הסעה (ל- 4 איש) למתקשים בהליכה במעבר המקורה
  • מעליות (אין מעלית שבת), מעלונים ורמפות בגלריות השונות
  • מסעדות וחנויות המוזיאון נגישות למשתמשים בכיסאות גלגלים
  • מפות נגישות בעברית ובאנגלית – פרטים בדלפקי המידע
  • תאי שירותים מותאמים למשתמשים בכיסאות גלגלים
גן אמנות
* גן האמנות אינו נגיש לבעלי כיסאות גלגלים (יש נקודות תצפית).
רכזת נגישות: דליה לזר, 052-4642080
מנהלת השירות לקהל: סוזי גביזון, 052-4642089
מוקד טלפוני נגיש: 02-6708811
כתובת מייל להתקשרות: info@imj.org.il
מידע למבקר

אירועים לכל אירועי היום

סיורים מודרכים

אמנות מודרנית

סיורים מודרכים

מבט על האחר באמנות

סיורים מודרכים

אמנות ותרבות יהודית

מידע למבקר

שעות פתיחה

כניסה חינם לילדים
כניסה חינם לילדים עד גיל 17 בימים שלישי כל השנה (משעה 16:00), בימי בשבת, בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל בקנדה וקרן דויד ואינז מיירס, קליוולנד, אוהיו.
כניסה חינם לחיילים
כניסה חינם לחיילים בשירות חובה והמשרתים שירות לאומי בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל
מידע למבקר

מיקומים

בית טיכו

א'-ה' 12:00 - 20:00
ו' וערבי חג 10:00 - 14:00
​שבת - סגור

רחוב הרב אגן 10
טלפון: 02-6453746
ticho@imj.org.il

מוזיאון רוקפלר

ימים א, ב, ד, ה: 10:00 - 15:00
שבת: 10:00 - 14:00
ימים ג, ו וערבי חג: סגור
רח' סולטן סולימאן 27

טלפון: 02-6282251
fawziib@imj.org.il
מידע למבקר

מפת המוזיאון

מפת המוזיאון
מידע למבקר

כתובת ותחבורה

מוקד טלפוני ומידע כללי:
02-6708811 | info@imj.org.il
כתובת המוזיאון
שדרות רופין 11, הקריה, ירושלים, מיקוד 9171002
כיצד להגיע למוזיאון
באמצעות GPS | רחוב אברהם גרנות
באמצעות WAZE | מוזיאון ישראל
קווי אוטובוס | קו 7, 9, 14, 35, 66 ומתל אביב, חניון שפירים קו 100
לשאלות ולהבהרות ניתן להתקשר למוקד כל-קו 8787* / 8787
לתכנון נסיעה באוטובוס למוזיאון
למבקרי המוזיאון בלבד חניון וחניה ללא תשלום - מספר מקומות מוגבל. יש להצטייד בכרטיס הכניסה לצורך ביקורת ביציאה.
בית טיכו
ימים א, ב: 17:00-10:00
ימים ג, ד, ה: 10:00-21:00
יום ו וערבי חג: 14:00-10:00
שבת וחגים: סגור
רחוב הרב אגן 10
טלפון: 02-6453746
ticho@imj.org.il
מוזיאון רוקפלר
ימים א, ב, ד, ה: 10:00 - 15:00
שבת: 10:00 - 14:00
ימים ג, ו וערבי חג: סגור
רח' סולטן סולימאן 27
טלפון: 02-6282251
fawziib@imj.org.il
מידע למבקר

מסעדות ובתי קפה

Modern

מודרן

המסעדה המעוצבת בסגנון ראשית המודרניזם צמודה למרפסת המשקיפה על עמק המצלבה ומתאימה גם לאירועים פרטיים ועסקיים. המטבח ירושלמי מודרני ואוסף היין עשיר ואיכותי.
בשרי, הכשר בהשגחת הרבנות הראשית. פתוח: א,ב,ד,ה 11:30 - 17:00; ג 11:30 - 23:00 ארוחות עסקיות בשעות: 12:00 - 17:00 הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון | למנויים ולחברי אגודת הידידים 10% הנחה החנייה חינם, נגיש לנכים טל': 02-6480862 ; פקס : 02-6480863 תיאום אירועים בטל' ; 054-3040279; 054-7788558 054-778-8558; 054-304-0279; events@modern.co.il 
לאתר מסעדת מודרן לחצו
 

Mansfeld

מנספלד, בית קפה חלבי

בתי-הקפה החלביים במוזיאון קרויים על שמו של אל מנספלד, אדריכל המוזיאון הראשון, חתן פרס ישראל. בתפריט קפה איכותי, מאפי הבית, עוגות, כריכים, סלטים ותבשילים. שעות הפתיחה: א,ב,ד,ה 8:00 - 17:00; ג 8:00 - 21:00; ו 8:00 - 14:00 הכשרות בהשגחת רבנות ירושלים. הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון נגיש לנכים. חנייה חינם. מתאים לאירועים פרטיים למנויי המוזיאון ולחברי אגודת הידידים 10% הנחה טל': 02-5636280; פקס: 2-56183990; תיאום אירועים: 054-8847133 לאתר קפה מנספלד לחצו
 

Chic Café

שיק קפה

בית קפה חלבי בכניסה לדגם הבית השני
קפה איכותי ושתייה קרה, כריכים, סלטים, עוגות, גלידות וחטיפים שעות פתיחה: א,ב,ד,ה 08:00 - 17:00 ; ג 08:00 - 19:00 ; ו 08:00 - 14:30 10% הנחה למנויי המוזיאון ולחברי אגודת הידידים הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון נגיש לנכים, החנייה חינם טל. 02-6332555 yossi.stark@gmail.com
 

Anna

מסעדת אנה, אוכל איטלקי

בבית טיכו
רחוב הרב אגן, 10
שעות פתיחה: א' - ה' 09:00 - 23:00 ; ו' 09:00 – 15:00
חלבי, הכשר רבנות ירושלים
Tel: 02 543-4144 
host@annarest.co.il

מידע למבקר

שירות לקהל

מידע למבקר
מוקד טלפוני ומידע כללי: 02-6708811, info@imj.org.il
שירותי מלתחה
מלתחה בביתן הכניסה
כיסאות מתקפלים בקצה המעבר המקורה סמוך למעליות
כיסאות גלגלים ונגישות
כיסאות גלגלים בביתן הכניסה, לפרטים נא לפנות לדלפק המודיעין.
רוב מוזיאון ישראל נגיש לכיסאות גלגלים.
למפת הנגישות של קמפוס המוזיאון
חניה
למבקרי המוזיאון בלבד, חניה ללא תשלום - מספר מקומות מוגבל. יש להצטייד בכרטיס הכניסה לצורך ביקורת ביציאה. חניה לנכים. ברחבת הכניסה למוזיאון מתקני חניה ייעודיים לאופניים
מדריך קולי לתערוכות ולתצוגות הקבע כלול במחיר הכרטיס
להיכל הספר, לדגם ירושלים בימי הבית השני, לגן הפסלים ולתערוכות. המדריך במבחר שפות, והוא מותאם גם לכבדי שמיעה.

כללי התנהגות בשטח המוזיאון
• הצילום בשטח המוזיאון מותר לשימוש אישי בלבד, לא מסחרי ולא לפרסום.
• חל איסור מוחלט לצלם בהיכל הספר.
• חל איסור מוחלט על השימוש בחצובות, פלאש, או ציוד תאורה אחר בכל שטח המוזיאון.
• חל איסור מוחלט על שימוש במוט סלפי בגלריות המוזיאון, בתערוכות מתחלפות ובתצוגות הקבע. ניתן להשתמש במוט כזה בגן האמנות ובדגם ירושלים.
• חל איסור מוחלט להשתמש במדונה (מיקרופון ורמקול) להדרכות בגלריות.
• חל איסור על כניסה למוזיאון עם נשק ארוך.
• אין לדבר בטלפון נייד, לאכול ולשתות באולמות התצוגה.
• אין כניסה עם תיק (מעל גודל A4) לאולמות התצוגה
• אין לעלות בדרגנועים עם עגלות ילדים.


מידע למבקר

חנויות המוזיאון

צאו לקניות »

שעות פתיחה - במקביל לשעות פעילות המוזיאון
פנו אלינו בטלפון- 02-6708883 או בדוא"ל- shop@imj.org.il

להמשיך את חווית המוזיאון גם בבית

כולם קונים מתנות, אבל רק בחנויות מוזיאון ישראל לכל מתנה יש סיפור, וכל סיפור מגלה לנו עולמות חדשים ומרתקים.

בחנויות המוזיאון תוכלו למצוא מגוון עשיר של מוצרים שונים שהופקו ויוצרו בהשראת האוסף האדיר, העשיר והמיוחד המוצג במוזיאון הן בתצוגות הקבע הן בתערוכות המתחלפות, אנו מזמינים אתכם לבוא ולגלות את הסיפור מאחורי המוצרים השונים שהופקו במיוחד כדי שכל אחד יוכל להמשיך ולהרגיש את המוזיאון. ניתן למצוא מוצרים בהשראת המגילות הגנוזות המוצגות בהיכל הספר, פסל האהבה הממוקם בגן האמנות, מגוון מוצרי יודאיקה כגון מזוזות, חנוכיות, כוסות קידוש, פמוטים ועוד, מוצרים מתערוכות בעבר ובהווה של המוזיאון הורדוס, צבע פראי, שפת הבגד, קיצור תולדות האנושות ועוד. בנוסף חנויות המוזיאון מציעות מגוון רחב של פריטים נבחרים החל ממוצרי ילדים דרך מוצרים ייחודיים הנמכרים רק בחנות המוזיאון מוצרי מעצבים מובילים בעולם ובארץ ועד לתכשיטים.

אנו בחנויות המוזיאון שמים דגש באיכות המוצרים הנמכרים בחנויות המוזיאון, אנו מקפידים כי כל המוצרים הנמכרים בחנות בין אם הם מוצרים שפותחו בהשראת תצוגות הקבע והתצוגות המתחלפות, ובין אם הם מוצרים אחרים, יהיו באיכות ובטיב מן הגבוהים ביותר.

מוצרים נבחרים שלנו נמכרים במוזיאונים ברחבי העולם ובארץ.

במוזיאון ישנן שלוש חנויות הממוקמות בכניסה לדגם בית שני, בשדרה המרכזית של המוזיאון צמוד לתערוכת קיצור תולדות האנושות. בכניסה למוזיאון סמוך לביתן הכניסה שם ניתן ליהנות מחנות גדולה, מרכזית ומרווחת עם מגוון רחב של מוצרים ייחודיים שיאפשרו לכם לקחת מזכרת הביתה מהביקור במוזיאון שתלווה אתכם במשך זמן רב.

הכניסה לחנות המרכזית אינה כרוכה בתשלום
היא איננה מחייבת רכישת כרטיס כניסה למוזיאון וחנייה חינם

חברת מוצרי מוזיאון ישראל היא החברה המסחרית של מוזיאון ישראל, והיא מחזיקה בשלוש חנויות בשטח המוזיאון. החברה היא בעלת הזכויות הבלעדית להפקת מוצרים עבור מוזיאון ישראל בהשראת אוסף הפריטים הייחודי של המוזיאון והתערוכות המתחלפות. החברה שמה לה למטרה לקדם ולשתף אוכלוסיות מוחלשות הן בצוות עובדיה הן בהפקה ובפיתוח של מוצרים בשיתוף עם עמותות שונות ומשרד הכלכלה.

למנויי המוזיאון

הטבות והנחות מיוחדות, ובנוסף 10% הנחה נוספת על כל המוצרים

מידע למבקר

מנויים

הצטרפו
למחירי מנוי שנתי
לרכישת מנוי
פעילויות מיוחדות למנויים
עקבו באמצעות עמוד המנויים והתעדכנו בהטבות החדשות, קראו על ביקורי טרום-פתיחה למנויים בלבד בתערוכות הנפתחות, על ההרצאות למנויים והסיורים המוצעים במוזיאון או באתרים ומוסדות תרבות מרתקים אחרים.
מנוי למוזיאון ישראל: מתנה שאוהבים לקבל
רכשו מנוי ליקיריכם וקבלו חודש נוסף חינם למנוי שברשותכם. טל: 02-6708855
מידע למבקר

כרטיסים

לרכישת כרטיסים

מחירים והנחות

בוגר  54 ₪ 
סטודנט 39 ₪ 
ילד בן 17-5 27 ₪ 
אזרח ותיק - תושב ישראל (בהצגת תעודה), אין אפשרות לרכוש כרטיס דרך האתר 27 ₪ 
אזרח ותיק - תושב חוץ (בהצגת תעודה), אין אפשרות לרכוש כרטיס דרך האתר 39 ₪ 
בעל תעודת נכה 27 ₪ 
ביקור חוזר בתוך 3 חודשים (אין כפל הנחות) 27 ₪ 
לבעלי כרטיס לאומי-קארד 1 + 1 בהזמנה מראש באתר לאומי קארד (אין כפל הנחות)  
בימים שלישי ושבת הכניסה לילדים עד גיל 17 חינם
(לא כולל קבוצות ולא כולל הצגות וסדנאות)
חינם
חיילים בשירות חובה והמשרתים שירות לאומי
בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל
חינם
שימו לב, כרטיס הכניסה למוזיאון ישראל תקף שנתיים מרגע הרכישה

בחודש אוגוסט כניסה לילדים חינם

אהבה חדשה

שיאי הצילום המודרני

 

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר, 2019

פיקטוריאליזם

למן סוף המאה התשע־עשרה, צילום שנועד להיות מוצג כאמנות הסתמך על מוסכמות שגורות של הציור הן בבחירת נושא ליצירה והן בצורת ההבעה. אמנים משני צדי האוקיינוס האטלנטי, בהם היינריך קון, אלווין לנגדון קוברן וגרטרוד קסביר, שזוהו תחת התואר הרופף "פיקטוריאליסטים", הציגו נופים או דיוקנאות בפוקוס מרוכך והשתמשו באמולסיות הדפסה לא־רגילות ובנייר שהכינו בעצמם. הם דחו את הרעיון שלפיו הצילום נועד לספק תיעוד ישיר של העולם, שניתן לשעתקו בקלות. תחת זאת ביקשו להעביר במצלמתם אידיאלים ורגשות, להקרין הלך רוח שעמד בסתירה עם תיעוש הסביבה והצילום כאחד – בימים שבהם מצלמת־היד של קודאק כבר שווקה בתפוצה רחבה תחת הסיסמה "אתה לוחץ על הכפתור, אנחנו עושים את השאר." אמנם הפיקטוריאליזם לא האריך ימים, אך נודעה לו השפעה נרחבת על הצילום המודרניסטי ועל ההכרה בו כאמנות, במידה רבה בזכות תומכו העיקרי, אלפרד שטיגליץ, וכתב העת החלוצי שלו Camera Work.

ג‘ורג‘ ה‘ סילי, אוקטובר המוזהב (לורה סילי), 1909, הדפסת גומי ביכרומט על הדפסת פלטינום, מתנת נואל והרייט לוין, ניו־יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה“ב, Estate of the artist ©

Camera Work

בגיליון הראשון של Camera Work, שראה אור בינואר 1903, פרסם העורך השותף,  אדוארד סטייכן, כתב הגנה קצר לתחבולות הציוריות של הפיקטוריאליסטים. לאלה המתנגדים לכל מניפולציה על התצלום, הוא ענה: ”ההתערבות האישית בין פעולת האור לבין ההדפסה הצילומית עצמה אולי מכתימה את טוהר הצילום. אך בין שההתערבות הזאת כוללת רק סימון, הצללה וצביעה ישירה על ההדפסה, ובין שמדובר בריטוש, ציור וגירוד של הנגטיב באמצעות גליצרין, מכחול או מברשת – הוכנס כאן זיוף, והתוצאות תלויות תמיד בצלם, באישיותו, ביכולתו הטכנית וברגשותיו. אבל זמן רב לפני שהחל השלב הזה של מניפולציה מודעת, הזיוף כבר היה כאן. למן ההתחלה, כאשר הצלם שולט בזמן החשיפה ומווסת אותו, כאשר מערבבים את תמיסת הפיתוח בחדר החושך כדי להשיג פרטים, רוחב, שטיחות או ניגודיות, הזיוף כבר כאן. למעשה, כל תצלום הוא זיוף מראשית ועד אחרית; תצלום לא-אישי, טהור ונטול כל מניפולציה בעצם אינו אפשרי.“

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, לורה לכמן, 2019

אז‘ן אטז‘ה, ברניס אבוט

מקבץ זה של 14 תמונות מציע טעימה מתוך כמעט 8,500 תצלומים של פריז שצילם אז׳ן אטז׳ה מסוף המאה התשע-עשרה ועד למותו ב-1927. עבודתו של אטז׳ה קיבלה מקום חשוב בתולדות הצילום לאחר שנשמרה ופורסמה בידי מעריצתו הצעירה, האמנית האמריקאית ברניס אבוט, אבל בימי חייו היו התצלומים ידועים רק לקומץ אמנים, אדריכלים ואנשי מקצוע אחרים. במשך שנים נהג אטז׳ה לצאת עם מצלמתו המיושנת ולוחות הזכוכית שלה ולשוטט ברחובות עירו. הוא תיעד את הסביבות המשתנות תחת מכבש המודרניזציה ותרבות הצריכה. הוא בחר דווקא בנושאים שוליים מן היומיום העירוני, כגון מדרגות, חצרות או חלונות, ורק לעתים נדירות כללו תמונותיו נוכחות אנושית. ולטר בנימין, ההוגה בן המאה העשרים, שהותיר אחריו רעיונות על השפעת הצילום על העידן המודרני שכוחם יפה גם כיום, אמר על עבודתו של אטז׳ה: "העיר המופיעה בתמונות אלה מרוקנת כליל כמו דירה שטרם נמצא לה שוכר חדש. אלה הם ההישגים שבהם יצר הצילום הסוריאליסטי ניכור מבורך בין הסביבה לבין האדם. הוא משחרר למבט הפוליטי את המציאות...“

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, לורה לכמן, 2019

צילום ישיר

התפישה שלפיה הצילום חייב ליצור תמונות "ציוריות" כדי לזכות בהכרה ולהיחשב מדיום אמנותי נחלשה בהדרגה. היא פינתה מקום להבנה כי לצילום יש קוד אסתטי משלו, וכי המצלמה יכולה להשיג קומפוזיציות מעניינות או להציע משמעויות מפתיעות פשוט על ידי הקדשת תשומת לב לדברים במציאות וזיהוי הפוטנציאל המטפורי שלהם. המציאות הזאת היתה לרוב העיר המודרנית ותנאיה הכלכליים. אמנים כמו פול סטרנד כינו צילום זה בשם "צילום ישיר" – צילום שבו הנושא השגרתי ביותר עשוי להפוך לנשגב ברגע אחד של פעולת תריס־המצלמה. גדר כלונסאות, שקיבלה את התפקיד הראשי בנוף רגיל למדי, מייצגת את המתח בין שחור ללבן, או בין זהוּת ואחידות לבין אינדיבידואליות. האמנים האלה צילמו תקריבים לא־טבעיים של חפצים או מסגרו נופים בדרכים לא־מסורתיות, ושאלו (כשם שעדיין שואלים אמנים בימינו): האם המציאות מרתקת, או שמא תפקידנו לעשותה כזאת?

צ'רלס שילר, צידו של אסם, מחוז באקס, פנסילווניה, 1917 בקירוב, הדפסת כסף, מתנת נואל והרייט לוין, ניו יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב

דיוקן

הצילום נקשר כבר בתחילת דרכו לתיאור מראיתם וזהותם של אנשים, אבל בשנות ה־20 וה־30 של המאה העשרים השימוש במצלמה להתנסות חופשית בייצוגים של פנים וגוף נעשה רווח הרבה יותר. חקירות אמנותיות כאלה הושפעו לעתים קרובות מרעיונות חדשים יחסית על מבנה נפש האדם ועל מאפיינים של גזע ומעמד חברתי. צלמים רבים פעלו על בסיס ההשקפה הרווחת כי תצלומו של אדם מקבע את נוכחותו בעיני הצופים בכל הזמנים ובכל מקום, אך ניגשו לצילום הדיוקנאות בדרכים שונות. גישות אלה נעו בין בימוי ולכידת הבעות פנים לא־רגילות, כמו בדיוקנאות שצילם אדוארד סטייכן, לבין תיעוד סוגים של בני אדם בניסיון לשרטט מפה חזותית של החברה כולה, כפי שעשה אוגוסט זאנדר. בתָווך בין הצגה־מוּדעת למצלמה לבין טיפולוגיה חברתית עולות סוגיות אתיות ואסתטיות רבות. השאלה המונחת ביסוד כולן: מהי מהות ההבדל בין צילום עצם דומם לצילומו של אדם? מבחינתן של אמניות כמו קונסואלו קנאגה או ברניס אבוט, התשובה צריכה להתחיל במשמעותו של המפגש בין הצלם למצולם.

קונסואלו קאנאגה, פרנסס עם פרח, 1932-1931, הדפסת־כסף, מתנת ד“ר פול ד‘ בלנק, סן־פרנסיסקו, לידידי מוזיאון ישראל בארה“ב, בהוקרה לנעם גל, Estate of the artist ©

מאן ריי, רינגל + פיט

מאן ריי לא היה זה שגילה כי הנחת עצמים יומיומיים וחומרים אורגניים על נייר רגיש לאור וחשיפתם למקורות אור משתנים יניבו צורות מעניינות. אבל הניסויים הסוריאליסטיים שלו בצילום ללא-מצלמה הם שהטביעו, ככל הנראה, את החותם העמוק ביותר על דורות של אמנים שביקשו להמשיך ולחקור את הצד החומרי של הצילום ולהרחיב את אפשרויותיו. מה שאנחנו רואים ב"רייוגרפים" שלו הוא רק צל, ולא החפץ עצמו הנחשף לאור. בדרך זו ביקש מאן ריי להראות כי היעדר, ריק וחושך מוחלט הם מרכיבים חיוניים בהבנתנו את העולם: עלינו להשעות את האמון המתמיד שלנו באור כדי לפנות מקום לאפשרויות נוספות של משמעות. קריאת תיגר על התפישות המקובלות המנגידות בין אור לחושך היא גם מפתח להתבוננות בתמונה הידועה ביותר של מאן ריי: Noire et Blanche. העבודה האיקונית הזאת, שנעשתה במקור לשער המגזין Vogue, אינה הדוגמה היחידה לקומפוזיציות ולנושאים חדשניים שיש להבינם גם בהקשר של צילום אופנה מודרניסטי. האמניות הגרמניות רינגל + פיט (גרטה שטרן ואלן רוזנברג אוורבך), שמוֹדעוֹת הפרסומת הלא-רגילות שלהן הפתיעו את חוגי הפרסום והאמנות הברלינאיים בראשית שנות ה-30, פעלו באותו הקשר היסטורי ואסתטי.

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, לורה לכמן, 2019

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר, 2019

הפשטה

צורות בטבע, עצמים דוממים וגוף האדם הם מנושאי הצילום אשר סללו את הדרך להפשטה – קרוב לוודאי היעד המושך ביותר מבחינתם של יוצרים בעת המודרנית בכל המדיומים האמנותיים. אם בעת שאנו מתבוננים בתמונה אנו רואים תחילה מערך של צורות כהות ובהירות ורק לאחר מכן עירום נשי, או מכונית, או כרוב, פירושו של דבר שהשתחררנו – צלמים וצופים גם יחד – מן המבט הקושר תמיד דימוי כלשהו אל דבר מסוים במציאות, ומרחב של אפשרויות חדשות נפתח בפנינו. בעוד אמנים גרמנים כמו ורנר מאנץ ואלברט רנגר-פאטץ׳ קידמו את "האובייקטיביות החדשה" – שלפיה דיוק, יעילות ופונקציונליות הם מהות הצילום – בקליפורניה חיפש אדוארד וסטון את היסוד האוניברסלי של האור ואת השפעתו על גופים ונופים. באותה עת, הצילום הסוריאליסטי והדאדאיסטי באירופה (כמו זה של פלורנס הנרי או ראול אוּבּק) נקט גישה שונה והציע דימויים שקשה לפענחם, הקשורים לחלומות ולתת־מודע. חרף השוני, כל הגישות הצילומיות האלה חולקות רצון עז לחקור את ההפשטה ולהקים גשר בין דמיון או הזיה לבין העובדה הלא־ניתנת להכחשה שמשהו באמת היה שם, מול המצלמה.

אלפרד סטיגליץ, מקבילות, 1929-1925, שתי הדפסות־כסף, מתנת נואל והרייט לוין, ניו־יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה“ב, Estate of the artist ©

צילום רחוב

מצלמת היד, ובייחוד הלייקה קלת-המשקל, שהחליפה את המצלמות המסורבלות של המאה התשע-עשרה וצברה פופולריות, הובילה לשינויים דרמטיים בשנות ה-20 וה-30. היא פיתתה אמנים לצלם מנקודות-מבט לא-רגילות ברחבי העיר וללכוד רגעים חולפים במרחב הציבורי. הרחוב נעשה זירה רווחת למפגשים בין מצלמות לבני אדם, במיוחד באירופה ובצפון אמריקה. בתקופה של משברים כלכליים, בצל לאומנות פשיסטית ומיליטריזם גובר, צלמים כמו אנדרה קרטס ופרד סטיין נמשכו אחר סיטואציות רגעיות של התנהגות אנושית או של יחסים בין אנשים לסביבתם האורבנית. הפרקטיקה הצילומית הקלה (במובן הפיזי ביותר) הלמה היטב את הצורך שנכפה על שני האמנים האלה, כמו על רבים אחרים, להגר ממולדתם למדינות אחרות ובסופו של דבר למצוא מקלט בארצות-הברית.

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, לורה לכמן, 2019

צילום פוליטי

הממד הפוליטי של הצילום זוכה להבלטה מיוחדת בתמונות שנועדו לגייס אותנו ולקרוא לנו לפעולה. אפשר שזה המקרה אצל צלמים סובייטיים אחרי המהפכה (כמו אלכסנדר רודצ’נקו וארקדי שייחט) או, באופן שונה, בצילום התיעודי־ חברתי של עוני והגירה (כגון עבודותיהם של דורותיאה לאנג ובן שאהן מאמצע שנות ה־30 בדרום ארצות הברית). אף על פי כן, אם נזכור שכל העבודות בחלק הזה של התערוכה נעשו אחרי מלחמת העולם הראשונה – שהותירה את אירופה הרוסה ואת אמניה מיואשים או ציניים – נוכל להבחין במשמעות פוליטית סמויה גם בדוגמאות מובהקות פחות. כך אפשר לזהות בפוטומונטאז’ הסוריאליסטי של הרברט באייר, בלתי אפשרי מבחינה אנושית, הד לתוצאות הגופניות והנפשיות המחרידות של המלחמה; ובחידה החזותית שהעמידה האקטיביסטית הפמיניסטית והסופרת קלוד קאהן אפשר לראות אלגוריה לנפילתן של אימפריות ישנות, נפילה שמיד לאחריה יבער העולם שנית.

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, לורה לכמן, 2019

ליזלוטה גרז‘בינה, הלמר לרסקי

כמו החללים בתערוכה שהוקדשו לאז׳ן אטז׳ה ולמאן ריי, גם החדר הזה מתמקד בעבודתו של אמן יחיד. לאור ההיצע העצום של צילומים באוסף המוזיאון, ייתכן שהיה עלינו להקדיש חדרים ממוקדים כאלה לאמנים רבים אחרים המוצגים בתערוכה; אבל המקרה של ליזלוטה גרז׳בינה יוצא מן הכלל, שכן מכלול יצירתה עומד לרשותנו. יתר על כן, עבודתה ראויה לשמש דוגמה ומופת בשל היותה רלוונטית לסגנונות ולנושאים שונים שמילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות הצילום המודרניסטי. גרז׳בינה הושפעה מרעיונות דאדאיסטיים וערכה ניסויים בפוטוקולאז׳ ובצילום ללא-מצלמה; ברוח "הראייה החדשה" היא כיוונה את מצלמתה אל מבנים אדריכליים ואל עצמים שונים מזוויות לא-רגילות; וכמו כן עסקה בפרויקטים בשירות אידאולוגיה לאומית, ויצרה תמונות שאפשר למצוא בהן דמיון חזותי לצילום הסובייטי והנציונל-סוציאליסטי של זמנה. כל הגישות השונות האלה אפיינו את עבודתה לאחר שהיגרה לארץ ישראל ב-1934 ופתחה סטודיו בתל-אביב.

ליזלוטה גרז‘בינה, ספורט בישראל: מטיל כידון, 1937 בקירוב, הדפסת־כסף, מתנת בני ורינה גז‘בין, שוהם, בסיוע רחל ודב גוטסמן, תל־אביב ולונדון, The Israel Museum, Jerusalem ©

צילום וארכיטקטורה

השימוש במצלמה להנצחת מראיתם של בניינים אינו נחלתם הבלעדית של אמנים. צילום מסוג זה משמש מדי יום למכירת נדל"ן, למשל; ואכן, האסתטיקה הפונקציונלית הזאת השפיעה על כמה צלמים גדולים, ובהם ווקר אוונס הצעיר. הוא רצה שתצלומיו יהיו "נאורים, סמכותיים, נשגבים" – שייראו לא-אישיים, אובייקטיביים, ובה-בעת בעלי משמעות. כאשר אלמה לאבנסון, בת-דורו, ביקשה לתעד במצלמתה בניינים ואתרים נטושים בקליפורניה מתקופת הבהלה לזהב, היא ניגשה לנושא בדרך שונה לגמרי ואפשרה למחשבותיה על יופי ועל אובדן להיכנס לתמונה.

דימוי ימני
דימוי שמאלי

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, לורה לכמן, 2019

חדשות

אנחנו מתייחסים אל התצלומים על קירות התערוכה כאל יצירות אמנות, אך לא מעט מהם נוצרו למטרות אחרות ובהקשרים שאינם שייכים לשדה האמנות, כגון תעשיית האופנה או מערכות העיתונים והחדשות. העיתונות חשובה במיוחד , להבנת התפתחות הצילום המודרניסטי בסוף שנות ה־30 ובמשך שנות ה־40 מאחר שאמצעי ההפקה של צלמי חדשות (מצלמות נסתרות, הבזק וכו’), הצגת יצירתם (לצד כותרת או מאמר) והפצתה (מגזינים בינלאומיים) חרגו במידה רבה ממה שמצופה מצילום אמנותי. האם התצלומים של וויג’י מזירות פשע במנהטן משתלבים באופן טבעי בתערוכות אמנות רק מפני שאפשר למצוא בהם הד חזותי לאמירות האמנותיות של ווקר אוונס? ומחשבה זו כבר מובילה לשאלה גדולה יותר על המצלמה ועל כוחות השכפול שלה: מעבר לתהייה אם או מתי תצלום כלשהו צריך להיחשב יצירת אמנות – כיצד אנו מחליטים מהי אמנות ומה איננה אמנות? בנקודה זו, כמובן, איננו מדברים רק על צילום.

דימוי ימני
דימוי שמאלי

מבט אל התערוכה, צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, לורה לכמן, 2019