צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים
אדואר ויאר
צרפתי, 1868–1940
מיסיה על הספה
1900 בקירוב
צבעי-שמן על קרטון על-גבי לוח עץ
גובה 61 ס"מ, רוחב 63 ס"מ
עיזבון ריצ'רד רוג'רס, ניו-יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה''ב
© ADAGP, Paris, 2005
נחלת הכלל
מספר רישום: B80.0934
 
 

"בחברת ויאר אתה חי בשלום עם העולם. אין דבר שיכול להיות הרמוני יותר מחייו וממעשיו". אפיון זה שייחס השחקן אורליין-מארי לונייה-פו לידידו אכן משתקף ביצירות רבות של אדואר ויאר המקרינות אתוס של שלווה על-זמנית ונועם ביתי. ויאר נולד בנובמבר 1868 בעיר קויזו; אביו, אונורה ויאר, עבד בה כגובה מסים. ב-1878 פרש ויאר האב משירות המדינה והמשפחה עקרה לפריז; כאן מצאה מארי, אמו של אדואר, עבודה כתופרת מחוכים. אחרי מות בעלה ב-1884, פרנסה מארי ויאר את שלושת ילדיה בכוחות עצמה. אדואר למד תחילה בבית ספר קתולי ואחר כך בבית הספר התיכון קונדורסה, שנודע כאחד מן הטובים שבמוסדות החינוך בעיר. בקונדורסה פגש ויאר את קר-קזאבייה רוסל והוא היה לידידו מאז ואילך וב-1893 נשא לאישה את אחותו הבכורה של ויאר. עם סיום לימודיו התיכוניים תכנן ויאר לבחור בקריירה צבאית, אך רוסל, שהחליט כבר קודם לכן להיות צייר, שכנע אותו ללמוד במקום זאת אמנות.

במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה ה-19 למד ויאר תחילה באקדמיית ז'וליאן ואחר כך, במשך זמן קצר, באקול דה-בוזאר. בשנת 1890 כבר התחבר לקבוצה של ציירים צעירים שנודעה בכינוי "נאביס", בהנהגתו של פול סרוזייה. חברי אחווה זו היו נאמנים למרד המתמשך של גוגן בכל צורות האמנות ה"מדעיות". ב-1891 החל ויאר לעבוד בסטודיו קטן עם ידידיו החדשים פייר בונאר, מוריס דני ולונייה-פו. בתקופה זו בערך פגש את תדה נתנזון, מי שהרה והגה את כתב העת "לה רוו בלאנש" אשר במהרה היה לשופרם של הסופרים והציירים הסימבוליסטים. כאשר אימץ לעצמו ויאר את העקרונות האנטי-נטורליסטיים של האסתטיקה הסינתטית-סימבוליסטית, אשר גוגן ועמיתיו דגלו בה, הוא הצטרף לשורות האוונגרד הצרפתי החדש, אף שמטבעו לא היה מורד כלל. במהלך שנות התשעים היו ויאר וחבריו חלוצי האמנות שבישרה את עליית שחר עידן הציור המופשט.

"מיסיה על הספה" מתוארכת לשנת 1900 והיא מייצגת את סגנונו הבשל של האמן, הסגנון המייחס לדגם הדקורטיבי ולקומפוזיציה משמעות שווה ורואה בהם שני צדדים המבטאים יחדיו רטוריקה תמונתית חדשה. האישה בתמונה, כמו רוב הדוגמניות של ויאר בשנות התשעים, שייכת לחוג ידידיו האינטימיים של הצייר, הלוא היא מיסיה נתנזון (לבית גובדסקה), פסנתרנית כישרונית פולנייה ומשנת 1893 רעייתו של תדה נתנזון. בשנים אלו היתה מיסיה המוזה הנשית של ויאר, דמות המופיעה שוב ושוב בתפנימים הפיוטיים ובסצנות הגן שלו. שלא כמו הדימויים של האימפרסיוניסטים, שתיארו נתחי חיים רגעיים, "מיסיה על הספה" מציבה יד לאידיליה הבורגנית: המעון הפרטי שאינו מופרע על-ידי המולת העולם שבחוץ ומתנהל בידי גברת הבית-האם הנצחית. התמונה חושפת לפנינו את נפשו הרגישה של ויאר ובאותה מידה גם את האסתטיקה הדקורטיבית שלו. האמן, שלא נשא אישה מעולם, נכסף לנחמה בחיק המשפחה שמצא בבתי ידידיו ובחברת אמו, שלצדה חי עד מותה ב-1928.


פרסומים:
סירקוביץ', טניה, חדר משלה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007
אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים: ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עברית / אנגלית

תערוכות:
חדר משלה: דיוקנאות נשים מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 04/12/2007 - 29/02/2008



Digital presentation of this object was made possible by : The Pidem Fund, London