יום השבת הוא הראשון בין שבעת המועדים הגדולים הנזכרים בתורה, והמצווה לקיימו היא על-פי המסורת המצווה הראשונה. כידוע, אין סעודה בלא לחם ובלא ברכה עליו, ולא כל שכן סעודת השבת המשפחתית, שהיא חגיגית והדורה מכל סעודת חולין. במרכז שולחן השבת עומדים היין ושתי כיכרות הלחם, זכר למנת המן הכפולה - לחם משנה - שליקטו בני ישראל ביום השישי.
לקראת הסעודה אבי המשפחה נוטל את ידיו, זכר למעשה הכוהנים בבית המקדש, ומקדש על היין. אחר כך הוא מגלה את הלחם המכוסה, מברך ברכת "המוציא", בוצע פיסה מן הכיכר הימנית, טובלה במלח ומחלק ממנה לבני המשפחה.
המילה "חלה", המזוהה כיום עם לחמי השבת, מופיעה כבר במקרא והיא קשורה ללחם הפנים, אלא שאין ללמוד מכאן מה היתה צורתה ומה טיבה. במקורות חז"ל מופיעות "כיכרות לחם" או "פת לשבת", אך זיהוין עם החלה מאוחר. החלה הקלועה, שהיא לחם השבת המקובל כיום ברוב קהילות ישראל, מקורה במסורת יהודי אשכנז. עם זה, קהילות רבות ממשיכות את מסורות לחמי השבת המיוחדים להן: הצורה, המספר הסמלי ואופן עריכתן על השולחן.

סידור השולחן לקראת סעודת השבת לפי מסורת חסידי ספינקא