Photo © IMJ, by Max Richardson
קאמי פיסארו
צרפתי, 1830–1903
בית החרושת בפונטואז
1873
צבעי-שמן על בד
גובה 38 ס"מ, רוחב 55 ס"מ
מתנה מעיזבון סיידי רוזנר-ברונפמן, מונטריאל, באמצעות ידידי מוזיאון ישראל בקנדה
נחלת הכלל
מספר רישום: B95.1012
 
 

הנופים של פיסארו הם בדרך כלל מעובדים ומאוכלסים באנשים. בציורי הנוף המסורתיים היה מקובל לתאר חורבות עתיקות ודמויות על-זמניות, כגון מתרחצות או נימפות, המשתלבות בטבע בהרמוניות המרמזת על תור זהב אידילי. פיסארו, לעומת זאת, מאז בואו לפונטואז לראשונה ב-1866, צייר בית חרושת שארובותיו מעלות עשן – עדות לפעילות תעשייתית מודרנית בנוף (בית החרושת ייצר אלכוהול שזוקק מפרי סלק-הסוכר שגדל במקום). בשנת 1872 צייר פיסארו ארבע גרסות של המבנה המורחב של בית החרושת שעל גדת האואז, כפי שהוא נראה מעברו השני של הנהר. חוקר האימפרסיוניזם ברטל הצביע על כך שהאמן שינה את הפרופורציות של המפעל ואפילו ארגן מחדש את המבנים ואת העצים שבסביבתו. לדבריו, לא ברור כלל מה היתה עמדתו של פיסארו כלפי התיעוש שהגיע לפונטואז. עם זה, מעניין שמבין ציוריו משנות השישים והשבעים של המאה ה-19 שהגיעו לידינו, ארבעה אלה הם היחידים שאינם "מאוישים" בקדמת התמונה.

בציור "בית החרושת בפונטואז" הנוף איננו הצהרה אסתטית בעיקרו, אלא יותר תיאור של המציאות החדשה בטבע, שהשתנה כתוצאה מן התיעוש. במקום התחבולה האקדמית של תחימת הנוף בעץ השולח ענפיו הצדה, כאן עומדות במרכז הקומפוזיציה שלוש ארובות עשנות המחלקות את הרקע במקצב ריתמי אנכי, העובר לסירוגין מתיאור של חומר להשתקפותו, כדוגמת בבואתה המרוסקת של הארובה במי הנהר. עשן הארובות הנישא ברוח ימינה, כמריחת שכבה עבה של צבע לבן, מדגיש את מוצקות בניין בית החרושת על מוצריו בני-החלוף.

כמו בסדרת ציורי מונה "תחנת הרכבת של סן-לזאר" מ-1877–1878, האד הנגוז יכול להיות סמיך מן החומר התעשייתי המוצק. העצים שמימין לארובות חוזרים על הצורה, המטושטשת אף היא מן העשן אלא שהיא אורגנית יותר ולא סדירה: בעצים הקטנים שלאורך הגדה בולטות יותר נגיעות הצבע הירוק מאשר הצורה. משמאל, חבויים בחיק הטבע, נראים שדה ורמז לבית חווה.

במשיכות מכחול רחבות, שאפיינו גם את יצירת מונה ורנואר בתקופה זו, מנגיד פיסארו את העצמים הטבעיים – השיחים והנהר – למישורים השטוחים של מבנים מעשה ידי אדם. שנות השבעים של המאה ה-19 היו עדות להתפשטות מפעלי תעשייה לאורך גדות הסן והאואז. הנוף, שהודות לרכבת נהיה נגיש לאמנים ולנופשים, הפך גם לאתר של פיתוח תעשייתי. פיסארו, יותר מאימפרסיוניסטים אחרים, תיעד תמורות אלו בציוריו. בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים כלל גם גיומן בנופי הנהר שלו עצמים שהם פרי התיעוש. כך גם מונה צייר את גשרי הרכבת בארז'נטיי; קייבוט תיאר ב"גשר אירופה" את גשר הברזל החדש שנבנה מעל פסי הרכבת בתחנת סן-לזאר; וסרה הציג את בתי החרושת שלאורך הסן ברקע ה"מתרחצות, אנייר" מ-1883–1884.

פרסומים:
אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים: ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עברית / אנגלית



Digital presentation of this object was made possible by : The Pidem Fund, London