בני ישראל הצטוו להרים תרומה מראשית הלחם שיאפו בארץ. תרומה זו, שהופרשה מעיסת הבצק שנועד ללחם, נקראת "חלה". בפולחן המשכן במדבר ואחר כך במקדש, הכוהנים הם שהפרישו קומץ מעיסת לחם המנחה והניחוהו על המזבח. מצוות הפרשת חלה נמשכה גם בדורות הבאים, זכר לעבודת המקדש, ומלכתחילה לא נועדה לנשים דווקא, אך כבר מימי המשנה היא הפכה להיות אחת משלוש המצוות שאישה מישראל חייבת בהן, לצד נידה והדלקת נרות שבת. מכיוון שאפיית הלחם היתה בדרך כלל מלאכת הנשים, נקשרה אפיית לחמי השבת למצוות "הפרשת חלה". את המצווה מקיימות הנשים בהתכוונות רוחנית ובעת הפרשת קומץ מן הבצק הן אומרות תפילה ואחר כך שורפות אותו. כיום, בחוגים שומרי מסורת, רבות הנשים אשר במקום לקנות חלות מוכנות, חזרו לאפות חלות שבת בבית, כדי לקיים את המצווה ולזכות בסגולותיה.