פנלופה הגדולה

בראשית המאה ה-20 נטשו בורדל, מאיול ואמנים אחרים את האקספרסיוניזם הרומנטי הסוער של רודן ופנו לסגנון שלו והרמוני יותר. אולם כוונתם לא הייתה לחקות את אמנות העת העתיקה ברוח הניאו-קלסיקה של המאה ה-19, אלא לחזור אל העצמה, הפשטות, הבהירות והאיזון שאפיינו את האמנות הארכאית של העבר. מגמה חדשה זו ניכרת אצל בורדל כבר בראשית המאה ה-20, בפסלו "ראש אפולו" (1900) ובפסל שיצר אחריו, הגרסה הראשונה של "פנלופה" (1905–1908) והיא בולטת גם בגרסה השנייה של "פנלופה" (1907–1912), המוצגת בגן האמנות במוזיאון ישראל.

פנלופה, אשת אודיסאוס ששמרה לו אמונים כל השנים הארוכות שנעדר מביתו, תוארה באמנות בדרך כלל כדמות אבלה, מכוסה בצעיף, היושבת וממתינה ללא מעש. גם בורדל ביקש להדגיש בדמותה את הציפייה האינסופית, אולם הוא בחר לתארה כשהיא עומדת, בתנוחה המזכירה מאוד את תיאורי רחל המקראית – שאף היא מייצגת את האישה הנאמנה והסבלנית המצפה לאהובה – בפסלים אקדמיים שנעשו בצרפת באמצע המאה ה-19.

גם פנלופה, כמו הלוחם בפסלו המוקדם של בורדל, היא דמות גדולה מגודל אדם. היא מוצגת במבט חזיתי, משעינה בתנוחה מלנכולית את פניה על כף ידה השמאלית. מידות גופה המלא אינן תואמות כלל את המוסכמות האקדמיות, וקפלי החצאית הסדורים עוד מדגישים את ירכיה המלאות ואת האגן הרחב ומזכירים עמוד דורי כבד ויציב. המלאות הכבדה והמודגשת של פלג גופה התחתון הופכת את הדמות לאימא-אדמה – אישה בשלה ואימהית המחוברת לקרקע. אולם פלג גופה העליון, המוצנע מאחורי זרועותיה האסופות החוצצות בין שני חלקי גופה, נראה מכונס ומאופק. שניות זו תואמת את חייה של פנלופה, שכן היא מבטאת את המתחים הקיימים בה בין אימהות רכה ומיניות מודחקת, בין חמימות וריחוק גופני, בין אהבה והתנזרות בציפייתה האין-סופית לשוב בעלה.