Close
Close

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.

צעיף נצנצים לכלות מבוכארה

צעיף נצנצים לכלות מבוכארה

צעיף נצנצים לכלות מבוכארה

רשת כותנה (טול), רקמת נצנצים בחוטי משי

כתובת: “קול ששון וקול שמחה קול חטן(!) וקול כלה“

אורך 274 ס"מ, רוחב 197 ס“מ

מס' רישום:

B66.12.1520

אמנות ותרבות יהודית

בהראת שבאפגניסתאן עטתה הכלה לראשונה צעיף זהרונים בטקס האירוסין, שנערך בדרך כלל כשנה לפני החתונה, והוא היה לסימן מזהה להיותה מאורסת. היא לבשה את הצעיף מעל צעיף ורוד–אדום בוהק ('דוּואק ג'אלֶה') ששימש רקע להבלטת הדגמים שהותוו בזהרונים. שני הצעיפים הוענקו לכלה לקראת הטקס מאת משפחת החתן, עם מתנות לבוש אחרות. מאוחר יותר לבשה אותו הכלה בשאר טקסי החתונה, למשל טקס החינה, ובחתונה עצמה. נשים נשואות נהגו ללבשו באירועים חגיגיים וטקסיים בלבד וכן כיסו בו את הכרית שעליה נשאו את הרך הנולד בטקס ברית המילה.

צעיפי הזהרונים מאפגניסתאן זהים לאלו מקהילות בוכארה. הצעיף נעשה ממשולש גדול של רשת כותנה ועליו הותוו בעיפרון הדגמים בידי החתן או גבר אחר שהיה בקי בכתיבה ובציור. הרקמה נעשתה בידי אחת מנשות הקהילה המבוגרות שהתמחו ברקמת הזהרונים. הזהרונים ('פּוּלַכּ') — דיסקיות נחושת מוכספות או מוזהבות, מחוררות במרכזן — חוברו לרשת בעזרת חוטי משי כתומים שזורים קלות. מסביב לשולי המשולש תפרו מקלעת גדילי משי כתומים שלקצותיהם חוברו זהרונים, והם הוסיפו לכובד משקלו של הצעיף. קיימים גם צעיפים רקומים זהרונים בדגם פשוט, המפוזר על פני הצעיף כולו במרווחים קצובים. כמות הזהרונים, טיבם, משקלם ואופן רקמתם שיקפו בדרך כלל את מעמדם הכלכלי של בני הזוג.

זהו אחד מפריטי הלבוש הבודדים שמופיעים בו דגמים המבטאים זהות יהודית מובהקת, ביניהם כתובות עבריות: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה" (בראשית מט: כב), "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" (ירמיהו לג: יא), שמות החתן והכלה או שם הכלה בלבד באותיות עבריות, וכן מנורות ומגני–דויד. לכתובת "בן פרת יוסף" נודעת סגולת הגנה מפני עין הרע ואיחולים לפריון. לצדן של הכתובות בעברית מופיעים דגמים מקומיים, שלהם משמעות מאגית דומה: כפות ידיים פרושות שבמרכזן מותווה עיגול החינה ('פַּנג' '), עצי–חיים, שקדים ('בּאדוֹמצֶ'ה', 'בוטה'), ציפורים או תרנגולים, כוכבים מוקפים בעיגול וקנקנים. בדגמים מעולם הצומח והחי טמונים איחולים לחיים ארוכים ושגשוג ואילו הקנקנים עשויים לרמז על טהרה או לאזכר את כלי המשכן.

צעיפי רשת ברקמת זהרונים או ברקמת תיל כסף רקוע ('נקַדְהֶ') מאפיינים גם את לבושן של הנשים היהודיות בקהילות איראן, אשר המשיכו ללבשם גם לאחר ההתמערבות של לבושן. ראו תצלום ארכיון.

מפרסומי מוזיאון ישראל:

יוהס, אסתר (עורכת), ארון הבגדים היהודי מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2014

תערוכות:

חוטים של משי: סיפורה של יהדות בוכארה, בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן, תל-אביב, 03/12/2012 - 05/07/2013