מרצה לתולדות האמנות

אני מאמין

 
משחר האנושות, עוד טרם יצר האדם שפה מילולית מוסכמת, הוא יצר שפה חזותית. הצורך ליצור – בצבע או באבן, במכחול או בעכבר המחשב, הוא צורך אנושי בסיסי הנוגע לרצונו של האדם להביע את עצמו ולתווך בינו ובין העולם המקיף אותו. הדימוי החזותי נבנה על בסיס זיכרון ובונה זיכרון – אישי וציבורי. ולכן הבנה של אמנות, מאפשרת לנו להגיע להבנה מעמיקה של עצמנו כבני אדם, ושל החברה בקרבה אנו חיים ופועלים.
מאחר שכל בני האדם חושבים באמצעות דימויים חזותיים, הלימוד של אמנות מהווה צוהר להבנה של הזולת. דרך לימוד אמנות אנו יכולים ללמוד על המשותף בינינו, וחשוב לא פחות – לדון בצורה תרבותית ויצירתית במה שמפריד בינינו. החברה הישראלית היא מגוונת: יש בה חילוניים, דתיים וחרדים, יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, עירוניים ובני כפר, מזרחיים ואשכנזים, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, עשירים ועניים. מהתבוננות בדיווח חדשותי ממוצע נראה כאילו המפגש בין הקטבים החברתיים בישראל הוא דרך מאבק והתכתשות. אך הדיון בסוגיות אלו דרך האמנות הישראלית לדורותיה בתוך מוזיאון ישראל, משאיר פתח לדיון, הבנה ואף הזדהות. כך, האדם הנפגש עם יצירת האמנות מצליח להבין טוב יותר את עצמו, את זולתו, ואף את העולם בו הוא חי.
 

ציונים ביוגרפיים