Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.
דברי הברכה של המנכ

דברי הברכה של המנכ"ל הנכנס, עידו ברונו

נתחיל בשקר גדול: כל חיי חלמתי לנהל את מוזיאון ישראל.
אז זהו, שלא.

אבל האמת הקטנה היא, שחיי שזורים במקום הזה ביותר דרכים ממה שאפילו אני יכול להבין. התחלתי כאן כילד בחוגים של אגף הנוער,למדתי דברים שנשארו אתי עד היום מאמנים מופלאים כמו יוכבד ויינפלד ויוסי אשר, ואחרי שנים, כשעבדתי כאן בשנות ה-80, למדתי גם מפסח רודר, נחום סלפק, רותה, סוזאן לנדאו ועוד רבים וטובים.  בזמן לימודי האקדמיים ולאחריהם, הכרתי כאן חפצים, חללים, ואנשים רבים, ונפשי נקשרה במקום הזה.

התלבטתי רבות מה לומר לכם. רציתי להביא את עצמי באופן אמיתי לשיחה הזאת, בלי לשים את עצמי במרכז.

רציתי לספר כמה מרגשת אותי הידיעה שאני עומד לעסוק במקום המורכב הזה, שיש בו שכבות על גבי שכבות של עניינים רבים כל כך - יצירה, ותרבות וטכנולוגיה ותשוקה עזה לחומר וצבע וצורה, וגם כסף, וכמובן אנשים ויצרים רבים. מכל הדברים האלה, ועוד רבים שאינני מזכיר, בחרתי בפינצטה כמה דברים שעוסקים בעיקר בכך שמהיום אנחנו שותפים לדרך.

העבודה המוזיאלית דומה בעיני יותר מכל לעבודה על סרט הוליוודי ענק – מאות אנשים, עשרות מחלקות, פונקציות, דיסציפלינות, קהילות ותתי-קהילות, גופי ידע עצומים שנצברים במשך עשרות שנים, חלקם מגיעים ממקומות רחוקים, חלקם נבנים עקב בצד אגודל ממש כאן בין כתלי המוזיאון, כולם פועלים במקביל ומסתכמים בסופו של דבר בקצה קרחון הנראה לעין בדמות תערוכה או אירוע. לא ניתן לקיים דבר וחצי דבר מכל זה בלי ליטוש מתמיד של האופן בו פועלים ביחד. בזה אני צופה שנעסוק הרבה, וגם נלמד, אני מקווה, דרכים חדשות ורעננות לחשוב ביחד ולעשות ביחד.

אני רוצה לסיים בסיפור קצר מההיסטוריה של מוזיאון ישראל. חלקכם ודאי מכירים אותו, אבל הפעם אתחיל אותו מהסוף - והסוף הוא שעל גבעה רמה, בעיר אחת, חשובה במיוחד לאנשים רבים, עומד מוזיאון. ובמוזיאון אוצרות רבים, ואנשים טובים ומקצועיים לעילא שומרים על האוצרות ומטפחים אותם, ודואגים שישתמרו ושלכל מי שבא לראות את האוצרות יהיה נעים, ויפה ונוח ובטוח. וממערב לבנייני המוזיאון, גן. גן של פסלים.

וגן הפסלים, יפה עד מאוד. והפסלים נושמים בו אוויר פסגות, והאנשים שבאים לבקר את הפסלים נותנים להם כבוד רב, כי הפסלים לא רק יפים בזכות עצמם, אלא יד אוהבת סידרה אותם, והעמידה אותם, ובראה עבורם סביבה מיוחדת במינה, עשויה קירות דמויי סהר, ושיפועים מדויקים, ומרחבי חצץ לבן, וטופוגרפיה מעשה ידי אדם שאינה דוחקת או כופה עצמה על מעשה הטבע, אלא תומכת בו ומעצימה אותו ומאפשרת לאנשים ולפסלים ליהנות זה מזה וממעשה הבריאה. והגן המופלא הזה, שנבנה לפני למעלה מ50 שנה, ועדיין משמח ומענג חובבי אומנות צעירים וותיקים, ויופיו לא הועם, ונרו לא כבה, לגן הזה סיפור קטן מראשית ימיו, סיפור שאני אוהב לזכור כי יש בו שיעור נפלא.

והנה אני מגיע אל הסיפור הקטן - בשנת 1960, לפני 57 שנים, מגיעים אל הגן הזה בבוקר קר וחשוך, טרם היותו גן, כשהוא עדיין רק הר סחוף רוחות, ארבעה אנשים. לאחד קראו קארל כץ, לשני ראלף גולדמן, לשלישי קראו בילי רוז, ולרביעי קראו איסאמו נוגוצ'י.  הם הגיעו לביקור, כי זמן מה לפני כן, נתבקש נוגוצ'י, פסל ואדריכל נוף יפני/אמריקאי , לתכנן גן פסלים עבור הפסלים שבילי רוז תרם מאוספו הפרטי. גן פסלים למוזיאון חדש בירושלים, מוזיאון חדש למדינה צעירה. נוגוצ'י הגיע עם סט תכניות, והיה לו רעיון יפה שעלה במוחו בזמן שעבד על הפרוייקט בסטודיו שלו, בארצות הברית. סדרה של קירות בגבהים שונים, מפוזרים לכאורה באקראיות על פני שטח של כ 20 דונם, ומהווים רקעים משתנים לפסלים שבגן. מעין אתר ארכיאולוגי שבו נותרו חלק מהקירות עומדים כשרידים.

הרביעייה טיפסה לאיטה במעלה הגבעה, והתבוננה מערבה לכיוון האוניברסיטה העברית במשכנה החדש שעל גבעת רם. נוגוצ'י עמד ושתק שעה ארוכה, ואז לאט לאט, קרע את התכניות שהביא איתו לחלקים קטנטנים, וזרה אותם ברוח. הוא הסביר שכל התכנון שלו שגוי, ועכשיו, משראה את המקום, וחש אותו, הוא חוזר לשולחן השרטוט לתכנן משהו אחר. סופו של הסיפור נמצא כאן במוזיאון בדמות גן הפסלים, אותן גבעות דמויות סהר, קירות תמך פראיים ומרחבי חצץ ונוף.

ומוסר ההשכל כמעט שאינו דורש תמלול. צריך לחלום, ולתכנן, ולהניח קווים על הנייר ורעיונות בחלל החדר, אבל צריך גם לשהות במקום עצמו, לחוש אותו כפי שהוא באמת וכפי שהוא רוצה להיות, ולהיות מוכנים לחשוב מחדש, ולתכנן משהו אחר לגמרי.  את הסיפור הזה אני מכיר כבר שנים רבות והוא ליווה אותי בעבודתי כאוצר ומעצב. הוא ילווה אותי בוודאות גם בתפקידי החדש כאן.

דברי הברכה של המנכ

דברי הברכה של המנכ