בפסח, החג שנקבע לזכר יציאת מצרים, מצווים היהודים לאכול מצות בלבד. המצה, סמל לשעבוד ולגאולה, היתה לסמלו של החג. בימי בית שני חגגו את החג בסעודת "סדר" ואכלו בה את קרבן הפסח, זכר לכך שבני ישראל במצרים הצטוו לסמן את בתיהם בדם הקרבן, כדי שמכת הבכורות תפסח עליהם. פסח הוא אפוא חג לאומי, שהעם היהודי כולו מתייחד בו עם זכרון גאולתו ממצרים. הפסחא הוא החג שבו הנוצרים מציינים את תחייתו של ישוע. על- פי המסורת, בערב פסח, יום לפני שנצלב, סעד ישוע בחברת תלמידיו, וב"סעודה אחרונה" זו בירך על הלחם וציווה אותם לאכלו: "קחו ואכלו, זהו גופי, זאת עשו לזכרוני" (לוקס כב, יט).

עם התפתחות הפולחן הנוצרי ומיסודו הפכה ה"סעודה האחרונה" לנקודת השיא בטקסי המיסה הכנסייתיים. בטקסים אלו, המשחזרים את סבלו, מותו ותחייתו של ישוע, מוענק למאמינים לחם שקודש. הלחם הופך סמל לבשרו של ישוע, שבהקריבו את עצמו הפך לקרבן הפסח האמיתי, והאוכל ממנו זוכה לגאולה.
שתי הדתות ביקשו אפוא לצרוב את זיכרון הגאולה בתודעה - באמצעות אכילת מצה או לחם הקודש - אך תפיסות הגאולה כה שונות זו מזו: ביהדות, האירוע המכונן הוא גאולת העם משעבוד מצרים, גאולה המבשרת את ביאת המשיח, ואילו בנצרות זוהי גאולת הפרט בידי בן אלוהים שהתגשם בבשר ועלה קרבן על הצלב.

חלת מפתח לשבת הראשונה שלאחר הפסח
מאפה ידי שלום כהן, מאפיית היימיש, ירושלים, 2002
צילמה: רחל בהרד

תהלוכה עם לחם הפסחא לציון תחייתו של ישוע בכנסייה הרוסית הלבנה
באדיבות האם יקתרינה, מנזר גת שמנים