שפות

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.
מידע למבקר

נגישות

המוזיאון שואף להנגיש את הקמפוס ככל הניתן למבקרים עם מוגבלויות
  • חניות מסומנות לרכב נכים סמוך לכניסה הראשית למוזיאון ולכניסה לביתן דגם ירושלים
  • מערכת שמע לכבדי שמיעה בדלפקי רכישת כרטיסים
  • דלפקי רכישת כרטיסים ודלפקי מידע מותאמים למשתמשים בכיסאות גלגלים
  • הנחה ברכישת כרטיסים לבעלי תעודת נכה
  • הנחה לנכה בכיסא גלגלים (מלווה חינם)
  • כניסה חינם לעיוור ולמלווה
מכלול המוזיאון
  • כניסה למוזיאון ומעברים מותאמים לכיסאות גלגלים
  • כיסאות גלגלים חינם – פרטים בדלפקי המידע
  • מלתחה בביתן הכניסה
  • כיסאות מתקפלים סמוך למעליות
  • רכב הסעה (ל- 4 איש) למתקשים בהליכה במעבר המקורה
  • מעליות (אין מעלית שבת), מעלונים ורמפות בגלריות השונות
  • מסעדות וחנויות המוזיאון נגישות למשתמשים בכיסאות גלגלים
  • מפות נגישות בעברית ובאנגלית – פרטים בדלפקי המידע
  • תאי שירותים מותאמים למשתמשים בכיסאות גלגלים
גן אמנות
* גן האמנות אינו נגיש לבעלי כיסאות גלגלים (יש נקודות תצפית).
רכזת נגישות: דליה לזר, 052-4642080
מנהלת השירות לקהל: סוזי גביזון, 052-4642089
מוקד טלפוני נגיש: 02-6708811
כתובת מייל להתקשרות: info@imj.org.il
מידע למבקר

אירועים לכל אירועי היום

סיורים מודרכים

איי וייוויי, אולי, אולי לא

סיורים מודרכים

היכל הספר ודגם ירושלים בימי הבית השני

מידע למבקר

שעות פתיחה

כניסה חינם לילדים
כניסה חינם לילדים עד גיל 17 בימים שלישי כל השנה (משעה 16:00) ושבת, בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל בקנדה וקרן דויד ואינז מיירס, קליוולנד, אוהיו. באוגוסט כניסה חינם לילדים עד גיל 17, לא כולל קבוצות.
כניסה חינם לחיילים
כניסה חינם לחיילים בשירות חובה והמשרתים שירות לאומי בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל
מידע למבקר

מיקומים

בית טיכו
ימים א, ב: 10:00 - 17:00
ימים ג, ד, ה: 10:00 - 21:00
יום ו וערבי חג: 10:00 - 14:00
שבת וחגים: סגור
רחוב הרב אגן 10
טלפון: 02-6453746
ticho@imj.org.il
מוזיאון רוקפלר
ימים א, ב, ד, ה: 10:00 - 15:00
שבת: 10:00 - 14:00
ימים ג, ו וערבי חג: סגור
רח' סולטן סולימאן 27
טלפון: 02-6282251
fawziib@imj.org.il
מידע למבקר

מפת המוזיאון

מפת המוזיאון
מידע למבקר

כתובת ותחבורה

מוקד טלפוני ומידע כללי:
02-6708811 | info@imj.org.il
כתובת המוזיאון
שדרות רופין 11, הקריה, ירושלים, מיקוד 9171002
כיצד להגיע למוזיאון
באמצעות GPS | רחוב אברהם גרנות
באמצעות WAZE | מוזיאון ישראל
קווי אוטובוס | קו 7, 9, 14, 35, 66 ומתל אביב, חניון שפירים קו 100
לשאלות ולהבהרות ניתן להתקשר למוקד כל-קו 8787* / 8787
לתכנון נסיעה באוטובוס למוזיאון
למבקרי המוזיאון בלבד חניון וחניה ללא תשלום - מספר מקומות מוגבל. יש להצטייד בכרטיס הכניסה לצורך ביקורת ביציאה.
בית טיכו
ימים א, ב: 17:00-10:00
ימים ג, ד, ה: 10:00-21:00
יום ו וערבי חג: 14:00-10:00
שבת וחגים: סגור
רחוב הרב אגן 10
טלפון: 02-6453746
ticho@imj.org.il
מוזיאון רוקפלר
ימים א, ב, ד, ה: 10:00 - 15:00
שבת: 10:00 - 14:00
ימים ג, ו וערבי חג: סגור
רח' סולטן סולימאן 27
טלפון: 02-6282251
fawziib@imj.org.il
מידע למבקר

מסעדות ובתי קפה

Modern

מודרן

המסעדה המעוצבת בסגנון ראשית המודרניזם צמודה למרפסת המשקיפה על עמק המצלבה ומתאימה גם לאירועים פרטיים ועסקיים. המטבח ירושלמי מודרני ואוסף היין עשיר ואיכותי.
בשרי, הכשר בהשגחת הרבנות הראשית. פתוח: א,ב,ד,ה 11:30 - 17:00; ג 11:30 - 23:00 ארוחות עסקיות בשעות: 12:00 - 17:00 הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון | למנויים ולחברי אגודת הידידים 10% הנחה החנייה חינם, נגיש לנכים טל': 02-6480862 ; פקס : 02-6480863 תיאום אירועים בטל' ; 054-3040279; 054-7788558 054-778-8558; 054-304-0279; events@modern.co.il 
לאתר מסעדת מודרן לחץ
 

Mansfeld

מנספלד, בית קפה חלבי

בתי-הקפה החלביים במוזיאון קרויים על שמו של אל מנספלד, אדריכל המוזיאון הראשון, חתן פרס ישראל. בתפריט קפה איכותי, מאפי הבית, עוגות, כריכים, סלטים ותבשילים. שעות הפתיחה: א,ב,ד,ה 8:00 - 17:00; ג 8:00 - 21:00; ו 8:00 - 14:00 הכשרות בהשגחת רבנות ירושלים. הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון נגיש לנכים. חנייה חינם. מתאים לאירועים פרטיים למנויי המוזיאון ולחברי אגודת הידידים 10% הנחה טל': 02-5636280; פקס: 2-56183990; תיאום אירועים: 054-8847133 לאתר קפה מנספלד לחץ
 

Chic Café

שיק קפה

בית קפה חלבי בכניסה לדגם הבית השני
קפה איכותי ושתייה קרה, כריכים, סלטים, עוגות, גלידות וחטיפים שעות פתיחה: א,ב,ד,ה 08:00 - 17:00 ; ג 08:00 - 19:00 ; ו 08:00 - 14:30 10% הנחה למנויי המוזיאון ולחברי אגודת הידידים הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון נגיש לנכים, החנייה חינם טל. 02-6332555 yossi.stark@gmail.com
 

Anna

מסעדת אנה, אוכל איטלקי

בבית טיכו
רחוב הרב אגן, 10
שעות פתיחה: א' - ה' 09:00 - 23:00 ; ו' 09:00 – 15:00
חלבי, הכשר רבנות ירושלים
Tel: 02 543-4144 
host@annarest.co.il

מידע למבקר

שירות לקהל

מידע למבקר
מוקד טלפוני ומידע כללי: 02-6708811, info@imj.org.il
שירותי מלתחה
מלתחה בביתן הכניסה
כיסאות מתקפלים בקצה המעבר המקורה סמוך למעליות
כיסאות גלגלים ונגישות
כיסאות גלגלים בביתן הכניסה, לפרטים נא לפנות לדלפק המודיעין.
רוב מוזיאון ישראל נגיש לכיסאות גלגלים.
למפת הנגישות של קמפוס המוזיאון
חניה

למבקרי המוזיאון בלבד, חניה ללא תשלום - מספר מקומות מוגבל. יש להצטייד בכרטיס הכניסה לצורך ביקורת ביציאה. חניה לנכים. ברחבת הכניסה למוזיאון מתקני חניה ייעודיים לאופניים
מדריך קולי לתערוכות ולתצוגות הקבע כלול במחיר הכרטיס
להיכל הספר, לדגם ירושלים בימי הבית השני, לגן הפסלים ולתערוכות. המדריך במבחר שפות, והוא מותאם גם לכבדי שמיעה.
מידע למבקר

חנויות המוזיאון

צאו לקניות »

שעות פתיחה - במקביל לשעות פעילות המוזיאון
פנו אלינו בטלפון- 02-6708883 או בדוא"ל- shop@imj.org.il

להמשיך את חווית המוזיאון גם בבית

כולם קונים מתנות, אבל רק בחנויות מוזיאון ישראל לכל מתנה יש סיפור, וכל סיפור מגלה לנו עולמות חדשים ומרתקים.

בחנויות המוזיאון תוכלו למצוא מגוון עשיר של מוצרים שונים שהופקו ויוצרו בהשראת האוסף האדיר, העשיר והמיוחד המוצג במוזיאון הן בתצוגות הקבע הן בתערוכות המתחלפות, אנו מזמינים אתכם לבוא ולגלות את הסיפור מאחורי המוצרים השונים שהופקו במיוחד כדי שכל אחד יוכל להמשיך ולהרגיש את המוזיאון. ניתן למצוא מוצרים בהשראת המגילות הגנוזות המוצגות בהיכל הספר, פסל האהבה הממוקם בגן האמנות, מגוון מוצרי יודאיקה כגון מזוזות, חנוכיות, כוסות קידוש, פמוטים ועוד, מוצרים מתערוכות בעבר ובהווה של המוזיאון הורדוס, צבע פראי, שפת הבגד, קיצור תולדות האנושות ועוד. בנוסף חנויות המוזיאון מציעות מגוון רחב של פריטים נבחרים החל ממוצרי ילדים דרך מוצרים ייחודיים הנמכרים רק בחנות המוזיאון מוצרי מעצבים מובילים בעולם ובארץ ועד לתכשיטים.

אנו בחנויות המוזיאון שמים דגש באיכות המוצרים הנמכרים בחנויות המוזיאון, אנו מקפידים כי כל המוצרים הנמכרים בחנות בין אם הם מוצרים שפותחו בהשראת תצוגות הקבע והתצוגות המתחלפות, ובין אם הם מוצרים אחרים, יהיו באיכות ובטיב מן הגבוהים ביותר.

מוצרים נבחרים שלנו נמכרים במוזיאונים ברחבי העולם ובארץ.

במוזיאון ישנן שלוש חנויות הממוקמות בכניסה לדגם בית שני, בשדרה המרכזית של המוזיאון צמוד לתערוכת קיצור תולדות האנושות. בכניסה למוזיאון סמוך לביתן הכניסה שם ניתן ליהנות מחנות גדולה, מרכזית ומרווחת עם מגוון רחב של מוצרים ייחודיים שיאפשרו לכם לקחת מזכרת הביתה מהביקור במוזיאון שתלווה אתכם במשך זמן רב.

הכניסה לחנות המרכזית אינה כרוכה בתשלום
היא איננה מחייבת רכישת כרטיס כניסה למוזיאון וחנייה חינם

חברת מוצרי מוזיאון ישראל היא החברה המסחרית של מוזיאון ישראל, והיא מחזיקה בשלוש חנויות בשטח המוזיאון. החברה היא בעלת הזכויות הבלעדית להפקת מוצרים עבור מוזיאון ישראל בהשראת אוסף הפריטים הייחודי של המוזיאון והתערוכות המתחלפות. החברה שמה לה למטרה לקדם ולשתף אוכלוסיות מוחלשות הן בצוות עובדיה הן בהפקה ובפיתוח של מוצרים בשיתוף עם עמותות שונות ומשרד הכלכלה.

למנויי המוזיאון

הטבות והנחות מיוחדות, ובנוסף 10% הנחה נוספת על כל המוצרים

מידע למבקר

מנויים

הצטרפו
למחירי מנוי שנתי
לרכישת מנוי
פעילויות מיוחדות למנויים
עקבו באמצעות עמוד המנויים והתעדכנו בהטבות החדשות, קראו על ביקורי טרום-פתיחה למנויים בלבד בתערוכות הנפתחות, על ההרצאות למנויים והסיורים המוצעים במוזיאון או באתרים ומוסדות תרבות מרתקים אחרים.
מנוי למוזיאון ישראל: מתנה שאוהבים לקבל
רכשו מנוי ליקיריכם וקבלו חודש נוסף חינם למנוי שברשותכם. טל: 02-6708855
מידע למבקר

כרטיסים

לרכישת כרטיסים

מחירים והנחות
בוגר  54 ₪ 
סטודנט 39 ₪
ילד בן 17-5 27 ₪
אזרח ותיק - תושב ישראל ותושב חוץ (בהצגת תעודה), אין אפשרות לרכוש כרטיס דרך האתר 27 ₪
בעל תעודת נכה 27 ₪
ביקור חוזר בתוך 3 חודשים (אין כפל הנחות) 27 ₪
לבעלי כרטיס לאומי-קארד 1 + 1 בהזמנה מראש באתר לאומי קארד (אין כפל הנחות)  
לקוח ישראכרט: הטבת פרימיום – 50% הנחה; הורדת קוד ההטבה באתר או ביישומון ישראכרט (אין כפל הנחות)
לבעלי כרטיס תושב ירושלים 46 ₪
בימים שלישי ושבת הכניסה לילדים עד גיל 17 חינם
(לא כולל קבוצות ולא כולל הצגות וסדנאות)
חינם
חיילים בשירות חובה והמשרתים שירות לאומי
בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל
חינם
שימו לב, כרטיס הכניסה למוזיאון ישראל תקף שנתיים מרגע הרכישה

בחודש אוגוסט כניסה לילדים חינם

כניסה חינם לילדים עד גיל 17 בימים שלישי ושבת (לא לקבוצות ולא כולל הצגות וסדנאות)

אמנות מודרנית

אמנות המאה התשע-עשרה

אמנות המאה התשע-עשרה

המציאות המשתנה בצרפת של המאה ה-19, עם התקבעות הרעיונות של המהפכה, גדילת העיר ועליית הבורגנות בעקבות המהפכה התעשייתית, הביאה שינויים רבים ומגוונים גם באמנות הצרפתית. האמנים הסימבוליסטים, שמיזגו השפעות ממקורות שונים לכדי חזיונות אישיים, והרומנטיים שחיפשו השראה במחוזות רחוקים ואקזוטיים, פעלו לצד האמנים הראליסטים, ובראשם קורבה , שציירו את הכפר על יושביו וסביבתו הטבעית, ואמני אסכולת ברביזון – וביניהם ז'אן בטיסט קמי קורו – שהיו הראשונים לצאת אל הנוף כדי לצייר אותו. הזרמים החדשים האלה, פעלו מחוץ לממסד האמנותי ויצרו מתוך התבוננות אישית על העולם, והם בישרו את בואם של האימפרסיוניסטים. 

תערוכתם הראשונה של האימפרסיוניסטים, בשנת 1874, הקנתה להם את שמם. אחד המבקרים, שביקש להביע זלזול, תיאר את אמנותם כ"התרשמות בלבד", "אימפרסיה", והציירים אימצו את התיאור כשם הזרם האמנותי. הציור שלהם אכן מתמקד במראה הנקלט בעין "תמימה" - עינו האישית של האמן – ולא במה שהצייר "יודע כל" יודע על הנושא המצויר. 

האימפרסיוניסטים חקרו את הצבע, האור והשתקפותו. הם גיוונו את משיכות המכחול והניחו צבעים משלימים זה לצד זה. הם ציירו סדרות העוסקות באותו נושא המתארות אותו בשעות יום שונות או בעונות שונות. כדי לצייר את חבצלות המים  שבגינת ביתו, יצא קלוד מונה מן הסטודיו החוצה אל הגינה, ושם הוא התבונן במה שנראה לעין ללא הבחנה בין עיקר ובין טפל, או בין המציאות ובין השתקפויותיה במים. האימפרסיוניסטים גם הרבו לתאר את העיר וחייה. פיסארו היה מתמקם בנקודת תצפית שממנה ראה את חיי העיר השוקקים ומצייר אותם כפי שנגלו לעיניו: מזווית תלולה, בתאורת שעה מסוימת ביום וכשהאדם הפרטי נעלם לתוך ההמון הממלא את רחובות העיר וגניה.

הפוסט-אימפרסיוניסטים הושפעו מן האימפרסיוניזם, אך התפתחו – כל אחד בנפרד – בכיוונים אחרים. זרמי האמנות של המאה ה-20, הושפעו עמוקות מגישותיהם השונות של שלושת האמנים האלה:

פול גוגן חיפש אחרי עולם לא-מערבי, תמים, טהור. בציוריו הוא שחרר את הצבע והצורה מכבלי האובייקטיוויות המערבית ויצק ליצירתו איכות רוחנית ומסתורית.

וינסנט ון-גוך חיבר לבלי-הפרד את חייו עם אמנותו. במשיכות מכחול סוערות הוא הביע את תחושותיו ואת סערות הנפש שחווה. את הקנים הנופלים תחת מגל הקוצר בקציר בפרובנס אפשר להבין כמשל על חיי האדם ועל מעגל החיים והמוות.

פול סזאן  הצהיר ש"ציור אינו חלון למציאות", וכי אל-לו לאמן לשאוף לייצג את מה שהוא רואה כי אם לתרגם אותו לשפת האמנות. שפה זו מבקשת את הצורה, הצבע, המבנה והארגון, ואלה - על הבד השטוח של הציור. סזאן הציע דרך חדשה לייצוג ממדי העומק והנפח, ותרגם את דימויי הטבע ואת המבנים האדריכליים לצורותיהם הגאומטריות. 

 


אמנות המאה העשרים

אמנות המאה העשרים 

האמנים האקספרסיוניסטים ביקשו לבטא את רגשות החרדה והניכור בראשית מלחמת העולם הראשונה ובימים שקדמו לה על ידי תיאור המציאות בצורות מעוותות ובצבעים עזים. כך אכן קשה לזהות את העיר דרזדן שאוסקר קוקושקה צייר, אך האמן כלל לא ביקש לתאר אותה כפי שהיא נראית כי אם לייצג את המתחולל מתחת לפני השטח של המקום, את החיוניות הפנימית שלו. אגון שילה גם הוא מצייר מקום מסוים, את העיירה קרומאו, כפי שהיא משתקפת בנפשו: צפופה ובתיה נוטים לנפול, ללא נפש חיה ברחובותיה החומים והעכורים ובנייניה כאילו מדממים.

הפוביסטים, 'החיות הרעות', קיבלו את שמם – כמו האימפרסיוניסטים לפניהם – מכינוי גנאי שהם בחרו לאמץ. אמני התנועה השתמשו בלוח צבעים מועצם ובעבודת מכחול חופשית על מנת להביע רעיון בסיסי או רגש עמוק. הם ראו את עצמם כממשיכי דרכם של הפוסט-אימפרסיוניסטים. בשלושה עצים, ל'אסטאק אנדרה דרן חוקר דרך חדשה לצייר אור. על אף שהוא מצייר מול נוף מסוים, הוא אינו חש מחויב לייצוג נאמן של מה שהוא רואה, ובונה את הציור במישורי צבע עזים שמכניסים את המתבונן אל עומק התמונה לתוך עולם אקזוטי קסום.

עם אסכולת פריז נמנו אמנים שהתקבצו לבירת האוונגרד העולמי, כשכל אחד מהם מצייר בסגנון ייחודי לו. ביניהם היה חיים סוטין שהשפיע רבות על אקספרסיוניסטים עצמאים אחרים. בנער בכחול הנער מחייך אבל הוא מצוייר בתנוחה שאינה ברורה, קווי גופו מתפתלים ונדמה כאילו רק הנחת הצבע בשכבות עבות ונוזליות מייצבת אותו. לעומתו, אמדיאו מודיליאני, גם הוא דמות מרכזית בקבוצה, צייר את אהובתו, ז'אן אבוטרן, פעמים רבות כשהוא מאפיין אותה בקווים זורמים, צורות סכמטיות, מעוגלות ומאורכות השאובות הן מדמויותיו של בוטיצ'לי, הן מן הפסלונים הקיקלדיים והמסכות האפריקניות המופשטים.

מלחמת העולם השנייה והזוועות שנלוו אליה, הולידו אכזבה מן התרבות והקידמה ותחושה שמצבו של האדם התערער עד היסוד. האדם שוב אינו יצור אופטימי ובוטח, כי אם ישות מעונה, מעוותת ודלת תקווה. ז'ן דובופה מבקש לחזור אחורנית אל המצב הטרום-תרבותי, באופני הציור ובחומרים שהוא משתמש בהם. הוא צייר בסגנון Art Brute – אמנות ראשונית, גלמית - כדי להשתחרר מן האמנות המקצועית, כדי לשוב ולצייר כמי שאינו יודע איך, כמו ילד או חולה נפש, והשתמש לשם כך בחומרים לא שגרתיים כמו חול וזפת, הניח אותם במרקם גס ולצד הדבקים אקראיים. ציוריו של פרנסיס בייקון עוסקים גם הם באדם, ונושאם מצוי תדיר במצבים קיצוניים של סבל וּמצוקה קיומית. תווי הפנים המעוותים והמטושטשים, גם כאשר מדובר בדיוקן של אדם מסוים, הופכים אותם לאוניברסליים. כך בַּדיוקן של הצייר לוסיין פרויד, הוא יָשוּב-לא יָשוּב על קְצֵה ספסל נוקשה בְּחלל קלוסטרופובי, שנורה קרה ומאיימת משתלשלת מעליו.

פיקאסו, שהגיע לפריז בראשיתה של המאה ה-20, הוא אולי האמן הבולט ביותר בין כל אמני המאה. יחד עם עמיתו, הצייר ז'ורז' בראק, חולל את מהפכת הקוביזם, זרם שניסח מחדש את דרך ראייתנו את העולם. הצורות הזוויתיות והמשוטחות וארגונן מחדש על פי רְצון האמן הפכו לַתחביר הבסיסי של שפה חזותית חדשה. אחד העקרונות שלה הוא הראייה הסימולטנית מנקודות מבט רבות בו-זמניות, ראייה שאיננו מסוגלים לה בַּמציאות.

חידוש משמעותי נוסף של הקוביזם הוא ההדבק, שבו הכניסו האמנים מקטעים מן העולם האמתי אל הציור, שהיה עד אז בלתי חדיר. בטבע דומם עם כינור ז'ורז' בראק צועד צעד נוסף, אל מעבר להדבקת החפץ-מן-המוכן –לוח השולחן שעליו מונחים החפצים – הוא מצייר אותו בהטעיית-עין, ובונה נדבך נוסף לפרשנות היחסים שבין הטבע לייצוגו האמנותי. בראק הרבה לצייר את הנושא שעניין אותו ביותר – כלי נגינה – ובתמונה זו הוא מייצר תחושה של מקצב והדהוד קולי המתייחסים לנושא המוזיקלי.


גם פבלו פיקאסו חוזר ומצייר חפצים מסוימים, שמאכלסים את אוצר הדימויים הקוביסטי שלו, והם מצויים בגביע, בקבוק בס, עיתון. העיתון מצויר גם הוא, כמו אצל בראק, בדמוי-הדבק, אך שאר החפצים אינם מתוארים בתעתוע-עין כי אם בשפת הייצוג הקוביסטית שפיקאסו פיתח: את משקה ה'באס' הוא מתאר על ידי נקודות אדומות וצהובות, את הבקבוק מכמה זוויות ראייה מובהקות בו-זמניות או על ידי כתיבת המילה Bass , ואילו את העיתון המקופל הוא מזהה בשמו: Jou – תחילת המילה 'ז'ורנל'.

 


אקספרסיוניזם מופשט

אקספרסיוניזם מופשט

לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה ארצות הברית, וליתר דיוק, העיר ניו-יורק, למרכז האמנותי ולמקור החדשנות העולמי. המגמות המוצגות באולם זה מצביעות על כמה מהעקרונות החדשים, ובראשם הביטוי האישי, המיידי והחופשי של טבע האמן. הזרם נקרא 'אקספרסיוניזם מופשט' כי גם הוא, כמו האקספרסיוניזם של ראשית המאה ה-20 באירופה, מבקש לבטא את חיי הרגש ואת תחושותיו של האמן. בשונה מן הזרם האקספרסיוניסטי המוקדם, שהביע את תחושותיו על ידי תיאורים מוקצנים ומעוותים, הזרם המאוחר יותר בחר בסגנון המופשט ככלי להביע בו את רגשותיהם.

מאפיין מובהק של יצירותיהם של אמני הזרם האקספרסיוניסטי המופשט היה כיסוי של כל פני שטח הבד בקומפוזיציה חסרת גבולות וללא מיקוד בנקודה מסוימת, או במרכיב חשוב אחד בציור. כך נראה שהבד בקומפוזיציה אופקית של ג'קסון פולוק נראה כמשתרע עד אינסוף. פּוֹלוֹק פיתח שיטה אישית של ציורים בטפטוף צבע על בד המונח על הרצפה. בדרך זו הוא עירב את תנועת הגוף, את המִקריות ואת השליטה גם יחד. תנועת הגוף הופכת את הציור לִפְעילות טוטלית. זוהי מִקריות המעורבת בִּבְחירה וּבִשׁליטה של האמן בתנועת ידו וּבהחלטותיו על מידת סמיכות הצבע ועל פיזורו.

רוברט מד'רוול, האמן הבולט של התנועה החדשה מבטא בַּציור הוואנה את שתי המגמות העיקריות שפעלו בניו יורק: תנועות יד רחבות, חופשיות והבעתיות של האמן מצד אחד, ומשְׁטְחי צבע גדולים, היוצרים יחסים מורכבים ביניהם, מצד אחר. 

מרק רותקו חיפש אחר צורות שתשקפנה את הרוח האנושית המשותפת. דימוייו הראשונים היו מיתיים, אך בהדרגה שולבו הצורות והצבעים אלה בתוך אלה עד שנוצרו שְׂדות צבע בעלי עומק וּקצוות לא מוגדרים. ציוריו של רותקו מבקשים לייצר אצל הצופה חוויה רוחנית, הם מיועדים לַהתבוננות הפנימית שלו דרך ההתבוננות הפנימית של האמן.
 


מינימליזם

מינימליזם

התנועה הפוּטוּריסטית, שנוסדה באיטליה בשנת 1909 שיקפה את ההיקסמות של השנים ההן מן המכונה והקִדמה הטכנולוגית. הם התמקדו בתנועה, ובכוח התנופה. כדי לבטא את המהירות ואת מקצב החיים המוגבר, הם שילבו את קיטוע הצורות הקוּבּיסטי עם ייצוג ייחודי של תנועה באמצעות אלכסונים רבי־עוצמה. בצורות מיוחדות של התמשכות בחלל  ביקש אומברטו בוצ'וני ללכוד את "תחושת התנועה עצמה". הדמות משדרת עצמה ונדמה כאילו היא מתפשטת בחלל תוך כדי תנועה. השפעת הקוביזם ניכרת בפני הפסל השבורים למשטחים זוויתיים.

אנשי הקוֹנסְטְרוּקטיוויזם ברוסיה האמינו שעל האמנות לשקף את העולם המודרני בשיטות עבודה, בחומרים ובצורה. הם ביקשו להשתמש בצורות גאומטריות, לשנות את הפיסול המסורתי – ולהמיר סיתות באבן או כיור בחימר – ביצירת אובייקטים מצירוף חומרים שונים. בראש מורכב מס' 2 נחום גאבו מפנה את גבו לפיסול המשתמש במאסה ובנפח. הוא משתמש במשטחים שלובים הפותחים את הצורה לאור ולמרחב בדרך המאפשרת לצופה לראות בו-זמנית את צדו הפנימי והחיצוני של הפסל. גאבו מצליח למזג בהצלחה טכנולוגיה ואמנות בדמות המשקפת כראוי את החיים שביקש להראות.

שורשי האמנות המינימליסטית בהפשטות הגאומטריות של הקונסטרוקטיוויזם הרוסי, ולימים בתנועת הבאוהאוס. אלה ביקשו לחשוף את המבנה הפנימי של יצירת האמנות – הציור או הפסל – והסיטו את מבטם מן האישי והחווייתי אל המרכיבים של היצירה: הצורות הבסיסיות, היחסים ביניהן והחומרים שמרכיבים אותה.

האמנים המינימליסטים ביקשו לצמצם את היצירה למספר היסודות הקטן ביותר שלה, ולאפשר לצופים לחוות אותן בלי הסחות דעת. הם העדיפו את פשטות התוכן והצורה והשתמשו לשם כך בצורות גאומטריות טהורות – ריבוע, קובייה ורשת - ובמשטחי צבע נקיים וללא גוונים. החומרים שהשתמשו בהם היו תעשייתיים והאישי כמעט שלא הורגש ביצירתם.

אד ריינהארדט הסביר מהי אמנות מופשטת בדרך השלילה: 'ללא מושא, לא-ייצוגית, לא-פיגורטיווית, ללא דימוי, לא-אקספרסיוניסטית ולא-סובייקטיווית'. האמונה בעליונותן של הצורות והתחושות הטהורות הובילה את האמן לצמצום הסופי שלו: הריבוע השחור. מאידך, התבוננות קרובה מגלה שהצבע אינו אחיד וְשֶׁפְּנֵי השטח כוללים מעברים בלתי נתפסים כמעט בין גּוֹנֵי השחור. ואם נמשיך ונתבונן, נגלה צורת צלב מצויר על גבי המשטח השחור. מה שמוסיף ומעניק לַציור איכות רוחנית. 

דן פלווין ביקש לנטרל כל מהלך אסוציאטיווי או מעורר רגשות. הוא השתמש בכל יצירותיו בנורות פלואורסצנטיות מוארכות וסידר אותן בפינות, על תקרות או במקומות בנויים אחרים. נורות הפלואורסצנט, האור שהן מפזרות וסידורם במקום שבו הן נערכו, הם המרכיבים של עבודת האמנות המטשטשת את המבנה שבו היא הוצבה על ידי משחקי אור וצל שיוצרות הנורות.

רוברט מוריס הטיף ליצור אמנות מחוץ לסטודיו ולתת תפקיד בעבודה המוגמרת למקום שבו היא מוצבת. מוריס השתמש בחומרים תעשייתיים – כאן לבד תעשייתי – וההחלטה על תלייתו במקום המסוים וכוח הכבידה הפועל עליו, הם שיצרו את הצורה הסופית. בדרך זו מתהווה היצירה בַּמקום, והיא נושאת בחוּבָּהּ מחשבה מראש יחד עם תוצאה מפתיעה ובלתי מתוכננת.


דאדא וסוראליזם 

דאדא וסוראליזם 

תנועת הדאדא נולדה בציריך בזמן מלחמת העולם הראשונה מתוך ראייה של המלחמה כהוכחה הניצחת לפשיטת־הרגל של התרבות הבורגנית ושל הרציונליזם של שלהי המאה ה־19. בכוונה לנתץ את ההגדרות המסורתיות של האמנות ואת שפתה הם נטשו כמעט את הציור והפיסול והעדיפו ליצור הֶדבֵּקים (קוֹלאז'ים) שנונים ומתגרים והֶצרֵפים (אָסֶמבּלאז'ים). הם הרבו לערב בעבודותיהם חפצים מן המוכן, פשוטים ויומיומיים, לכלל עבודות מוגמרות. 

המזרקה של מרסל דושאן, מתקן משתנה שהאמן הציב במהופך, מערערת על מרכזיות העשייה של האמן ביצירה ומצמצת את חלקו לתהליך הרעיוני שמאחורי יצירת האמנות; מערערת על גבולות המקובל בחברה בשימוש בחפץ שנתפס כ'לא מהוגן'; ומעלה את שאלת האמנותיות המוקנית לעבודה מעצם הצבתה בהקשר אמנותי. 

בעבודתו שעיר/חייל החזית מרסל ינקו משתמש בהדבק בחומרים יומיומיים מהווי חייו של החייל – כפתור, שער ובד יוטה, בצד כלים אמנותיים מסורתיים כדי לדון באדם בהקשר של המלחמה, ולהעלות את כל השאלות הנוקבות הנלוות אליה. פרנסיס פיקביה המוצג לצדו בגלריה, משתמש בעיקר בחפצים מן המוכן –סרטי מידה וקופסות גפרורים - כדי לייצר תמונת נוף המאחדת באופן פיוטי את החיים עם האמנות.

מתוך האבסורד והציניות שדחקו את רגלי ההיגיון, הסדר והנורמה, נולדה התנועה הסוראליסטית והמשיכה את החתירה תחת הממסד האמנותי ומוסכמותיו. הערעור על המוסכמות הקיימות הוביל לחיפושי שפה אמנותית ודרכי יצירה חדשות. אחד הכיוונים שאליו פנו האמנים היה לחפש בנבכי הנפש האנושית את הדחפים שיובילו אל היצירה – ללא תיווך. הם ביקשו ליצור הישר מתוך התת-מודע, אותו מרכיב בנפשו של אדם שהפסיכולוגיה הפרוידיאנית הרבתה לחקור ולתאר. את האוטומטיזם של תנועת הרישום הלא-מתווכת ניתן לראות בציורו של חואן מירו, תנועה שאמורה להתחבר אל המעיין היצירתי הפנימי – ותוצאתה היא הקו המתאר את גופה של הרקדנית בקו ועליו כתם דמוי ענן לבן עם חיה. האסוציאציות החופשיות מתערבות בתנועת יד שאינה מבוקרת והרקדנית ספרדייה מפנה אותנו לעולם התת-מודע של הצייר.

ציוריו של דאלי מטרידים בצורות המשתנות והנראות כאילו הן נובעות זו מזו. הוא מרבה להשתמש בסמלים פרוידיאנים כדי לייצר משמעויות. הצורות אינן מוחלטות והן תלויות תהליך הנדמה כמובל על ידי התת-מודע, וטעון משמעות מינית. במאסה סוריאליסטית הברוש הענק, סמל פאלי מובהק שדאלי מסביר כזיכרון ילדות מחורשה שהקיפה מזרקה בבית חבריו, נטוע בנוף ילדותו הממוזער. מתוך הברוש מזדקרים שני מוטות – ועל האחד תלוי שעון נמס, מסמליו הקלסיים של דאלי המוסברים כחרדה מפני אין-אונות. 

האמנים הסוראליסטים, כפי ששמם מעיד, גם הפנו את גבם לעולם האמתי על מנת להמציא עולם חלופי – עולם של חלום או יציר דמיונם. בטירה בפירנאים (1953) תולה האמן רנה מאגריט סלע ענק באוויר מעל לים ובראש הסלע טירה מבוצרת. הסלע, המרחף כאילו ללא משקל, מפר סדרי טבע והטירה המבוצרת נותנת תחושה של חלום שאינו בר השגה. התמונה נראית כמו מראה מתוך מציאות חלופית ומשמעה נותר חתום.

.


פופ-ארט

פופ ארט

אמנות הפּוֹפּ הגיבה לחידושים הטכנולוגיים ולסביבה העירונית האמידה של שנות ה-60, בייחוד בארצות הברית. אמני התנועה שאבו את דימוייהם מכלי תקשורת ההמונים - הטלוויזיה, הקולנוע, עולם הפרסום וחוברות הקומיקס, תוך טשטוש מכוון של ההבחנה בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. הם גם ביקשו למחוק את הגבול בין אמנות וחיים ומיקדו את מבטם בחפצים ובדימויים המקיפים את האדם בחיי היומיום שלו: קופסות מרק, מזון מהיר וכרזות פרסומת.

אנדי וורהול, ממובילי הפופ-ארט הרבה לצייר סמלים של תרבות ההמונים – חפצים או אנשים, ידוענים. ז'קלין קנדי מופיעה ברגעים מחייה שנחרתו בזיכרון הלאומי האמריקני: כשהיא מחייכת בַּמכונית הנוסעת לצד בעלה בדאלאס, טקסס, ובַּהלוויה, לאחר ההתנקשות. רִגְשותיה של האישה הפרטית הפכו לנכס ציבורי שהופץ לאזרחי ארצות הברית דרך עיתונות מצולמת. השכפול הזול, ה'כמו תעשייתי', מאפיין את סגנונו של וורהול, ובאמצעותו ביקש להעלות את נושא עולמנו המתועש והמנוכר. תוך כדי כך עולָה גם שאלת המקוריות והחד-פעמיות של יצירת האמנות. 

במבט ראשון קשה להבין אם יצירתו של וסלמן "טבע דומם" היא יצירת אמנות או מודעת פרסומת. הטכניקה משלבת הֶדפס רשת גדול עם אזורים צבועים ביד האמן. מצד אחד היצירה מציגה העתק ישיר ונאמן, כולל גודלה הדומה לגודל של כרזת חוצות, מצד שני היא מערבת טכניקות: זו של כרזה וזו של ציור מסורתי בידי האמן. וסלמן עוסק בביקורת על דרך החיים האמריקנית המקדשת את השפע – עד גודש– ואת האוכל המהיר. הוא מוסיף לתמונה את צבעי דגל הפסים האמריקני, אדום וכחול – ומצביע על מרכיביה של הזהות האמריקנית.

קלאס אולדנבורג וקושי ון ברוחן יצרו את "ליבת תפוח" בגודל המזכיר לנו את גודלן של כרזות הפרסומת של טום וסלמן. ואולם, ההגדלה שירתה אותו לשבירת הזהות של הסמל השכיח באמנות מערבית וליציקת תכנים חדשים. לא רק הגודל שונה, גם הציפיות של הצופה למרקם שהוא מכיר מתפוחי עץ – פרי יומיומי בעליל – מתוסכלות כאשר הוא נתקל בחומר קשיח, וכאשר מתברר לו שהוא מסוגל אף להישען על ליבת הפרי או לטפס עליה. התוצאה הסופית זוכה לחיוכו של הצופה ושולחת אותו לדרכו כשהוא תוהה על התכנים שתמיד ייחס לפרי הסמלי.

  עדינה קמיאן-קשדן  


אוסף ז'ק ליפשיץ

אוסף ז'ק ליפשיץ

האוסף העשיר של ז'ק ליפשיץ מוצג כ'חדר פלאות' מן העבר – אותם חדרי אוספים שאצילים קיבצו יחד מתרבויות רחוקות ושונות. האמן נולד ב-1891 בליטא ועבר בצעירותו לפריז. שם נחשף לאמנים החשובים שפעלו במקום ולאמנות של ראשית המאה ה-20, ואף הושפע מהם בעבודתו. הוא נחשף לעקרונות הקוביזם, והיה הראשון שהחילם על תלת-ממד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט ליפשיץ לניו-יורק, ושם הוא חי ויצר עד סוף ימיו ב-1973. 

ליפשיץ ליקט אלפי חפצי אמנות מתקופות אחרות וממחוזות רחוקים זה מזה – מאפריקה ומאוקיאניה, מאמריקה, מאסיה ומאירופה. משיכתו לחפצים עתיקים ולחפצים מתרבויות לא-מערביות אפיינה אמנים חלוצים רבים בני תקופתו. כמותם הוא מצא בחפצים דרכי ביטוי מקוריות, מוטיבים וטכניקות שונים משהכיר בסביבתו ושאב מן החפצים השראה רבה. הצגת האוסף האקלקטי יחדיו ממחישה את מה שהוא כינה "מפגשים" – קווים מקבילים המתגלים בין חפצים שנוצרו בתרבויות הרחוקות זו מזו במרחב ובזמן.

התצוגה העשירה והמגוונת מפגישה בין ליפשיץ האספן וליפשיץ האמן. החיבור בין חפצי האוסף השונים עם פסליו של האמן יוצר דיאלוג בין שני מרכיבי אישיותו היצירתית המוצגים זה לצד זה, כשלא תמיד ברור אם הפֶּסֶל נוצר בהשראת חפץ באוסף, או שהחפץ צורף לאוסף כי הוא הזכיר עבודת אמנות שהאמן יצר. 

על הפסל ראש (1914), (איור 1) אמר ליפשיץ שהוא מבקש ליישם את עקרונות הקוביזם באמנות תלת-ממדית והוא מדגים את החתירה לצורה פשוטה וטהורה. קווים גאומטריים נוקשים של אף, פה ומצח נראים באופן ברור גם במסכה קופטית (איור 2) באוסף שלו. 

פסל הברונזה דמות עומדת (1929) (איור 5) משמר את מרקם החמר שממנו עוצבה התבנית שלו, ועל פניו ניכרות עקבות אצבעותיו של האמן. ליפשיץ בחן אז את האפשרויות הגלומות בפיסול במתכת יצוקה, וכבר בשלב העיצוב בחמר הוא חשב על התוצאה הסופית. התנועות הספונטניות מלאות ההבעה מאפיינות את עבודתו של ליפשיץ, ועם זאת, התנוחה המפותלת והחספוס מזכירים את דגם לוונוס וקופידון של ז'אן-בטיסט קרפו (איור 6).

בשנות העשרים עסק האמן בשאלת הצורות הפתוחות והמסה לעומת החלל בפיסול. בפסל ראש: דגם מס.1 (1932) (איור 3) הוא מייצר יחס בין חלל פנימי וחלל חיצוני. החוץ המסיבי נפתח אל ריק פנימי ומהדהד את אותו האיזון העדין שרואים בקסדת ברזל דקורטיבית מן המאה השבע-עשרה (איור 4). 

החדר, מזכיר גם את חדר עבודתו של האמן ונותן טעימה של מה שהוא עצמו חש בתוכו. "... אני מביט בכל מה שמקיף אותי וחש את האנושות כולה אתי. לעולם אינני לבד, אף פעם אינני אבוד, ואני שואב בענווה את הכוח לעבודתי היומיומית".

 

 טניה סירקוביץ'