Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.

זה האיש

ישו באמנות ישראלית

    22 דצמ' 2016 - 16 אפר' 2017
  • אוצר: אמיתי מנדלסון
  • הבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית ע''ש נתן קמינגס
: מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, א"מ ליליין, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מוטי מזרחי, מנשה קדישמן, מיכל נאמן, עדי נס, סיגלית לנדאו, ואחרים


 

"זה האיש": ישו באמנות הישראלית

מה לישו באמנות ישראלית? –  הציור "צליבה צהובה" שצייר האמן היהודי הידוע מרק שאגאל, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ישו מתואר בו בהילת קדוש נוצרי ובתפילין של יד ושל ראש כסמל לסבל היהודי דווקא. בעבודת הווידאו של האמנית הישראלית סיגלית לנדאו החותמת את התערוכה נראית האמנית "עומדת על אבטיח בים המלח" בדומה לתיאורי מריה אם ישו העומדת על כדור הירח וידיה פרושות לצדדים בתנוחת צליבה. 

התערוכה נפרשת בין שתי יצירות אלה ומבקשת להראות כיצד היתה דמותו האסורה והמוקצית של ישו מקור לביטוי וליצירה באמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21. מהתבוננות מחודשת ביצירותיהם עולה, כי דמותו המורכבת של האיש החלש-החזק הזה - אדם ואל בעת ובעונה אחת -  נוכחת בהן ברובד גלוי כביצירתו של שאגאל או ברבדים עמוקים, סמויים או מופשטים כביצירתם של לנדאו ושל אחרים. דמות ישו וסמליה שימשו בידי אמנים אלה כדי לגשר בין הדתות היריבות - הנצרות והיהדות - אך גם בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני, ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה. כך או כך, הזדהותם עם אנושיותו של ישו גברה על חוסר האמונה באלוהותו.  

ישו באמנות ישראלית

לאורך ההיסטוריה היתה דמותו של ישו שלילית בעיני היהודים. הם כינו אותו "אחר", קיללו אותו עם פירוק שמו לראשי-התיבות יימח-שמו-וזכרו, וראו בו את אבי הנצרות האנטישמית שבשמה הם נרדפו, עונו והומתו. אלה מהם שחיו בארצות נוצריות סבלו מחוקים מגבילים ופוגרומים או נהנו מדו-שיח פורה ושיתוף פעולה, אבל תמיד חיו תחת צלו המאיים של הצלב – סמל קורבנו של ישו.

לפני כ-150 שנה התעורר בקרב משכילים, אנשי-רוח ואמנים יהודים ממרכז אירופה ומזרחהּ רצון עז להחזיר את ישו לחיק היהדות, לגשר באמצעותו בין היהדות לנצרות השלטת, וכך לזכות אולי בכרטיס כניסה למשפחת העמים. ישו, מייסד הדת הגדולה בתבל, שהאשימה את היהדות באי-קבלתו כמשיח ו"בן-האלוהים" שלפי האמונה הנוצרית הושיע את האנושות על ידי ייסוריו ומותו על הצלב - הפך בידיהם ובידי הבאים אחריהם לדמות שהציגה כתב-אישום נגד הכנסייה האנטישמית ושסימלה את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט. אמנים ציונים, שפעלו בראשית המאה ה-20, קשרו בין תחייתו מן המתים ובין תחיית העם היהודי בארצו. עם הקמת מדינת ישראל, נטו אמנים ילידי הארץ להזדהות עם ישו האדם כסמל לסבלו של היחיד ולבטא את הפן המוסרי האוניוורסלי שבדמותו. כמו כמה מן הסופרים והמשוררים הישראלים, הזדהו אמנים אלה עם ישו כמי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו וראו בו את מודל האמן המיוסר. גם ההקשר הפוליטי והחברתי של הדמות והאפשרות לזהותה עם קרבנות המלחמות ועם החלש והדחוי באשר הם לא נעלם מעיניהם והוא נוכח בעיקר ביצירות שעוסקות בסכסוך הישראלי-הפלסטיני.

הבחירה של אמנים אלה לעשות שימוש בדמותו של אלוהי הנצרות שהיה יהודי בעצמו מגלמת את אפשרות הפיוס בין יסודות מנוגדים: האחר שהוא אח, הרחוק-הקרוב והחזק-החלש.  


 

ישו היהודי

ישו היהודי

מבט על הגלריה

 

 

מאוריצי גוטליב | ישו מטיף בכפר נחום

"מה מאוד רציתי לעקור את כל המשפטים הקדומים כלפי בני עמי! [...] ולהביא שלום בין הפולנים ליהודים, שהרי תולדותיהם של שני העמים הן ספר תולדות הצער והייסורים", מאוריצי גוטליב, 1879

מאוריצי גוטליב (1879-1856) היה מן האמנים היהודים החשובים במאה ה-19, אם לא החשוב שבהם. ביצירתו התחברו התרבות הפולנית הנוצרית עם זהותו היהודית ועם מסר אוניוורסלי הקורא לפיוס בין הדתות. בציור "ישו מטיף בכפר נחום" נראה ישו היהודי עטוף בטלית, מטיף בתוך בית-כנסת דמוי מקדש יווני או רומי, כראוי לתקופת בית שני. את ראשו מעטרת הילה במסורת הציור הנוצרי. בקהל המאזינים נראים גברים ונשים יהודים ולא יהודים ובהם גם אזרח רומי שעיניו עצומות ודמות האמן (שלישית משמאל בשורת המתפללים הראשונה) השקועה במחשבות.

עיסוקו של גוטליב בישו קשור לרעיונות היהודיים בני-זמנו בדבר יהדותו של ישו והתפיסה שלא התכוון לעזוב את דתו. ישו שלו הוא יורש הנביאים, ומסריו - חוצי גבולות דת, לאום ומגדר. ככזה, הוא היה יכול לגשר בין היהודים לפולנים ובין היהדות לנצרות. אף שנושא הציור הוא ישו, גוטליב לא הטיף להתנצר אלא דגל במסר האוניוורסלי של אמת ואהבה כערך אנושי ויהודי, וקרא לסובלנות ולגישור בין בני שתי הדתות.

מאוריצי גוטליב, יליד דרוהוביץ', גליציה המזרחית (היום: אוקראינה),  1879-1856 ישו לפני שופטיו, 1879-1877 צבעי-שמן על בד מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת יוסף שטיגליץ, תל-אביב B86.0290

מאוריצי גוטליב, ישו מטיף בכפר נחום, 1879-1878
צבעי-שמן על בד, המוזיאון הלאומי בוורשה 

 

שמואל הירשנברג | היהודי הנצחי (הנודד)

ציור מונומנטלי זה, שצייר שמואל הירשנברג (1908-1865) בלודז' בסוף המאה ה-19, היה לסמל המבטא לא רק את מצבם העגום של היהודים בצל הצלב (או הצלבים) אלא גם את השאיפה לשינוי מצב זה על ידי הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אין פלא, שהוא הוצג דרך קבע במקום מרכזי בבית-הנכות "בצלאל" בירושלים.
נושא הציור הוא האגדה הנוצרית על היהודי הנודד "אחשוור", שלא עזר לישו בדרכו אל הצלב ושעונשו היה לנדוד בלי מנוח כמו קין עד חזרתו של ישו בקץ הימים. ואולם, שלא כמו היהודי הנודד המסורתי הלבוש שחורים ונושא שק על גבו, הירשנברג תיאר אותו עירום בבד המכסה את חלציו, כפי שישו תואר על הצלב. הציור משלב אפוא את היהודי הנודד המיתי עם אויבו המר, ונושא את המסר שעל היהודי למצוא את דרכו אל מקום מבטחים, הרחק מצל הצלב.

שמואל הירשנברג, יליד לודז', פולין הקונגרסאית, 1908-1865 היהודי הנצחי (או הנודד), 1899 צבעי-שמן על בד מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת האמן B04139

שמואל הירשנברג, היהודי הנצחי (או הנודד), 1899
צבעי-שמן על בד

 


 

מרק שאגאל | צליבה צהובה

"היהודים אינם רק העם של ישו, אלא הם הישו של העמים", ישראל זנגוויל, 1892

האמן היהודי המובהק מרק שאגאל (1985-1887) היה האמן החשוב ביותר בתהליך הפיכתו של ישו הצלוב לסמל לסבלות היהודים ורדיפותיהם. ישו שלו היה יהודי לכל עניין ודבר שמוקיע את הנוצרים על רדיפת אחיו היהודים. שאגאל חונך במשפחה דתית, אך נולד בעיר עתירת הכנסיות ויטֶבּסק שברוסיה והושפע עמוקות מהאמנות הנוצרית שראה בה. בשנות עבודתו הרבות הוא יצר עשרות דימויים של ישו בציור וברישום ומיזג בהם היבטים אוטוביוגרפיים, יהודיים ואוניוורסליים. אחד מהם הוא הציור האהוב ביותר על האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס הראשון. 
את "צליבה צהובה" המוצג כאן צייר שאגאל בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ישו מתואר בו בתפילין של יד ושל ראש ובהילת קדוש נוצרי כסמל לקרבן היהודי. משמאל נראית הספינה "סטרומה", שנשאה על סיפונה 791 פליטים יהודים, ובדרכה מאיסטנבול לארץ-ישראל הוטבעה על ידי צוללת סובייטית. בידו הוא מחזיק מגילת תורה המדגישה את יהדותו ואת היותו מייצג של תורת ישראל. הרקע שלמרגלות הצלוב קטסטרופלי: בתי העיירה נשרפים ויהודים עולים השמימה או טובעים בים. המלאך התוקע בשופר מסמל את הגאולה, אבל זו רחוקה מלהגיע. לצד ישו ומתחת למלאך נראה יהודי זקן וסולם בין ידיו, בדומה לציורי ההורדה מן הצלב. לפניו נראה מעין סוס-גדי-חמור שמשלב בגופו דמות אישה כחולה המחזיקה ילד, בדומה למריה וישו בתיאורי המשפחה הקדושה במנוסתה למצרים, ששאגאל חזר אליהם פעמים רבות. 

מרק שאגאל, יליד רוסיה, פעל ברוסיה, בצרפת ובארצות-הברית, 1985-1887 צליבה צהובה, 1943 צבעי-שמן על בד  מרכז פומפידו, פריז

מרק שאגאל, צליבה צהובה, 1943
צבעי-שמן על בד, מרכז פומפידו, פריז

 

מרק (מרדכי) אנטוקולסקי | ישו מול שופטיו

"אני רוצה לתאר את כריסטוס כאיש שקם נגד הפרושים ונגד הצדוקים אשר הטו אורחות משפט וצדק. הוא חי ומת כיהודי אשר יצא להילחם את מלחמת האמת והאחווה. לכן, אפסל אותו כטיפוס יהודי טהור, וכובע קטן מכסה על ראשו",  מרק אנטוקולסקי, 1873

מרק אנטוקולסקי (1902-1843) היה מן הפַסלים הרוסים החשובים במאה ה-19. אף שהיה האמן היהודי הרוסי הראשון שקיבל הכרה גבוהה ביותר ברוסיה ובאירופה, הוא סבל מן המתח שבין זהותו כיהודי ובין זהותו כאמן השואף להשתלב בזירת האמנות הכללית, בעיקר בתחום הפיסול שהיה עד אז סגור ליהודים.
בפסלו החשוב "ישו מול שופטיו" (1876)  מתואר ישו כיהודי לכל עניין ודבר עם פאות, חובש כיפה ולבושו מרמז לטלית. זוהי יצירת האמנות הראשונה של אמן יהודי שתיאר כך את ישו. אנטוקולסקי ביקש לומר באמצעותה שעל הנוצרים לזכור שישו היה יהודי ושרדיפת היהודים מנוגדת לדרכו ולדעותיו. פני הפסל הדומים מאוד לפני האמן מלמדים על  הזדהותו הגדולה של אנטוקולסקי עם ישו כיהודי וכאיש מוסר.

מרק (מרדכי) אנטוקולסקי, רוסי (יליד וילנה), 1902-1843  ישו מול שופטיו, 1876 שיש מוזיאון חיפה לאמנות
מרק (מרדכי) אנטוקולסקי, ישו מול שופטיו, 1876
שיש, מוזיאון חיפה לאמנות  

 

בין היהדות, הנצרות והציונות: אפרים משה ליליין

אמנים יהודים שהיגרו לארץ ישראל ממזרח אירופה וממרכזה בראשית המאה ה- 20 נשאו עמם את הרעיון של "ישו היהודי" של אמנים יהודיים שפעלו באירופה, כמו גם את האיקונוגרפיה הנוצרית שאליה נחשפו בצעירותם. אך בניגוד לאמני המאה ה-19, הם נקשרו לרעיונות הציוניים שקראו לעם היהודי לצאת מכבלי הגלות, בין השאר דרך הבראת הגוף.  דמותו של ישו כסמל של חולשה, "אל החולים" כפי שקרא לו פרידריך ניטשה  (שהיה אהוד על ידי חלק מהציונים הראשונים), לא התאימה למאפייני הציונות כתנועה לאומית. לדמותו של ישו יש מאפיין נוסף – חשוב מאין כמותו בנצרות - תחייתו מן המתים. כפי שנראה, אמנים כמו אפרים משה ליליין וביתר שאת ראובן רובין השתמשו במאפיין זה של דמותו ביצירתם הציונית בהקשר לתחיית העם היהודי בארצו, ואף בהקשר אישי יותר, של תחיית האמן כנציג של היהדות המתחדשת.

האיקונוגרפיה הנוצרית בכלל ודמותו של ישו באופן ספציפי היוו מעין קרקע עליה צעדו אמנים ישראלים רבים. לצד האמנים שעשו שימוש ציוני מובהק בדמותו, היו כאלו שהמשיכו להתייחס אל דמותו כסמל של הסבל היהודי בגולה, ובייחוד בשואה. דמותו של ישו היא מצד אחד סמל של אירופה, מקום לידתם של אמנים רבים, ומצד שני סמל לכנסייה ולאנטישמיות שחוו אמנים רבים לפני עלייתם לארץ. לכן נוכחותו אצל רבים מהם היא דו משמעית – געגוע לצד איבה, משיכה לצד רתיעה. גם ההקשר הפוליטי של דמותו – אפשרות הזיהוי שלו עם החלש והדחוי באשר הוא, בין אם זהו העולה החדש או הקורבן הערבי – לא נעלמה מעיני אמנים שעשו שימוש באיקונוגרפיה העשירה של דמותו בהקשרים אלו. ישו המשיך והופיע ביצירתם של אמנים ישראלים מרכזיים לכל אורך תולדות האמנות הישראלית ונוכחותו ביצירתם נעה בין הלאומי, היהודי, הפוליטי, האישי  והאוניברסלי.

אפרים משה ליליין (1925-1874) היה בן למשפחה מזרח-אירופית אדוקה מצד אחד והאמן שעיצב את השפה החזותית של הציונות מצד אחר. אמנותו היתה תרכובת מיוחדת של סגנון ה'יוּגֶנדשטיל' ('אַר-נוּבוֹ') ושל הלהט הציוני: חיבור של ארוטיות ופנטזיה עם סנטימנטליות של יהודים העורגים לציון, סמלים נוצריים והשפעות מאמנות מצרים ואשור. סגנון כלאיים זה, שמיזג את המזרח עם המערב וכּונה "יוּדֶנשטיל", היה סגנונו הייחודי.

ההיבט הנוצרי ביצירתו של ליליין אינו גלוי לעין, אך קשור לקשר המרתק בין הציונות לנצרות, אשר רואה בשיבת העם היהודי למולדתו יסוד הכרחי בתהליך הגאולה ושיבתו השנייה של ישו. אף שלא צייר את דמותו של ישו, יש באיוריו מוטיבים נוצריים כגון כתר הקוצים של ישו, צליבה, סמלים הקשורים למריה אֵם ישו ועוד. ליליין הסב את המשמעויות המקוריות של מוטיבים אלה, כדי לבטא את האידאל הציוני, לייצג את הגאווה היהודית לעומת העולם הנוצרי ולתאר את סבלם של היהודים בני זמנו וערגתם לציון.


 

פסח

ספר השירים יהודה – פרי עבודתם המשותפת של המשורר הגרמני בריס מינכהאוזן ושל המאייר ליליין – הפך את ליליין לאמן ציוני חשוב כמעט בן-לילה. הספר, שראה אור בשנת 1900,  מתבסס על סיפורי המקרא ומתרגם את ההיסטוריה היהודית העתיקה לשירים ותמונות. באיוריו השכיל ליליין לגבש בפעם הראשונה שפה חזותית יהודית המשלבת מוטיבים מסגנון היוגנדשטיל ומן האיקונוגרפיה הנוצרית עם מוטיבים יהודיים ומסרים ציוניים.

באיור "פסח" נראה יהודי זקן על רקע הפירמידות, ומימינו זורחת השמש של ציון. זר קוצים מעטר את כיפתו וכרוך סביב גופו. כתר הקוצים, שהניחו החיילים הרומים בלעג על ראשו של ישו "מלך היהודים" הוא מן הסמלים הידועים לייסורי ישו לפני הצליבה (הפַּסיוֹן). כאן הוא מסמל את הסבל היהודי בגלות לעומת הגאולה המגולמת בציון. כשם שהיציאה מן העבדות במצרים הובילה לחירות, כך גם הציונות עתידה להביא ליהודים את גאולתם בציון. האיור, המשלב סמל נוצרי מובהק בהקשר יהודי-ציוני, הופך את היהודי הזקן למעין ישו היהודי. ואולם, הרמז אליו עמום דיו, כדי שלא יפריע לצופה היהודי המסורתי.

אפרים משה ליליין, יליד גליציה, פעל בארץ-ישראל ובגרמניה, 1925-1874  "פסח", מן הספר Juda (יהודה) מאת פרייר פון בריס מינכהאוזן, ברלין, 1900 ספריית מוזיאון ישראל, ירושלים

אפרים משה ליליין, "פסח", מן הספר Juda (יהודה) מאת פרייר פון בריס מינכהאוזן, ברלין, 1900
ספריית מוזיאון ישראל, ירושלים

 

מלכת השבת

ב"מלכת השבת", איור נוסף מספר השירים יהודה, נראית אישה אצילה ומלכותית יושבת על כס בשמלה שאותיות עבריות רקומות עליה, כתר על ראשה, הילת קדושים ובתוכה מגן-דוד מאחוריה וספר תורה בידיה. הייתכן שליליין ביסס את תיאור מלכת השבת שלו על תיאורי מריה אם ישו על כס המלכות? -  ספר התורה שהאישה מציגה בגאווה ומחזיקה ברכות בידיה מחליף את התינוק ישו בתיאורי מריה והילד. מסר הגאווה היהודי-ציוני שעולה מתיאור זה הופך על פיהם את תיאורי ניצחון הנצרות על היהדות ומשיב ליהודים את רסיסי כבודם האבוד.

אפרים משה ליליין, יליד גליציה, פעל בארץ-ישראל ובגרמניה, 1925-1874  "מלכת השבת", מן הספר Juda (יהודה) מאת פרייר פון בריס מינכהאוזן, ברלין, 1900 הספרייה הלאומית, ירושלים

אפרים משה ליליין, "מלכת השבת", מן הספר Juda (יהודה) מאת פרייר פון בריס מינכהאוזן, ברלין, 1900
הספרייה הלאומית, ירושלים

 

למתים על קידוש השם בקישינוב

איור זה נוצר בעקבות פרעות קישינב (1903) והיה הדימוי החשוב ביותר במחאה נגדן ובגיוס הכספים למען הניצולים. במרכזו נראה יהודי זקן עטוף בטלית ועקוד לעמוד, שלהבות אש עולות מרגליו. מלאך, המופיע מאחוריו עם ספר תורה, לוקח את נשמת הקדוש המעונה בנשיקה. צורת הצלב מרומזת בכנפיו האדירות, והשמש או הירח שמאחור יוצרים הילה מעל ראשו של הקדוש המעונה. האיור מושפע מתחריטו הידוע של רמברנדט "עקדת יצחק" מ-1655: קרבת המלאך לדמות הזקן הנעקד דומה לקרבה שבין מלאך האלוהים לאברהם בתחריט, והאמפתיה הגדולה שלו אליו ניכרת גם באיור זה. אלא שיצחק נעדר ממנו ואברהם העוקד הופך לזקן הנעקד/נצלב בשל יהדותו.

אפרים משה ליליין, יליד גליציה, פעל בארץ-ישראל ובגרמניה, 1925-1874  "למתים על קידוש השם בקישינוב", מתוך כתב-העת Ost und West (מזרח ומערב), ברלין, 1904  הספרייה הלאומית, ירושלים

אפרים משה ליליין, "למתים על קידוש השם בקישינוב", מתוך כתב-העת Ost und West (מזרח ומערב), ברלין, 1904
הספרייה הלאומית, ירושלים

 

מאיש המכאובות למשיח החלוץ: ראובן רובין

"מסמרי ידיו ורגליו של ישו הם ששורפים אותי, ואת ייסורי איש לא יבין", ראובן רובין, 1922

דמותו של ישו, תיאוריו, סמליו ונושאים נוצריים אחרים העסיקו את ראובן רובין - מחשובי הציירים בראשית ימיה של האמנות הישראלית - ביצירתו המוקדמת באירופה (1914 -1923) ולאחר מכן גם בארץ-ישראל. במישור האישי הזדהה ראובן עם ישו וראה בו אדם רוחני ואיש ייסורים שמסריו לא הובנו ושהממסד רדף אותו. במישור הכללי-הלאומי הוא ראה בו סמל לגלות שעל היהודי לעזוב כדי להגשים את עצמו ולהיוולד מחדש בארץ-ישראל, ובה-בעת סמל לציונות ולתחיית העם היהודי בארצו. גם שאגאל ראה בישו סמל לקרבן היהודי ובן דמותו שלו עצמו אבל ראובן היה האמן הראשון החשוב שקישר בין דמות ישו לדמות היהודי החדש, החלוץ שנולד בארץ לאחר אלפיים שנות גלות.


 

פיתוי במדבר

"הדמות במרכז היא אני [... ] העומד בפני הפיתוי, ממשיך בדרך ייסוריי למרות הידיים המנסות ללפות אותי, היא [האישה] מנסה לעכב אותי, אבל אני ממשיך הלאה ואמשיך בדרכי!", ראובן רובין, 1921

ציור מפתח זה ביצירתו המוקדמת של ראובן רובין (1974-1893) כמו מצרף שתי סצנות מן הברית החדשה: תפילת ישו עם שלושה מתלמידיו בגת שמנים לפני שנעצר ונצלב, ופגישתו עם מריה מגדלנה אחרי שקם לתחייה, שבה אמר לה לא לגעת בו. סצנת התפילה האנושית והכואבת מכאן וסצנת העמידה בפיתוי עם הרמיזה לדימוי ה'פאם פאטאל' מכאן השתלבו בציור זה לתיאור דמות שגברה על הפיתוי הארצי.
אף שהציור אינו דיוקן עצמי מובהק - רובין סיפר שזהו דיוקן אחיו שמת במלחמת העולם הראשונה אך גם דיוקן שלו עצמו -  הרי הוא אחת הדוגמאות המוקדמות היחידות ליצירה של אמן יהודי שהעז להזדהות עם סבלו של ישו ועם דמותו הטעונה והמורכבת.

[ג'ובאני בליני, ישו בגת שמנים, 1465, הגלריה הלאומית, לונדון]

ראובן רובין, ישראלי (יליד רומניה), 1974-1893 פיתוי במדבר, 1921 צבעי-שמן על בד מוזיאון תל אביב לאמנות: מתנת קיי לי ווירייז' גאן, דאלאס, באמצעות ידידי המוזיאון בארה"ב

ראובן רובין, פיתוי במדבר, 1921
צבעי-שמן על בד
מוזיאון תל אביב לאמנות: מתנת קיי לי ווירייז' גאן, דאלאס, באמצעות ידידי המוזיאון בארה"ב

 

הפגישה

"הפגישה" הוא מן המרתקים והחידתיים שבציורי ראובן רובין המוקדמים. יהודי ישיש, עייף וכפוף יושב על ספסל שמצדו השני יושבת דמותו המיוסרת אך זקופת הראש של ישו. המפגש ביניהם רומז למיתוס הנוצרי על היהודי הנודד - עונש על כך שלא עזר לישו בדרכו אל הצלב.
העץ הסמוך ליהודי התשוש נובל כמו ראשו השמוט לעומת העץ הצעיר והמלבלב מעל ראשו המורם של ישו. בתיאורם יש הד לתיאורי  הנצרות המנצחת ('אֶקלֶזיה') לעומת היהדות המנוצחת ('סינָגוֹגָה'), אלא שכאן המשמעות שונה. כמו  הניגוד שכבר הופיע בתיאורים ציוניים בראשית המאה ה-20 בין הקמילה כסמל לגלות ובין הצמיחה כסמל לעידן החדש, ייתכן שראובן יצר כאן הקבלה סמלית ותקדימית בין התנועה הציונית המתחדשת מן הגלות ובין דמותו של ישו הקם לתחייה לאחר מותו המיוסר, המבוטא בפצעי הצליבה שעל ידיו (סְטִיגְמָטָה). דמותו של היהודי מסמלת את הגלות ודווקא ישו מסמל את היהודי החדש, הקם לתחייה מן הסבל והצער של הגלות.

ראובן רובין, ישראלי (יליד רומניה), 1974-1893 הפגישה (ישו והיהודי), 1922  צבעי-שמן על בד אוסף הפניקס, חברה לביטוח בע"מ, תל-אביב
ראובן רובין, הפגישה (ישו והיהודי), 1922
צבעי-שמן על בד, אוסף הפניקס, חברה לביטוח בע"מ, תל-אביב

 

דיוקן עצמי עם פרח

כמה חודשים אחרי עלייתו לארץ צייר רובין את עצמו שזוף ובבגד לבן, על רקע חולות, אוהלי חלוצים, בתים ספורים ופיסת ים עם אנייה. ידו הימנית אוחזת בחוזקה במכחולים ובידו השמאלית צנצנת מים ובה שושן צחור. השושן הוא סמל נוצרי ידוע של הבשורה למריה והוא מתואר בתולדות האמנות בידי המלאך שבישר לאם ישו על היריונה הפלאי. תיאורי קדושים המחזיקים בידיהם את תווי-ההיכר או סימני הזיהוי שלהם (אטריבּוּטים) נראים בציורים מימי-הביניים ואילך. המכחולים של רובין הם כאטריבּוּטים של האמן (כלי עבודתו), והפרח מלמד על תחושת השליחות שפעפעה בקרבו ואולי אף על רצונו להיות נושא הבשורה של האמנות החדשה בארץ-ישראל.

ראובן רובין, ישראלי (יליד רומניה), 1974-1893 דיוקן עצמי עם פרח, 1923 צבעי-שמן על בד מוזיאון בית ראובן, תל-אביב

ראובן רובין, דיוקן עצמי עם פרח, 1923
צבעי-שמן על בד, מוזיאון בית ראובן, תל-אביב 

 

המדונה של חסרי הבית

את "המדונה של חסרי-הבית" צייר רובין בבוקרשט שנה לפני עלייתו ארצה, ויצר בו הקבלה בין דמותו של ישו כתינוק לדמות החלוץ שנולד בארץ-ישראל ואולי אף לדמותו שלו כמי שעתיד להיוולד מחדש עם העלייה לארץ. גוני הציור בהירים ואפשר לראות בו את ניצני הסגנון הארץ-ישראלי החדש ואת האופטימיות ששטפה את ראובן לקראת העלייה.

הסצנה מתרחשת בעלות השחר ומבטאת את התקווה הטמונה על ספו של עידן חדש. הכינרת שברקע - זו שעל מימיה הלך ישו - היא גם המקום שרבים מתלמידיו הדייגים באו ממנו. נראה, שהסירות הריקות הצפות במים הן סירות הדייגים הישנים על החוף וממתינים לגואל שנולד. שדהּ החשוף של מריה מבליט את פוריותה, וישיבתה על הארץ מדגישה את הפשטות ואת הצמיחה. הגברים הישנים מאחוריה הם "חסרי-הבית", החלוצים שבאו לבנות את ביתם החדש בארץ.

"המדונה של חסרי-הבית" הוא במובנים רבים הניגוד הגמור של "פיתוי במדבר" שקדם לו ודומה לו מבחינת הקומפוזיציה. את הפנים המעונים של הדמות המרכזית החליפה המדונה החייכנית, שהיא גם היפוכה של האישה המפתה ב"פיתוי במדבר": שדהּ הגלוי הוא סמל של פריון וצמיחה לעומת השד המרומז של האישה המפתה. מסבל וסגפנות ללידה מחדש והתחדשות הטבע, מרתיעה מפני מיניות מפתה ומדיחה אל פוריות המצמיחה את המשיח.

ראובן רובין, ישראלי (יליד רומניה), 1974-1893 המדונה של חסרי הבית, 1922 צבעי-שמן על בד מוזיאון בית ראובן, תל-אביב

ראובן רובין, המדונה של חסרי הבית, 1922
צבעי-שמן על בד, מוזיאון בית ראובן, תל-אביב

 

דרכי הייסורים: משנות ה-30 ועד שנות ה-60


 

משה קסטל | הצלוב

"וַיִזְעַק יֵשוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: אֵלִי אֵלִי לַמָּה שְבַקְתָּנִי", הבשורה על-פי מתי, כז: 45

ציור צליבה זה מאת משה קסטל (1991-1909) - מן האמנים המזוהים ביותר עם העולם היהודי ועם ישראל - טומן בחובו סיפור אישי קשה. קסטל יצר אותו כשהתבודד שנה תמימה במנזר על חוף הכינרת, לאחר פטירת אשתו הראשונה מסיבוכי לידה ופטירת תינוקם המשותף כשלוש שנים אחריה. הציור התגלה ב-1992 בבית האמן, שמור בארון נעול, והוא נחשף כאן בפעם הראשונה.

בציור, שהיה חריג בנוף יצירתו של האמן ובנוף היצירה בארץ בכלל, קסטל מתאר את עצמו כישו הצלוב על רקע נוף הררי ולילה סוער, בסגנון אקספרסיווי דומה מאוד לזה של הצייר היהודי חיים סוטין ובהשפעת יצירתו של שאגאל בנושא זה. פני הצלוב הם בבירור פני האמן, ובשלט שמעל ראשו כתובות המילים "היהודי קסטל". קסטל ביטא בו את סבלו הפרטי באמצעות דמותו של ישו.

שני רישומי-הכנה לציור מתארים את דמות הצלוב ומעליה המילים "ישוע" ו"ישוע הנוצרי" במקום ראשי-התיבות המקובלים INRI (ישו מנצרת מלך היהודים). הבחירה ב"ישוע" ולא ב"ישו", שיש הרואים בו את ראשי-התיבות ימח-שמו-וזכרו, מרמזת על משיכה והערכה לדמות לצד רתיעה מן המסורת היהודית שניאצה את שמו.

משה קסטל, ישראלי, 1991-1909 בלי כותרת (הצלוב), שנות ה-40 של המאה ה-20 צבעי-שמן על בד מוזיאון משה קסטל, מעלה אדומים

משה קסטל, בלי כותרת (הצלוב), שנות ה-40 של המאה ה-20
צבעי-שמן על בד, מוזיאון משה קסטל, מעלה אדומים

 

לאופולד קרקואר | ישו/עץ

סדרת הרישומים "ישו/עץ" מאת האמן והאדריכל לאופולד קרקואר (1954-1890) מגלה את הקשר של האמן לנוף שישו התהלך בתוכו. עץ הזית, מסמלי המזרח, מתואר בהם על רקע נופים ליליים, אפלים ורבי-עוצמה, במפגש חד-פעמי ומרתק עם ישו - סמל המערב שמקורו במזרח. ראשית הסדרה ב-1927, כשלוש שנים אחרי שקרקואר הגיע לארץ, ורישומיה האחרונים שנים לאחר מכן ב-1940-1941.

קרקואר מיזג את דמות ישו בעץ הזית שהוא ממאפייני הנוף הירושלמי, כנראה בהשראת עצי הזית שראה בעמק המצלבה, שם גדל לפי האגדה העץ שהרומאים הכינו ממנו את הצלב. אלא שהתמזגות זאת טרגית ולא טמונה בה אפשרות התחייה המובטחת באמונה הנוצרית. אם בנצרות הצלב הוא סמל החיים (למרות היותו אמצעי ההוצאה למוות)  והצליבה היא כפרה על האכילה מעץ הדעת, הרי שבתיאורי קרקואר הנוף הוא מרחב של אימה וסבל, כנראה על רקע המציאות הפוליטית הקשה באותן שנים, ותיאורו מזכיר את גישתם של אמנים נוצרים שראו בנופי ירושלים "אדמת עונש" ליהודים בשל חטא הצליבה של ישו.

"אַשְׁרֵי הַנִּרְדָּפִים בִּגְלַל הַצְּדָקָה כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם", הבשורה על-פי מתי, ה: 10

לאופולד קרקואר, ישראלי (יליד אוסטריה), 1954-1890 ישו-עץ,1941 גיר על נייר מוזיאון ישראל, ירושלים: שאילה ארוכת-טווח מאת טרודה דותן, ירושלים L-B13.0007

לאופולד קרקואר, ישו-עץ,1941
גיר על נייר, מוזיאון ישראל, ירושלים: שאילה ארוכת-טווח מאת טרודה דותן, ירושלים
 

 

נפתלי בזם | בחצר הבית השלישי

ביצירתו "בחצר הבית השלישי" מציג נפתלי בזם (נולד 1924) כתב-אישום חריף על טבח כפר קאסם שהתחולל ב-1956. הציור מתאר שלוש נשים מקוננות על פלאח מת, והוא מושפע מיצירת-המופת האנטי-מלחמתית של פיקאסו, "גרניקה" (1937). המת השכוב על האדמה מחזיק בידו תעודת זהות כחולה – סמל למדינת ישראל ויחסה לאזרחיה הערבים. כותרת הציור מבטאת מחאה ואירוניה על עצם ההתרחשות של מקרה כזה בזמן גאולת ישראל, בתקופת "הבית השלישי". שלוש הנשים מאזכרות את שלוש המריות: מריה אם ישו, מריה אשת קלופס ומריה מגדלנה, שמופיעות בתיאורי האבל על מותו של ישו לצד גופתו או לצד הצלב והקבר. האישה האמצעית וזו שמימינה מציגות את כפות ידיהן בתנוחה דומה לזו של הצגת הפצעים של ישו. במובן זה הציור מהפכני: לאחר כחצי מאה שבה תיארו אמנים יהודים את ישו כסמל לייסורי היהודים והשתמשו בדמותו ככתב-אישום נגד הכנסייה האנטישמית, מתהפכות היוצרות ובפעם הראשונה הוא משמש לתיאור הערבי כקרבן של היהודים. 

נפתלי בזם, ישראלי, נולד בגרמניה ב-1924 בחצר הבית השלישי, 1957 גואש על קרטון מוזיאון תל אביב לאמנות; פרס דיזנגוף לציור ופיסול, 1957

נפתלי בזם בחצר הבית השלישי, 1957
גואש על קרטון, מוזיאון תל אביב לאמנות; פרס דיזנגוף לציור ופיסול, 1957

 

מרסל ינקו  | רצח עם

על אף שהיה חילוני ומודרניסט, ההשראה לציור זה מאת מרסל ינקו (1895–1984) יונקת ממקורות נוצריים ובעיקר מסצנות הקינה על ישו וקבורתו. דמות המת העירום מזכירה בתנוחתה ובפיה הפעור את דמות ישו בציורו הידוע של הנס הולביין "גופתו של ישו המת בקבר" מ-1521. תיאורה בעירום מלא (שאינו מקובל  בתיאורי ישו) ורגלה המכופפת מבטאים את זוועת המלחמה, שאין בה עוד מקום לכבוד המת אלא דווקא לחילול הגוף. הציור הנוצרי, על הרגשנות שבו ועל הדרמה הקשורה למוות, לתחייה ולקרבן, נתן לינקו את האפשרות ליצור אמנות הומניסטית, המזדהה עם סבלות המלחמה ואבדן החיים.

נוסף על השפעתו הגדולה של פיקאסו ושל יצירתו האנטי-מלחמתית הנודעת "גרניקה" על ינקו, ציור זה שייך למסורת האמנותית היהודית והבינלאומית המודרנית שקשרה בין קרבנות המלחמה והשואה ובין דמותו של ישו.

[הנס הולביין, גופתו של ישו המת בקבר, 1521, מוזיאון לאמנות, האוסף הציבורי, באזל]

מרסל ינקו, ישראלי (יליד רומניה), פעל ברומניה, בשווייץ ובישראל, 1895–1984 רצח עם, 1945 צבעי-שמן על בד מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד

מרסל ינקו, רצח עם, 1945
צבעי-שמן על בד, מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד

 

משה הופמן | 6,000,001

אמן נוסף שעשה שימוש בדמותו של ישו כסמל לקרבן היהודים בשואה הוא משה הופמן (1983-1938), יליד בודפשט שהיה ילד בזמן המלחמה כשאיבד את אביו. רוב יצירותיו הן חיתוכי-עץ ופסלים הקשורים לארוטיקה ולגוף האישה. פרק קטן אך משמעותי ביצירתו – עשרה חיתוכי-עץ בשם 6,000,001 - מוקדש לשואה. כמעט בכל אחד מהם נראים דמותו של ישו או נעשה שימוש באיקונוגרפיה נוצרית. שמה, 6,000,001, מרמז לקרבן הנוסף של השואה –  ישו. באוטוביוגרפיה שלו כתב הופמן על המספר הנוסף הזה: "האחד סימל את מות האלוהות ואת אובדן האמונה של האדם, הן היהודי והן הנוצרי".  

משה הופמן, ישראלי (יליד הונגריה), 1983-1938  בלי כותרת, מן הסדרה "6,000,001", 1967 חיתוך-עץ המוזיאון לאמנות יד ושם

משה הופמן, בלי כותרת, מן הסדרה "6,000,001", 1967
חיתוך-עץ, המוזיאון לאמנות יד ושם

 

האלימות והחסד


 

משה גרשוני

"כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים",  הבשורה על-פי מתי, כו, 28

אמנותו של משה גרשוני (2017-1936), מחשובי האמנים בישראל, קשורה בקשר עמוק למוטיבים נוצריים. דמות ישו אמנם אינה מופיעה בה אבל הרמיזות אליה והעיסוק בסמליה החזותיים, כגון צורת הצלב ומוטיב הדם, אינם מותירים מקום לספק באשר למרכזיותה. גם המתח בין היהדות, שבאה לידי ביטוי בציטוטים רבים מן המקורות, ובין תרבות אירופה הנוצרית והמפוארת שהגיעה לשפל מדרגה מוסרי במלחמת העולם השנייה הוא ציר מרכזי ביצירתו.

ב-1980 חל שינוי גדול באמנותו של גרשוני עקב משבר אישי וגילוי היותו הומוסקסואל. בעקבות המשבר, הוא פנה לציור פעולה גופני - בידיים ובכריעה על ארבע – והחל לעסוק ביהדות, בשואה ובהומוסקסואליות. יצירותיו האדומות כדם קשורות לחשיבות הדם בנצרות כסמל לקורבנו של ישו. המתח בין הפן האלוהי והאוניוורסלי של ישו ובין הפן הפיזי והאנושי שלו מהותי ביצירת  גרשוני, שהגופני נפגש בה באופן חזיתי וכולל עם האלוהי, והנמוך והשפל מתחבר עם הגבוה והנשגב.


בדם לבי

שלוש הצלחות שהוצגו בתערוכה היו חלק ממיצב גדול שהקים גרשוני לקראת הבייאנלה לאמנות בוונציה בשנת 1980. בחלל אחד הוצב כן ציור ועליו לוח זכוכית שהמשפטMein Purpur ist sein teures Blut  ("הארגמן שלי הוא דמו היקר"), המתייחס לדמו של ישו  ולקוח מקנטטה מס' BWV 75  מאת יוהן סבסטיאן באך כתוב עליו באדום. בחדר הסמוך הונחו על הרצפה 150 צלחות לבנות ופשוטות מוכתמות ב"דם" מצבעי זכוכית. כל כתם נקווה בדרכו בגוני אדום משתנים בתוך הצלחת.

אם ביהדות משמעות הדם היא החיים עצמם ("הַדָּם הוּא הַנָּפֶש") ואכילתו אסורה, הרי שבנצרות המאמין השותה את היין בטקס המיסה כמו שותה את דמו של ישו. הדם – מתנתו של ישו לעולם, הוא דם הקרבן, שׂה האלוהים, המכפר על חטאי האנושות.

עיסוקו של גרשוני בדם קשור לעיסוקו בנמוך, במלוכלך, בנוזלי הגוף ובאופן ציורו בראשית שנות ה-80, בכריעה על ארבע, "בעמדת חיה פצועה ומחרחרת או עמדה אנושית שתרבות ואשם נאבקים בה".  "בדם לבי" הוא זעקה יצרית הנובעת מן הלב כמרכז הרגש; מעין "ברית חדשה" שהוא כרת עם גופו, עם הצופה ועם העולם, הממירה את השכלתנות והרזון שאפיינו את עבודותיו הקודמות בהתפרצות של דם: דם הפצע, דם הברית החדשה, דם הגאולה של האמן ובהשלכה – של הצופה.

משה גרשוני, ישראלי, 2017-1936 בדם לבי, פרט ממיצב, 1980 שלוש צלחות וצבע זכוכית אוסף בנו כלב

משה גרשוני, בדם לבי, פרט ממיצב, 1980
שלוש צלחות וצבע זכוכית, אוסף בנו כלב

 

שם

צלב זה עשוי קופסת נעליים פרוסה ומצויר עליו מגן-דוד על רקע צהוב, כדוגמת הטלאי הצהוב שהיהודים חויבו לשאת על בגדם בזמן השואה. בחלקו העליון כתוב "שֵם" או "שָם" – מילה שהשתרשה בתרבות הישראלית לציון השואה ומחנות המוות, והיא מסמנת את אירופה, את העולם הישן ואת הגלות. בחלקו התחתון כתובות המילים "[שנאמר] לְשַכֵּן שְמוֹ שָם" (דברים, יד: כג), המציינות את המקום שאלוהים ("השֵם") ישכון בתוכו, היינו בית-המקדש. הניגוד בין נוכחותו שם ובין העדרותו מ"שָם", היינו מאירופה בתקופת השואה, הוא הזועק מעבודה זו.

"שם" ויצירות דומות לה כונו "איקונות (דימויי קדושים) יהודיות", שכן תבניתן היא תבנית הצלב אך הן נושאות עליהן את סמל הקרבן היהודי.

משה גרשוני, ישראלי, 2017-1936 שם, 1987 צבעי-שמן, לכה תעשייתית, עיפרון והטבעת אגרוף על קופסת נעליים אוסף פרטי

משה גרשוני, שם, 1987
צבעי-שמן, לכה תעשייתית, עיפרון והטבעת אגרוף על קופסת נעליים, אוסף פרטי 

 

ח"י רקפות

סדרת הציורים הגדולים שיצר גרשוני בשנים 1984-1983 בשם "ח"י רקפות" הביאו לידי זיקוק את עיסוקו ביהדות, בישראליות, בהומוסקסואליות ובנצרות וכינוסם יחד. הרקפות מתקשרות אמנם לנופלי תש"ח (כבשירו של חיים גורי "באב אל-וואד"), אך במרכז הציורים מתואר דווקא עץ בננה ואילו הרקפות נראות רק בשוליים. תנועת העץ ועליו כלפי מעלה ולצדדים מזכירה צורת גוף נטוי ומעלה על הדעת הן את גופו הצלוב של ישו הן צורת פָלוּס. הקשר בין צמיחה ומיניות לצליבה מקביל למתח שבין החיים והמוות. נייר דבק שחור ובולט מחבר את שני חלקי הציורים, כציר אופקי המרמז על צורת צלב, והטקסט מסביב מתהלים קג: ג-ד מתאר מהלך שראשיתו בחטא, והמשכו דרך הריפוי, אל הגאולה ועד קבלת החסד והרחמים.

משה גרשוני, ישראלי, 2017-1936 מן הסדרה "ח"י רקפות", 1984 צבעי זכוכית, לכה תעשייתית, גירי שמן, עיפרון פחם, נייר דבק וחומרים שונים על נייר כרומו אוסף הפניקס חברה לביטוח, תל-אביב

משה גרשוני, מן הסדרה "ח"י רקפות", 1984
צבעי זכוכית, לכה תעשייתית, גירי שמן, עיפרון פחם, נייר דבק וחומרים שונים על נייר כרומו
אוסף הפניקס חברה לביטוח, תל-אביב

 

יגאל תומרקין

"אַל־תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, לֹא בָאתִי לְהָטִיל שָׁלוֹם כִּי אִם־חָרֶב", הבשורה על פי מתי, י: 34           

יצירתו של יגאל תומרקין (נולד ב-1933) קשורה מראשיתה ולאורך כל שנות התפתחותה לעולם הדימויים הנוצרי ועורכת דו-שיח מתמיד עם תרבות המערב והנצרות. מצד אחד הוא מעריץ את העולם התרבותי העשיר של אירופה, ומצד אחר הוא מותח ביקורת קשה על ההרס והחורבן שהוא המיט. בהיותו בן לאב גרמני נוצרי ואם יהודייה הוא כמו משחזר פעם אחר פעם את מוטיב הצליבה כסמל אישי וקולקטיווי.

באמנותו הוא מצטט אמני-מופת שעסקו בנושאים נוצריים בכלל ובצליבה בפרט; משתמש בצליבה ובקרבן ישו בשילוב כלי נשק כדי לייצג את קרבנות המלחמה והחברה, וכדי למתוח ביקורת על הממסד הישראלי הציוני. עצם שימושו בדימויים נוצריים הוא התרסה נגד הממסד שרואה בגילויי הנצרות סכנה להגמוניה היהודית בארץ.

כאמן, כמתווה דרך אחרת וכנביא תוכחה, שבמקרה הטוב החברה אינה מבינה אותו ובמקרה הרע –  מוקיעה, תומרקין ממשיך את מסורתם של ון-גוך, פול גוגן ואחרים ומזדהה עם דמותו הדחויה והלא-מובנת של ישו "האחר". דרך התייחסותו לדמות ישו ולאיקונוגרפיה הנוצרית בכלל הוא יוצר עולם דחוס ודרמטי שזועק נגד עוולות מוסריות ואנושיות באשר הן.


 

מיתה משונה

"מיתה משונה" היא מיצירות המחאה הנחרצות של תומרקין שעושות שימוש בסמל הצלב. הרקע לעבודה היה מלחמת לבנון הראשונה העקובה מדם, מלחמת ברירה מיותרת לדעת רבים, שעוררה תסיסה ומחאה גדולה. בבסיס העבודה אלונקה פתוחה בחלקה העליון, כגוף ישו על הצלב. למעלה, במקום השלט INRI  שנתלה מעל הצלוב כתוב באותיות שבלונה ובתעתיק לועזי MITA MESHUNA. מקור הצירוף "מיתה משונה" בתלמוד, ופירושו מוות לא טבעי או מוות בייסורים, והקריאה הנוספת של MITA כ"מיטה" מתקשרת למיטה של חיילים.

הצליבה הזאת היא אפוא צליבתו של חייל, כל חייל שמת במלחמה, והוא קרבן של החברה, מעין ישו. הצליבה כהקרבה קולקטיווית של קרבן תמים הלמה את תחושות הציבור שחווה בתקופה זאת מוות יום-יומי. השימוש בה כסמל לקרבן החיילים שמייצגים במקרה זה דווקא את החלש, וכהתרסה נגד התנכרותו של הממסד לרגשות העם – מרכזיים להבנת היצירה. תומרקין לא רק קרע את הדגל הכחול-לבן, אלא הציב לפני הממסד הישראלי את סמלה המובהק של הנצרות - שהיה סמל מוקצה ביהדות וכמעט טאבו בחברה הישראלית - כדי לתאר את  מצבו של הקרבן חסר-הישע לעומת אלה שקובעים את גורלו.

יגאל תומרקין, ישראלי, נולד בגרמניה ב-1933 מיתה משונה (המונוגרמה של האמן), 1984 עץ, בד, אדמה וצבע  מוזיאון ישראל, ירושלים: רכישה בנדיבות קרן רקנאטי לאמנות ישראלית B85.0632

יגאל תומרקין, מיתה משונה (המונוגרמה של האמן), 1984
עץ, בד, אדמה וצבע

 

צליבה בדווית

"צליבה בדווית" נוצרה על רקע דחיקת הבדווים מאדמותיהם על ידי "הסיירת הירוקה" והזדהות האמן עם מאבקם. הפסל עשוי כצלב מחומרים "בדוויים" ומכלי עבודה. זרועות "הצלוב" הן ענפי עץ שעשויים לשמש מוטות של אוהל, גופו -  בליל בדים רכים וחומרים אורגניים ורקעו ובסיסו עשויים לוחות ברזל. הלוחות הזוויתיים כמו מסמלים את הממסד הישראלי הקר שמתנכר לאדם הפשוט וחסר-האונים, במקרה זה הבדווי כווריאציה על דמותו של ישו.

אחד ממקורות השראה העיקריים של תומרקין ומיצירות-המופת הנוצריות החשובות בכל הזמנים הוא הפוליפטיך "מזבח איזנהיים" מאת מתיאס גרינוולד. ידי העץ הפשוט מזכירות את הידיים הגרומות של ישו בציור זה ואווירתו הדרמטית ניכרת גם היא בפסל.

[מתיאס גרינוולד, מזבח איזנהיים, 1516-1512, מוזיאון אונטרלינדן, קולמאר]

יגאל תומרקין, ישראלי, נולד בגרמניה ב-1933 צליבה בדווית, 1982 אדמה ועירוב טכניקות על לוחות ברזל מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת האמן B82.0426

יגאל תומרקין, צליבה בדווית, 1982
אדמה ועירוב טכניקות על לוחות ברזל
 

 

הכאב והגאולה: שנות ה-70

"כִּי־כַאֲשֶׁר חָלַשְׁתִּי אָז גִּבּוֹר אָנִי", איגרת פאולוס השנייה אל הקורינתיים, יב: 10


 

 

מוטי מזרחי | ויה דולורוזה

במיצג "ויה דולורוזה" (1973) צעד האמן מוטי מזרחי (נולד ב-1946), נכה מילדות, על קביו בתחנות דרך הייסורים של ישו אל הצלב בעיר העתיקה של ירושלים, נושא על גבו שלט גדול ועליו תצלום דיוקנו. בעשותו כך הוא דימה את עצמו לישו, ואת דיוקנו - לצלב שנשא ישו בדרכו אל הצליבה בגולגולתא. מורכבותה של העבודה, על רבדיה האישיים, החברתיים והאמנותיים, עשתה אותו לאמן שעיסוקו בדמות ישו הוא מן המקוריים באמנות הישראלית.

ברובד האישי, מזרחי הרואה בכאב את הוודאות היחידה, "כלי עזר כדי להוציא ממנו משהו קוסמי" ושלב בדרך אל הריפוי, הזדהה עם סבלו של ישו, שהוא יסוד מרכזי בנצרות, ועם חולשתו שהיתה מקור לעוצמה רוחנית. ברובד החברתי, ישו נתפס כנציג החלשים, המקופחים והמופלים ודמותו השפיעה על מאבקים למען צדק ושוויון במאה ה-20. מאבקם של "הפנתרים השחורים" בשנות ה-70 עמד ברקעה של עבודה זאת. וברובד האמנותי, המיצג עורר שאלות עקרוניות בדבר כוחו של הדימוי - במקרה זה הדימוי העצמי של האמן -  והסגידה לו. מצד אחד הזדהה מזרחי עם דמות ישו ובעיקר עם סבלה, ומצד אחר הוא ביקר את השימוש שנעשה בדמות האיקונית, ובהשאלה  - בדימוי "האמן המושיע".

מוטי מזרחי, ישראלי, נולד ב-1946 מן המיצג "ויה דולורוזה", 1973 הדפסת למדה  מוזיאון ישראל, ירושלים: רכישה בנדיבות קבוצת "כאן עכשיו" לרכישת אמנות ישראלית B13.1745 (a–e)

מוטי מזרחי, מן המיצג "ויה דולורוזה", 1973
הדפסת למדה
 

 

גדעון גכטמן | חשיפה

"וָאֱהִי מֵת וְהִנְנִי חַי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים",  חזון יוחנן א: 18

מחלת הלב של גדעון גכטמן (2008-1942), המוות וההנצחה היו נושאים מרכזיים ביצירתו של האמן, שהתפרסם בציבור  בעיקר בזכות מודעות האבל שיצר לעצמו בעודו בחיים. ב-1975 העלה גכטמן את התערוכה "חשיפה" שעסקה בניתוח להתקנת מסתם בלבו. בתערוכה הוצגו חפצים, ממצאים, תצלומים ומסמכים רפואיים, שערות מגופו של האמן, תצלומי רנטגן של חזהו ושל חתך הניתוח ודגם של המסתם. שלושה מן הפריטים האלה מוצגים כאן.

הלב נושא משמעות מיוחדת בנצרות, ולבו של ישו, המכונה "הלב הקדוש" והמתואר לעתים בוער או מלופף בזר קוצים, מייצג את אהבתו הנצחית. הפצע שנוטף דם ומים בצד גופו הוא בנצרות הקתולית השער ללב שמבטיח למאמין חיי נצח. כמו "הלב הקדוש" הזה, גם המסתם של גכטמן היה סמל לניצחון על הלב האמיתי הכושל, ובעקיפין -  על המוות. אלא שבמסתם זה אין כל ממד מטפיזי ונִסי אלא ניסיון של הרפואה המודרנית (שבמקרה של גכטמן צלח 27 שנים) לקבל עליה את התפקיד האלוהי של הארכת חיי האדם.

גדעון גכטמן, ישראלי, 2008-1942 מסתם, 1975/שנות ה-80 של המאה ה-20 פלדת אל-חלד ופרספקס אוסף בת-שבע גכטמן ונעם גכטמן  גדעון גכטמן, ישראלי, 2008-1942 חשיפה, פרטים מהמיצב, 1975 הדפסת־כסף על עץ לבוד; תצלום רנטגן בקופסת אור אוסף בת־שבע גכטמן ונעם גכטמן

גדעון גכטמן, מסתם, 1975/שנות ה-80 של המאה ה-20
פלדת אל-חלד ופרספקס
אוסף בת-שבע גכטמן ונעם גכטמן
גדעון גכטמן, חשיפה, פרטים מהמיצב, 1975
הדפסת־כסף על עץ לבוד; תצלום רנטגן בקופסת אור
אוסף בת־שבע גכטמן ונעם גכטמן

 

דוד גינתון | כאב (מיטה)

הסבל, ובראש ובראשונה סבלו של ישו, הוא ערך מרכזי בנצרות ואמצעי להתעלות רוחנית. תיאורי ייסוריו של ישו המדגישים את הכאב, את האנושיות ואת חוסר-האונים שלו רווחים בתולדות האמנות. שיאם הוא כמובן הצליבה, שנועדה לכפר על חטאי האנושות.

בעבודותיו משנות ה-70 הצטרף דוד גינתון (נולד ב-1947) לאמני שעסקו בכאב כחומר ובחנו את גבולותיו. ב"כאב (מיטה)" הוא שכב מתחת למיטה שרגליה הונחו על כפות ידיו ורגליו בתנוחה שאפשר לפרשה כצליבה. בעבודה אחרת הוא כיסה את ידיו בתחבושות וכתב עליהן את המילה "כאב" ובעבודה נוספת לחץ בחוזקה על אבן בכף רגלו. עבודות אלו ספוגות איקונוגרפיה נוצרית אך הן מפוכחות ומודעות לעצמן, עוסקות בכאב האישי ואין בהן ממד של גאולה. 

דוד גינתון, ישראלי, נולד ב-1947 כאב (מיטה), 1974 הדפסת-כסף מוזיאון ישראל, ירושלים: רכישה בנדיבות זלמן חיים ברנשטיין, ירושלים B15.9080

דוד גינתון, כאב (מיטה), 1974
הדפסת-כסף

 

השה והמילה

מנשה קדישמן | בלי כותרת

"...כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו", ישעיהו, נג: ז

הדימוי המזוהה ביותר עם מנשה קדישמן (1932–2015) הוא דימוי הכבש. אם באמנות הישראלית הכבש הוא סימן מקומי מובהק, מעין תבנית נוף, הרי שהכבשים של קדישמן נושאות מטען ברור של קרבן, "סמל אנושי למות הנערים במלחמות ישראל" כדבריו.

בתאולוגיה ובאמנות הנוצרית הכבש מסמל את ישו, הקרבן שלקח על עצמו את חטאי האנושות, ועל כן מכונה גם "שׂה האלוהים" ((Agnus Dei. תיאורי ישו ככבש באמנות הנוצרית רבים, אך תיאור פניו בלבד, כפי שנראה בציורי קדישמן, אין בנמצא. מעניין במיוחד הוא מה שמכונה "הדימוי האמיתי":  פני ישו שהופיעו בדרך הנס על המטפחת של הקדושה ורוניקה אחרי שניגבה את זיעתו של ישו מעל פניו בדרכו אל הצלב, והמקבילה שלהם - "המנדליון מאדסה" - בכנסייה המזרחית. פני ישו שב"מנדליון" מנותקים מן הגוף וקווי-המתאר שלהם דומים מאוד לקווי-המתאר של הכבש שצייר קדישמן.

בעבודה זאת שילב אפוא קדישמן שתי מסורות נוצריות:  מסורת תיאורי השה ומסורת תיאורי הדיוקן של ישו, כדי ליצור "איקונה ישראלית" שספוגה ברוחה הנוצרית של דמות ישו ובסמלו המרכזי: השׂה.

[הפנים הקדושים מגנואה ("המנדליון מאדסה"), המאה ה-14, כנסיית הקדוש ברתולומאה דל ארמני, גנואה] 

מנשה קדישמן, ישראלי, 1932–2015 בלי כותרת, 1999 אקריליק על בד אוסף רחל ודב גוטסמן, תל-אביב

מנשה קדישמן, בלי כותרת, 1999
אקריליק על בד, אוסף רחל ודב גוטסמן, תל-אביב

 

תמר גטר | תל-חי ושומר נם 

תמר גטר (נולדה ב-1953) משלבת ביצירותיה ציטוטים מיצירות-מופת נוצריות ונוטעת אותם בהקשר ציוני  בצורה ביקורתית ואירונית. מיתוס תל-חי נסב כולו על דמותו של יוסף טרומפלדור, הגיבור הציוני שהיה סמל ומופת לגבורה ולהקרבה עצמית. חצר תל-חי, שטרומפלדור נפל בה בקרב ההיסטורי ב-1920, לא זכתה לשום דימוי שנצרב בזיכרון. גטר מצאה את שרטוט החצר בספרו של זאב וילנאי מדריך הגליל משנת 1954 והפכה אותו למרכז סדרה מוקדמת וחשובה שלה (1978-1974).

ב"תל-חי ושומר נם" היא ציירה את פניו של אחד השומרים הישנים מציורו של פיירו דלה-פרנצ'סקה "תחיית ישו" (1463) מעל לשרטוט של החצר והמירה באופן פרודי את הקבר הקדוש בחצר תל-חי ואת דיוקנו של ישו מהציור המקורי בדיוקן השומר שנרדם (ולכן לא זכה לראות את תחייתו של ישו). משמעותו של המוות, הן זה של ישו שבמותו העניק למאמיניו חיי עולם, הן זה של טרומפלדור שמת למען הגשמת החלום הציוני – כמו מעוקרת בעבודה זאת ומותירה אחריה תהייה ושאלה. 

[פיירו דלה-פרנצ'סקה, תחיית ישו, 1463, תמשיח-קיר, 225 x 200 ס"מ, מוזיאון סיוויקו דה סנספולקרו]

תמר גטר, ישראלית, נולדה ב-1953 תל-חי ושומר נם (גרסה 1 משוחזרת), 2016/1978 צבע-לוח ומדגש דיקסון 92 על יריעת פלסטיק אוסף האמנית

תמר גטר, תל-חי ושומר נם (גרסה 1 משוחזרת), 2016/1978
צבע-לוח ומדגש דיקסון 92 על יריעת פלסטיק, אוסף האמנית

 

מיכל נאמן | הבשורה על-פי הציפור

עיסוקה של מיכל נאמן (נולדה ב-1951) במוטיבים נוצריים ובדמות ישו בא לידי ביטוי בשלוש דרכים עיקריות: בציטוט טקסטים נוצריים, בשימוש בסמלים נוצריים כגון הצלב והדג ובתיאור פני-השטח של הציור כעור פצוע ושותת דם בדומה לתיאורי גופו המדמם של ישו על הצלב. 

שמה של יצירתה המוקדמת, "הבשורה על-פי הציפור", מרמז לשמות ספרי הבשורה בברית החדשה המתארים את חיי ישו. במרכזה מתוארת חיית כלאיים שחציה דג - הסמל הקדום ביותר של הנצרות, וחציה ציפור המסמלת באיקונוגרפיה הנוצרית את רוח הקודש. מעשה ההכלאה שלהן שאוב מעולם המיתולוגיה היוונית או מעולם האגדות האירופי (בת-הים הקטנה) אך הוא אינו זיווג מקובל, ולכן מעורר תחושות של בלבול והזרה. ציפור זאת אולי נושאת בשורה אבל היא מחוברת לדג שמבטל את יכולתה לעוף (ולבשר את דברה); שיבוש חזותי נקשר לשיבוש המילים ושניהם יחד מבטאים עיסוק בשאלות של תפיסה חזותית ומילולית ובשאלות על מעשה האמנות. 

מיכל נאמן, ישראלית, נולדה ב-1951 הבשורה על-פי הציפור, 1977 אקריליק, תצלומים ולטרסט על עץ לבוד מוזיאון תל אביב לאמנות

מיכל נאמן,הבשורה על-פי הציפור, 1977
אקריליק, תצלומים ולטרסט על עץ לבוד, מוזיאון תל אביב לאמנות

 

Simulating the Stigmata

קצה דימוי אוזני ארנבת ומקור ברווז המופיעים בעבודותיה המאוחרות יותר עוסקים גם הם בתעתועי הראייה והתפיסה. עם השנים הלכו ציורים אלה ונעשו רוויים יותר ויותר, רצועות נייר הדבק שעליהם היו למעין תחבושות שעוטפות את הגוף כתכריך ונוזלי הציור חלחלו דרכן ונטפו כדם. על שכבות אלה הוסיפה האמנית משפטים וציטוטים בעלי קונוטציה נוצרית מובהקת שחלקם עוסקים  בדואליות של דמות ישו, ועושים את הציורים עצמם להמחשה של רעיון התגשמות המילה האלוהית בגופו של ישו.

מיכל נאמן, ישראלית, נולדה ב־ 1951 Simulating the Stigmata, 2011 צבעי-שמן ונייר-דבק על בד אוסף האמנית, תל-אביב

מיכל נאמן, Simulating the Stigmata, 2011
צבעי-שמן ונייר-דבק על בד, אוסף האמנית, תל-אביב

 

הצלב בלי הצלוב


 

אפרת נתן | עבודה על הגג: גולגולתא

"הבשורה שנשאנו בלבנו לא לבשה מחלצות", ברל כצנלסון, 1946

אמנותה של אפרת נתן (נולדה ב-1947) קשורה בקשר סמוי אך אמיץ לדמותו של ישו ולביטוייה בתולדות האמנות. אמנית מיצג זאת, שגדלה בקיבוץ כפר רופין, רואה בסבלו ובקרבנו של ישו סמל להקרבה שהקריבו החלוצים, ומציבה את גופו העקוד והצלוב אל מול האתוס החלוצי של "היהודי החדש" ושל יהדות השרירים. גוף חלש זה, שסימל ביצירותיהם של אמנים שקדמו לה את היהודי הגלותי, מסמל בעבודתה את קרבן החלוץ.

במיצב "עבודה על הגג" מ-1979 השעינה האמנית שלושה מגבים הפוכים על קיר גג בתל-אביב ותלתה עליהם שלוש גופיות פשוטות "לייבוש". הקומפוזיציה מזכירה את תיאורי צליבת ישו והגנבים בגבעת הגולגולתא – תמונת יסוד בתרבות המערב –ומחברת את היום-יומי עם הדתי, את הנמוך והגופני עם הנשגב ואת הדל מבחינה חומרית עם התרבותי הגבוה. לפי האמנית,  אפשר לראות ב"גופייה" את "גוף-יה", גוף האלוהים שהתגשם בבשר בדמות ישו. 

אפרת נתן, ישראלית, נולדה ב-1947 עבודה על הגג: גולגולתא, 1979 הדפסת-כסף, צילום: יהודית יטאח מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת האמנית B04.1053

אפרת נתן, עבודה על הגג: גולגולתא, 1979
הדפסת-כסף, צילום: יהודית יטאח

 

יהושוע (שוקי) בורקובסקי | Vera Icon

"וְהוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים הַנֶּעְלָם", איגרת פאולוס אל הקולֵסים, א': 15

דמות ישו אינה מופיעה ישירות בעבודתו של יהושע בורקובסקי (נולד ב-1952), אך באמצעותה ובאמצעות הצלב המסמל אותה הוא שואל שאלות פילוסופיות ואמנותיות על מהות הדימוי, חמקמקותו והיתכנותו. מחזור ציורים גדול שלו בשם Vera Icon עוסק בשאלת הדימוי האמיתי. שם המחזור לקוח מן האגדה על המטפחת של ורוניקה, שתווי-פניו של ישו הוטבעו עליה, אחרי שהיא ניגבה מעליהם את זיעתו כשהלך בוויה דולורוזה. הסיפור מדגים את טבעו הכפול של ישו כבשר-ודם (מזיע) וכאלוהים (בשל נס הטבעת הפנים). אלא שבציוריו של בורקובסקי אין כל דימוי של פנים, אלא צלב שקווים אנכיים ואופקיים בגוני ירוק מצוירים מכל צדדיו ועונים לו כהד. המתבונן בציורי הסדרה יחד, יכול לראות  בהם חיפוש קדחתני אחר הדימוי האמיתי האחד, באמצעות הווריאציות השונות שלו.

חמישה ציורים מן המחזור עוסקים בבשורה שבישר המלאך גבריאל לבתולה מריה על היריונה הצפוי מרוח הקודש ועל לידת בנה, הוא ישו "בן-האלוהים". האירוע שמתואר בברית החדשה הוא מן האירועים  המהותיים בנצרות, משום שהוא מתאר את הנס הגדול שעתיד להתרחש: התגשמות אלוהים בבשר בדמותו של ישו (האינְקַרנַציָה). הדיאלוג בין המלאך למריה חולק במאה ה-15 לחמישה שלבים: אי-שקט (conturbatio), הרהור (cogitatio), חקירה (interrogatio), הכנעה (humiliatio) וזכאות (meritatio) – וכל אחד מהציורים נקרא על שם אחד מהשלבים. לצד חמשת הציורים מוצג ציור נוסף שעוקב אחרי אחד התיאורים הידועים של הבשורה למריה מאת טיציאן, אבל הוא כה גדול ומגורען עד שהדימוי המקורי מפורק בו לרסיסים. לעומת תיאוריה הרבים של הבשורה בתולדות האמנות, בורקובסקי מתאר את התפתחות הסצנה הדרמטית בלי הנפשות הפועלות ובאופן מופשט.

בחירתו בסמל צלב כדי לתאר את הבשורה מרמזת שבלידת ישו היה טמון סופו הטרגי, אך במותו (ובתחייתו) הוא הבטיח למאמיניו את גאולתם. כך בהשאלה, גם במחזור הציורים Vera Icon התנועה מחזורית: הסוף הוא ההתחלה ובהתחלה טמון הסוף.

יהושוע (שוקי) בורקובסקי, ישראלי, נולד ב-1952 הבשורה: Contrubatio Cogitatio  Interrogatio Humiliatio  Meritatio מן המחזור Vera Icon, 2016-2011 דיסטמפר על ג'סו על עץ אוסף האמן, ירושלים

יהושוע (שוקי) בורקובסקי,
הבשורה:
Contrubatio
Cogitatio
Interrogatio
Humiliatio
Meritatio
מן המחזור Vera Icon, 2016-2011
דיסטמפר על ג'סו על עץ
אוסף האמן, ירושלים

 

אני והאחר: מסוף שנות ה-80 ועד היום

השימוש בדמותו של ישו כסמל לקרבנות המלחמה, לקרבן החברה ולקרבן הממסד, וכסמל לאמן עצמו מאפיין עבודות רבות של אמנים ישראלים מסוף שנות ה-80 ואילך. ישו ביצירתם הוא מעל הכול אדם (ולא אל): דמות אנושית, יהודית, ישראלית, פלסטינית, אוניוורסלית, וסמל לאדם הסובל: בן דמותו של האמן. לא עוד ישו המסמל את הסבל היהודי בגלות, ולחילופין -  את התחייה הציונית או את המתח ההיסטורי והתאולוגי בין היהדות לנצרות, אלא דמות אנושית שאפשר להזדהות אתה, ודמות שיצירות אמנות בעולם המערבי, שהאמנות הישראלית מבקשת להיות חלק ממנו, נשענות עליה.

רוב העבודות המוצגות בחלק זה של התערוכה הן מתחום הצילום והווידאו. מהן שרואות במציאות הקשה בשטחים ובפריפריה דימויים שכמו נלקחו מייסורי ישו וצליבתו ומהן שבוימו בעקבותיהם.


 

מיכה קירשנר | עיישה אל-קורד, מחנה פליטים חאן-יונס 

מיכה קירשנר (1947-2017) יצר את התצלום הזה ב-1988, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. עיישה אל-קורד, אם פלסטינית שהיתה כלואה בכלא הישראלי, נראית בו עם בתה הישנה בחיקה, עטופה באריג דמוי טלית. תנוחתה מזכירה את תיאורי המדונה עם ישו התינוק ותיאורי ה'פְּייֶטה' – מריה המחזיקה בגופת ישו שהורד מן הצלב - גם יחד. תיאורי ישו התינוק בחיק אמו, לעתים עטוף בתכריכים, פורשו באמנות הנוצרית כרמז למותו העתידי. האריג דמוי הטלית בתצלומו של קירשנר מזכיר את ישו הצלוב בטלית מאת שאגאל, אלא שכאן התהפכו היוצרות וישו כבר אינו מסמל את היהודי הרדוף והמוקע אלא את הקרבן הפלסטיני של הכיבוש הישראלי.

מיכה קירשנר,  ישראלי, נולד באיטליה ב-1947 עיישה אל-קורד, מחנה פליטים חאן-יונס, 1988 הדפסת-כסף מוזיאון ישראל, ירושלים: רכישה בנדיבות קרן לין הוניקמן, ניו-יורק B90.0287

מיכה קירשנר,  עיישה אל-קורד, מחנה פליטים חאן-יונס, 1988
הדפסת-כסף

 

בועז טל | דיוקן עצמי עם משפחה, פייטה עם נוטרדאם

בועז טל (2012-1952) עסק כל חייו המקצועיים בצילום על-פי ציורי-מופת מיתולוגיים, מקראיים ונוצריים. בעבודה זאת מצולם האמן כישו, מוחזק בזרועות אשתו המביטה בו בחמלה בתנוחת 'פְּייֶטה', בדומה לתיאורי מריה המחזיקה את ישו אחרי שהורד מן הצלב. שני ילדיהם עומדים עליהם ומתבוננים בהם, ובתם הקטנה מצלמת אותם. הסצנה המיתית מתרחשת בסלון הבית הישראלי שסנדלי גומי פשוטים מונחים בקדמתו. מבטו של טל מופנה אל עבר הטלוויזיה, שעל מרקעה מופיעה כנסיית נוטרדאם ("הגבירה שלנו" היא מריה). כמו בעבודות אחרות של האמן גם בעבודה זאת נשזרים המשפחתי, הזוגי, האישי והיום-יומי עם האיקונוגרפיה הנוצרית ויוצרים זיקה לא נטולת אירוניה בין הסלון הבורגני הישראלי ובין דמותו הטרגית של ישו והמורשת המפוארת של אמנות אירופה.

בועז טל, ישראלי, 2012-1952 דיוקן עצמי עם משפחה, פייטה עם נוטרדאם, 1992 הדפסת למדה  עיזבון האמן

בועז טל, דיוקן עצמי עם משפחה, פייטה עם נוטרדאם, 1992
הדפסת למדה, עיזבון האמן

 

ארז ישראלי | בלי כותרת

בעבודתו של ארזל ישראלי (נולד ב-1974)  "בלי כותרת" מ-2006 שכוב הבן על ברכי אמו בתנוחה זהה לתיאורי ה'פּייֶטה' המסורתיים. האם מורטת  את "נוצותיו" וברקע מושמע השיר "עלה נישא ברוח" בפי שושנה דמארי (מילים ולחן: עידן רייכל). מילות השיר אמנם אינן קשורות למלחמות או לאבל, אך קולה של הזמרת, המעלה בזיכרון את שירי מלחמת השחרור, מעניק לעבודה את  ההקשר הישראלי והצבאי המובהק שלה. מריטת הנוצות מתקשרת לסיפורו של איקרוס, בנו של דדלוס, שבקלות דעתו והרפתקנותו הגביה עוף ונפל אל מותו אחרי שחום השמש המיס את הדונג שחיבר את נוצותיו – גם הוא סיפור על הורה שאיבד את בנו. שתי העבודות נושאות מסר מקומי ישראלי ואישי אוניוורסלי בו-זמנית.

ארז ישראלי, ישראלי, נולד ב-1974 בלי כותרת, 2006 וידאו, 4:10 דקות מוזיאון ישראל, ירושלים: רכישה בנדיבות קרן מריון וגי נגר, לונדון B06.2927

ארז ישראלי, בלי כותרת, 2006
וידאו, 4:10 דקות

 

עדי נס | הסעודה האחרונה

"אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אֶחָד מִכֶּם יִמְסְרֵנִי",  הבשורה על-פי מתי, כו: 21

עדי נס (נולד ב-1966) מצלם כביכול ארוחה שגרתית של חיילים, אך התמונה מבוימת לגמרי ועיצובה מדוקדק לפרטי-פרטים. מקור ההשראה של המעמד המתואר הוא ציור "הסעודה האחרונה" מאת לאונרדו דה-וינצ'י, שבמהלכה ניבא ישו לשליחיו את מותו הצפוי עקב בגידת אחד מתלמידיו. זהו אחד הרגעים הדרמטיים והמכריעים בסיפור הבשורה הנוצרית – רגע לפני השיא האנושי והתאולוגי של צליבת ישו, הקרבן המובהק שבמותו יושיע את העולם. עם זה, שלא כמו בציור המקורי, אין בתצלום דרמה של ממש. אווירתו הטובה והמבודחת, ודמויות החיילים המדברים, צוחקים ומעשנים שונות מתנוחות הגוף הנדהמות והנפעמות של התלמידים בציורו של לאונרדו. רק הדמות המרכזית, המייצגת את ישו, מבודדת וכמו מסתכלת אל מחוץ לחלל החדר.

אף-על-פי-כן החיילים הצעירים נתונים בשלב שבו הסכנה הגדולה מכול - אפשרות מותם בקרב - אורבת להם. בחיבור שמציע נס בין הסצנה הגורלית מן הבשורה הנוצרית לבין המציאות הישראלית מגולמת אפוא אמירה פוליטית נוקבת שעניינה מושגי השליחות והקרבן. כמו תלמידיו של ישו, גם החיילים הם שליחים של רעיון ושל כוח חזק מהם ובה-בעת קרבנות של סבך פוליטי ולאומי שאין להם שליטה עליו ושל ממסד בוגדני המסכן את חייהם במלחמות שווא. חורי הכדורים שבקיר, עשן הסיגריה והתפוח הנגוס כסמלי החלוף מזכירים לנו שמעל בני החבורה הזאת מרחף צל האפשרות שזאת תהיה סעודתם האחרונה.

[לאונרדו דה-וינצ'י, הסעודה האחרונה, 1498, מנזר סנטה מריה דלה גרציה, מילנו]

עדי נס, ישראלי, נולד ב-1966 בלי כותרת, 1999 הדפסת צבע מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת גרי ב' סוקול, סן-פרנסיסקו B02.0218

עדי נס, בלי כותרת, 1999
הדפסת צבע

 

סיגלית לנדאו | עומדת על אבטיח בים המלח 

בעבודת הווידאו "עומדת על אבטיח בים המלח" מנסה האמנית סיגלית לנדאו (ישראלית, נולדה ב-1969) לייצב את גופה בתוך המים המלוחים שהכול צף בהם. כדי לעשות זאת, היא מושיטה את ידיה לצדדים בתנוחת צליבה. התמונה מזכירה את תמונת מריה בתיאורי "העיבור בלי חטא", המתוארת עומדת על כדור הירח. סמל העיבור בלי חטא של אם ישו וסמל המוות (הצליבה) והתחייה של הבן נמזגים יחד בעבודה זאת, והחיים והמוות אחוזים זה בזה.

[מיוחס לדייגו ולאסקס, העיבור בלי חטא, 1620-1618, מרכז ולאסקס, קרן פוקוס, אבנגואה, סוויליה]

סיגלית לנדאו, ישראלית, נולדה ב-1969 עומדת על אבטיח בים המלח, 2005 וידאו, 5:21 דקות אוסף האמנית

סיגלית לנדאו, עומדת על אבטיח בים המלח, 2005
וידאו, 5:21 דקות, אוסף האמנית