צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים
פול גוגן
צרפתי, 1848 - 1903
“אוּפָּה-אוּפָּה“ (מחול האש)
1891
צבעי-שמן על בד
גובה 72.6 ס"מ, רוחב 92.3 ס"מ
מתנת יד הנדיב, ירושלים, מאוסף מרים אלכסנדרין דה-רוטשילד, בתו של הברון הראשון אדמונד דה-רוטשילד
מספר רישום: B66.1040
 
 

באפריל 1891 עזב גוגן את צרפת והפליג לטהיטי. הוא הגיע לפפאטה הבירה ביוני וגילה למגינת לבו שאין כל סיכוי שימצא כאן את אורחות החיים הפרימיטיביים שכה השתוקק אליהם, וגם לא את האמנות השבטית או את הדת הפגאנית. העיר היתה טיפוסית למושבה קולוניאלית, המיסיונרים הרסו את האמנות הטהיטית, וילידי המקום היו נוצרים. במקום להודות בתבוסה, המציא גוגן מחדש את העולם האבוד שחיפש. הוא חקר את הדת הטהיטית מתוך ספר צרפתי, התעמק באמנות המרקיזית דרך אוספים צרפתיים, ובעצמו אימץ אורח חיים ילידי בכפר קטן הרחק מן הבירה, במטאיאה.

"אופה-אופה" היא ניסיונו הראשון של גוגן "לחשוף את עקבות העבר הרחוק כל-כך והמסתורי כל-כך; לגלות מחדש את האש הביתית הקדומה ולהחיות אותה מתוך כל האפר הזה". התמונה, שצוירה בפפאטה או מיד לאחר שעבר למטאיאה, מתעדת ריקוד מקומי שהצרפתים אסרו לרקוד אותו בשל תנועותיו הארוטיות – פתיחת הירכיים וסגירתן בברכיים כפופות, כפי שמדגימות הרקדניות משמאל. גוגן יכול היה לראות את הריקוד הזה במטאיאה, ששם היה הפיקוח פחות הדוק, או בפפאטה – בהזדמנויות שרקדו בציבור בחוץ, שאז כאשר התחילה מוזיקה היו "הילידים מתחילים לנתר ולקפץ בכבדות... והקהל מגיב על הסיבובים וההתפתלויות שלהם בקריאות לגלוג וצחוק". מתוך התנגדות לגישה קולוניאלית מתנשאת זו, בחר גוגן לקרוא לתמונתו "אופה-אופה" (הוא כתב את שם הריקוד "אופאופה" בשתי מילים, כדי לחקות את אופן ביטויו), ובכך להדגיש את הערכתו לתרבות המקומית. הוא חזר על התנועות הללו גם בציורים אחרים, שבהם תיאר טקסים פגאניים. מכיוון שבזמן ריקודים אלו היו הטהיטים והאירופים בוחרים לעצמם בן או בת זוג ללילה, צייר גוגן מימין שני זוגות נאהבים.

העץ האלכסוני החוצה את התמונה והצופים בקדמת התמונה מבוססים על הציור "חזון אחרי הדרשה" משנת 1888, יצירתו הראשונה של גוגן שעסקה באמונות הדתיות של הברטונים. אולם כאן האווירה שונה לגמרי: גוני הסגול והירוק והצבעים העמוקים של הלילה מדגישים את עמוד הלהבה המשתלחת המאירה את הרקדנים ובכך מעניקים להם חשיבות רבה יותר מאשר לצופים. הרקדנים משמאל מתבלטים על רקע השטח המואר באש המדורה; הם מבצעים את ריקוד האופאופה על רקע העצים לנגד עיני הקהל והאמן. המצב בימין התמונה שונה: הלהבות מזנקות לגובה מוגזם ומונומנטלי. מימין, שלוש דמויות רפאים מבצעות ריקוד פחות ארוטי ו"ברברי"; הן תחומות מימינן בפסל מתואר במטושטש הניצב על כן ברור, ולשמאלן צורה ענקית, המגיעה כמעט לגובה הלהבות המאירות אותה ומעלה על הדעת מפלצת מעוררת יראה שעיניה, חזה ובטנה בולטות. דימוי זה צויר מתוך מודעות ברורה, כפי שאפשר ללמוד מחיתוך עץ מאוחר יותר, "טֶה פָרורו" ("כאן אנחנו מתעלסים") משנת 1894, שגם בו מתוארת "רוח" – אמנם קטנה יותר ופחות מאיימת – בעלת תווי פנים ברורים, המגולפת בקווים עדינים ומרחפת מעל הנאהבים החבוקים, הלקוחים מחזית "אופה-אופה". בצד ימין של התמונה שלפנינו ניסה אפוא גוגן להפיח חיים ב"עבר המסתורי", אלא שבאין לו עדיין ידע עליו, הוא נתן לו ביטוי באמצעות הלהבות והריקוד לפני ה"רוח" והפסל הלא-ברור.

כאשר העתיק את הקומפוזיציה הזאת לחיתוך עץ אחר, ב-1894, רמז גוגן לצד זה של הציור בכותרת ההדפס: "מָהנָה נו וָרואָה אינו" ("יום הרוח הרעה"), אף שלא כלל את הסצנה כולה. אז כבר יצר פסלי אלילים ודימויים אחרים, שבאמצעותם תיאר את המיתוסים של בני טהיטי ואת טקסי הפולחן שלהם בעבר כפי שחזה אותם בדמיונו.

פרסומים:
אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים: ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עברית / אנגלית



Digital presentation of this object was made possible by : The Pidem Fund, London