צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים
פייר בונאר
צרפתי, 1867–1947
חדר האוכל
1923
צבעי-שמן על בד
גובה 77 ס''מ, רוחב 75 ס''מ
אוסף סם שפיגל, צווה לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב
Pierre Bonnard / ADAGP, Paris, 2007
מספר רישום: B97.0487
 
 

פייר בונאר גדל בסביבה בורגנית טיפוסית. אף שמצעירותו גילה עניין נלהב בציור, תחילה למד על-פי דרישת אביו משפטים. אולם לאחר שמכר עיצוב ראשון של כרזה מעשה ידיו ב-1889, ניאותה משפחתו לתמוך בו בשאיפתו להיות אמן. אז כבר היה תלמיד באקדמיית ז'וליאן וקשר שם ידידות עמוקה עם כמה אמנים צעירים, ביניהם אדואר וויאר, שנשאר ידידו כל ימיו, מוריס דני, פול רנסון, ופול סרוזייה. כולם גילו עניין והתפעלות מרעיונות הסימבוליזם של גוגן. חברו אליהם עוד כמה אמנים קרובים בדעותיהם ויחדיו הם הקימו את הקבוצה שנודעה בשם ה"נאביס". יצירותיו המוקדמות של בונאר, כמו אלו של עמיתיו לקבוצה, התאפיינו באזורי צבע שטוחים ובקומפוזיציות דקורטיביות, ובלטה בהן השפעת ההדפסים היפניים. אולם מבחינה סגנונית הלך בונאר תמיד בדרך משלו; הוא אימץ רעיונות מסביבתו, אך סירב לקבל שום שיטה כדוגמה.

בראשית המאה ה-20 ניכרת ביצירתו של בונאר השפעה מסוימת של תנועת הפוביזם, אולם בסגנון הקוביסטי שהופיע באותה עת הוא לא גילה כל עניין. תחת זאת חזר ופנה אל האימפרסיוניזם, התנועה שכנגדה מרד בצעירותו. הוא נהג לבקר את מונה ואת רנואר המזדקנים, ובעקבות ידידותו עם שני ענקי הציור הללו רכש הבנה ובקיאות בהיבטים הטכניים של משיכות המכחול ובתכונות השונות של הפיגמנטים. תמונותיו מאותה תקופה מגלות הנאה חושנית חדשה מן הצבע ומן המרקם ונטייה של הצורות להימוג לחלקיקים של אור.

בשנות מלחמת העולם הראשונה הוטרד בונאר מתחושה של אי-שביעות רצון מיצירתו וחזר לעסוק בבעיות של צורה וקומפוזיציה. עיסוק זה הוביל אותו לשימת יתר דגש ביציבות התמונה, בהטעמת הקו ובחדות הזוויות. רק לאחר שהגיע לידי שליטה מוחלטת בצורה ובקומפוזיציה, התיר לעצמו לחזור אל הצבע, ועתה הוא היה זוהר מתמיד.

כל שנותיו העדיף בונאר לעסוק בנושאים מסביבתו האינטימית והוא חזר וצייר אותן תמונות בהדגשים שונים. ב"חדר האוכל" מופיעים כמה מנושאיו הידועים. הוא הרבה לרשום ולצייר את אשתו מארת בשבתה ליד השולחן, לפעמים בחברת כלב התחשון שלהם. לעתים היה מצייר טבע דומם בנפרד, או כחלק מתפאורת החדר. בציור זה, מארת מסבה את פניה והצופה רואה אותה בצדודית מוצלת, רמז להיותה שקועה בהרהורים. הדמות בפינה הימנית העליונה כמו נקטעה באופן שרירותי, בצורה המזכירה את נטייתו של דגה לקיטוע הדמויות. רק הכלבלב נועץ בנו מבט סקרני.

כל הנוכחים מתקיימים בחלל רדוד, תחום בקיר שיסודותיו האדריכליים-הגיאומטריים מקבעים את הדמות המרכזית במקומה ומאזנים את הקומפוזיציה. לפניהם שולחן גדול נטוי כלפי מעלה, כדרך סזאן. המרובעים במפה המכסה אותו עונים כהד לקיר הזוויתי שברקע התמונה. בניגוד לשטיחות היחסית של הדמויות, הפירות שעל השולחן מעוצבים באופן תלת-ממדי – עדות מפוארת לכישרונו של בונאר כצייר טבע דומם – באמצעות הנחות צבע בלבד. הצבע ודרך השימוש בו הם לאמתו של דבר עיקרה של היצירה שלפנינו. הציור כולו זוהר באור זהוב ובשלל צבעים בצירופים חופשיים ואקראיים, הרמוניים ומנוגדים, שהונחו במשיכות מכחול קצרות ובשכבות רבות, זו על גבי זו.

פרסומים:
רחום, סטפני, אוסף סם שפיגל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1993, עברית / אנגלית
אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים: ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עברית / אנגלית
סירקוביץ', טניה, חדר משלה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007

תערוכות:
חדר משלה: דיוקנאות נשים מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 04/12/2007 - 29/02/2008
אוסף סם שפיגל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 22/06/1993 - 29/08/1993



Digital presentation of this object was made possible by : The Pidem Fund, London