בראשית יופי של ספר קאמרה סאקרה דמדומים דף הבית אוצרות חדשים בעין המתבונן אורים בגוף וברוח

התערוכה "יופי וקדושה" עומדת במרכז סדרת התערוכות לציון שנת ה-40 למוזיאון, ומוצגים בה חפצי מופת מאוספי המוזיאון הקשורים כולם לנושא היופי והקדושה.
(לסיור וירטואלי בתערוכה)


יצחק דנציגר, ישראלי (נולד בגרמניה), 1977-1916
נמרוד, 1939
אבן-חול נובית, 33 x 33 x 95 ס"מ
מתנת ד"ר דויד ה' אורגלר, ציריך וירושלים

הרעיון המרכזי של התערוכה הוא קיבוץ יצירות מפתח מכל אגפי המוזיאון, מכל מיני תקופות ומכל מיני תחומים, ויצירת זיקות ביניהן - מהן מובנות מאליהן ומהן מפתיעות. צירופים אלה, כך אנחנו מקווים, מעשירים את המתבונן בתובנות חדשות: הכרת העבר מעמיקה את הבנת ההווה, והעכשווי מסייע לפרש בצורה מקורית יותר את האתמול, או כפי שאמר הוגה-הדעות תאודור אדורנו בהקשר אחר: "יבין את שנברג מי שמבין את באך, אבל יבין את באך רק מי שמבין את שנברג". זאת ועוד, עצם המפגש בין יצירות שכל אחת מהן היא מזמן אחר ומתרבות שונה יוצר חוויה, שעד לא מזמן היתה בלתי אפשרית. מפגש כזה מתרחש בקלות בספרים, והוא נושאו של מוזיאון התצלומים הדמיוני שהסופר הצרפתי אנדרה מאלרו דיבר עליו, אלא שכאן נוגעות נוכחויות אמנותיות ממשיות ואותנטיות זו בזו, ועל כן זהו ניסיון מסוג אחר לגמרי - ניסיון, שיש בכוחו להעשיר את הידיעה שלנו את עצמנו. ייתכן, שתפקידו העיקרי של המוזיאון הוא להיות עוד מקום שבו אנחנו מבינים את חיינו ומקנים להם משמעות.

השורש קד"ש מבטא הפרדה וייחוד. הקידוש מפריד דבר אחד מן הדברים האחרים ומחיל עליו כללים מיוחדים. למשל, כאשר גבר מקדש אישה, הוא הופך אותה לאסורה על כל המין האנושי מלבדו; קדושת השבת מציינת שיום זה נבדל משאר ימות השבוע. ביהדות שמורה לקדושה דווקא מידה של זהירות. מידה המבדילה בין הקודש ("קודש הקודשים") שהוא האל, אשר קיים מעבר לגבולות הטבע ושאין שום אפשרות לביטוי ממשי וגשמי שלו ולהכלתו בחפץ או בתיאור מילולי, לבין הקדוש המתייחס אל הקודש והנאצל ממנו, אך דרגתו פחותה ממנו. אין ביכולתו של הייצוג החזותי להעביר קדושה מוחלטת - "וכל העם רואים את הקולות" כתוב בתיאור מעמד מתן תורה בהר סיני - אך לחפצים טקסיים אחדים יש קשר לרמות המופחתות של הקדושה, גם אם היהדות נמנעת מקידושם המפורש.

אף שהחפץ הקדוש הוא חריג בעולם החילוני ותפיסת העולם החילונית רואה במציאות האנושית את ההקשר היחיד להבנת פעילותו של האדם, מושג הקדושה אינו זר לה. אם בעולם החילוני, תפיסת חפץ האמנות האותנטי היא שריד של חוויה דתית קדומה, הרי זה משום שמלכתחילה היה ליצירת האמנות תפקיד פולחני-מאגי, וזה האפיל על מה שמאוחר יותר הפך לתפקודה האסתטי. אכן, בסגידה ליופי, גם בצורותיה החילוניות ביותר, ניכרים עדיין עקבות הפולחן, כשם שמאחורי רעיונות מודרניים מסתתרים מיתוסים קדומים מקודשים, וביסוד הטקסים החילוניים עומדים מבנים של טקסים דתיים. גם בתערוכה זאת אין הפרדה בין הקדושה הדתית ל"קדושה החילונית".

הזיקה של מוסד המוזיאון לקדושה היא מעניינת. יצירות-המופת החד-פעמיות המוצגות בו נתפסות כסוג של חפצים מקודשים מעצם ייחודיותן ובידולן מן הרצף הרגיל של התרבות. המוזיאונים שומרים על חפצים מקודשים אלו, ולפעמים אף מכוננים את קדושתם בעצם הכנסתם בין כותליהם. בוריס שץ, מייסד "בצלצל - בית מדרש לאמנות ולמלאכות אמנות" בירושלים ואבי בית-הנכות הלאומי בצלאל, שהיה לימים מוזיאון ישראל, תיאר ברומן הציוני האוטופי שכתב ב-1918, "ירושלם הבנויה", את בית-המקדש השלישי העומד על מכונו בעתיד כמוזיאון לאומי "השומר על קודשי האומה". גם בימינו יש הוגים הרואים במוזיאונים את הקתדרלות של העולם החילוני, אם כי תפיסות אמנות, אשר הציעו ראייה ביקורתית יותר ומחלנת (דה-מיסטיפיקציה) של החפץ המוזיאלי, ביקשו לקעקע את יסודות המעמד החילוני המקודש הזה, כשהציגו את הקשר בין מושג הקדושה ובין הפוליטיקות של הכוח.

ודבר נוסף: מעשה הקידוש של יצירת האמנות עשוי לעוור את עינינו באשר לממד חשוב ומהותי כל-כך של המרד במוסכם ושל בנייה מתוך התנגדות והרס המאפיין את תהליך לידתן של מרבית יצירות האמנות הגדולות. הקידוש תלוי בהסכמה חברתית - היצירה, לעומת זה, היא לעתים קרובות אנטי-חברתית. מן הניגוד בין השניים משתמע שהקדושה "החדשה" אינה משוללת עמדה ביקורתית ושההתבוננות בה עשויה להיות חוויה פעילה.


ישו הצלוב
אזור לבנון, התקופה הצלבנית,
סוף המאה ה-12 או ראשית המאה ה-13 לספירה
עץ צפצפה, טיח וצבע,
22X41 ס"מ
השאלת קבע מאת אוסף זאב גולדמן, ירושלים


הנזיר הבודהיסטי גאנג'ין (?)
יפן, המאה ה-18
עץ מוזהב,
28x46.5x54 ס"מ
מתנת עופר שגן, טוקיו, לזכר סבתו, בלה האוסלנדר

התערוכה אינה עוסקת בהגדרת היפה ובשאלות הנלוות אליה, שהעסיקו דורות של הוגים בתחום האסתטיקה - ענף של הפילוסופיה העוסק ביופי. הפולמוס הנצחי על יחסיות הגדרת היופי, על הקושי לנסח את מהותו ועל השינויים במידת החשיבות שהתרבות מעניקה לו בזמן זה או אחר אינם משנים את עצם הזיקה של מוסד המוזיאון למושג היופי, שהיא זיקה מוכחת אך לא תמיד פשוטה ומובנת מאליה. אנו אומרים "יופי וקדושה", כי בין היפה לקדוש התקיימו תמיד יחסים של קשר וקרבה. מן הבחינה התאולוגית אפשר לומר, שהקדוש אינו נזקק ליפה לשם קישוטו, אבל הוא מתייחס אליו כאל מרכיב בהרמוניה של הווייתו. כמו הקדוש, גם היפה הוא ייחודי, מיוחד ומוגדר יוצא-מן-הכלל ושונה מן הרצף החזותי הרגיל, וכמוהו - גם הוא זוהה בתורות הפילוסופיות השונות עם הטוב ועם האמת. אפשר לומר שהיופי הוא לעתים קרובות צורת הקיום של הקדוש.

הוגה-הדעות היהודי-גרמני הנודע ולטר בנימין טבע את מושג ה"הילה" של החפץ האמנותי המקורי, הייחודי והחד-פעמי אך הנוכח כאן ועכשיו - אשכול תכונות השייך לתחום הקדושה. אותה "הילה" מאצילה מאורה גם על התערוכה הזאת, המדברת בזכות אצילותה של היחידאיות. האמון והאמונה בחשיבות ה"הילה" הם שהדריכו אותנו בבחירת היצירות ובמשאלתנו להציג את המוזיאון כתיבת אוצרות וכמקום מפגש עם יצירות יוצאות-דופן, שיש בו מחוויית ההיקסמות וההתפעמות. התערוכה מכוונת לעמדה מאוד מסוימת של התבוננות ביצירות הללו: אנו מבקשים לראות בהן את מוצרי הרעיונות הגדולים, התקוות, החלומות והחרדות, היצרים והאהבות, את מוצרי שאיפת המרד והמהפכה ואת המוצרים ששירתו את הצורך האנושי להעריץ מסורות ולשמר אותן. אך בעיקר אנו מבקשים לטעון בזכות ההתבוננות בדימויים בעלי סמכות גדולה אלה בהתרגשות, בהשתאות ובתשוקה; מעמדה של התפעמות בפני מה שנתפס כסוג של נס - אותה יכולת פלאית של יוצרים מוכשרים להפוך בכוחה של ההשראה חומר ממשי וגשמי לתופעה רוחנית. לזימון עם סוג כזה של שינוי יש איכויות של מפגש גורלי. זה היופי שבקדושה. זו הקדושה שביופי.

הקבוצות השונות שהתערוכה מורכבת מהן מאפשרות התייחסות להיבטים השונים של הקדושה - המקום הקדוש, הזמן הקדוש וקדושת הגוף. הנה כמה דוגמות לקבוצות הללו:

הרגשות המגדירים את חוויית הקדושה הם לא רציונליים במהותם, ובהם: היראה, התלות, תחושת האפסות של בעל החוויה, ההתלהבות וההתרגשות הדתית. פרק שלם של התערוכה העוסק באל, אלים ואלילים נשמר לייצוגי קדושה המבוססים על דמות האדם והמעוררים את הרגשות הללו. פסל "נמרוד" הישראלי מוצג ליד פסל הקיסר הרומי הדריאנוס, ואלת פריון קדומה ניצבת ליד צלמית קבורה אפריקנית. דמות ונוס, אלת האהבה והיופי הרומית שפיארה את בית-המרחץ של בית-שאן העתיקה, המופיעה בהקשר הזה, היא גילום מופלא של החיבור בין יופי לקדושה.

קבוצה אחרת של חפצים עוסקת במושג "מקדש אדם". דגם של מקדש ביתי קדום מוצג לצד דיוקן עצמי של צייר ישראלי צעיר שפיו פעור בהשתאות. שניהם מייצגים את הזיקה בין קליפה חומרית לתוך רוחני. לידם מוצג קטע מן המגילות הגנוזות החשובות שעניינו קהילה שהכריזה על עצמה "מקדש אדם" טהור כתחליף למקדש האבן המחולל מבחינתה שפעל בירושלים.

הפנייה של האדם לאלוהיו, בקשותיו ושאיפותיו להגשמת משאלותיו נעשות בדרך של תפילה. נושא זה בא לידי ביטוי בתערוכה באמצעות ציור-קיר ביזנטי של מתפללים, פסל של נזיר בודהיסטי, ספרי קודש יהודיים ומוסלמיים מאוירים, נדירים וחשובים, ודימוי ידוע של ידיים מורמות מעלה אל הירח, על לוח בזלת שהתגלה בחפירות מקדש כנעני בחצור.


אירופה, המאה ה-18 עד המאה ה-19
כסף חקוק, רקוע, יצוק ומקודח, פיליגרן והזהבה חלקית
גובה: 35-20 ס"מ


דניאל אלנקווה, נולד בצרפת ב-1962, עובד בישראל ובצרפת
דיוקן עצמי, 1992
צבעי-שמן על בד,

45.5x50.3 ס"מ
אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות ישראלית

הקרבת קרבנות על שולחן המזבח היא אולי הטקס הדרמטי ביותר מבין טקסי הפולחן שהאדם יצר באמצעותם קשר עם אלוהים. זהו נושאה של קבוצת חפצים ובה מזבח קדום שהוא בעצם המקום המסמל בצורה הישירה ביותר את החיבור בין הגשמי לאלוהי, ציורו של ישראל הרשברג "לשון פרה", העוסק במשמעות הבסיסית של המזבח כשולחן שעליו הונח בעל-החיים לאחר ששחטו אותו, ו"מזבח בית-הספר ע"ש חיות" עם תצלומי נערים ונערות שלמדו בווינה ב-1931 וכנראה היו מקרבנות השואה, מעשה-ידיו של האמן הצרפתי העכשווי כריסטיאן בולטנסקי.

מלאכים הם על-פי מסורות שונות בריות שמימיות, חצי אלוהיות, המתווכות בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים ובין הקודש לחול. הם היו מושאיהם של תפילות וגיבוריהם של טקסטים מקודשים ושל יצירות אמנות רבות. אנסלם קיפר, האמן הגרמני הידוע, כינה את פסלו בדמות מטוס הקרב העשוי עופרת כבדה והמוטל כאבן שאין לה הופכין "מלאך ההיסטוריה". זהו מלאך חבלה שתש כוחו לעוף, לזכור, לדעת ואף להרע, והוא מתייחס ל"אנגלוס נובוס", אותו רישום מופלא של מלאך מאת אחד מגדולי הציירים במאה ה-20, פאול קלה. בהשראת הרישום גיבש בעליו, הוגה-הדעות ולטר בנימין, תזה פסימית על מושגי ההיסטוריה והקדמה, לפני שהתאבד בתקופת מלחמת העולם השנייה. ברקע כל הדברים הללו עומדות המלחמות והשואה. אתרי הזיכרון שלהן וטקסי הנצחת המתים נטענים לעתים באנרגיה של קדושה. צפירת ימי הזיכרון מכריזה מדי שנה על הפסקה זמנית של רצף הזמן ההיסטורי הרגיל ופריצתו של הזמן המקודש של האבל והזיכרון. יעל ברתנא עוסקת במורכבות הזאת ביצירת הווידאו שלה המוצגת בחלק הזה של התערוכה.

בית-המקדש בירושלים וכליו ניצבים במרכז קבוצה של חפצים חשובים המוצגים סביב ציורו של ניקולה פוסן "חורבן בית-המקדש ובזיזתו". אם בית-המקדש הוא "קודש הקודשים", הרי שירושלים היא ה"קודש" - המקום הקדוש המובהק. אין עיר אחרת המתחרה בעוצמתה הסמלית ובמעמדה הרוחני, שבעטיים עמים, דתות ואימפריות נאבקו עליה. היא קדושה לכל הדתות המונותאיסטיות, וכל התנאים המגדירים מקום קדוש מתקיימים בה במלואם. אחת המשמעויות העמוקות ביותר של מושג המקום הקדוש במיתולוגיה ובתאולוגיה טמונה בהיותו מרכז העולם, טבורו. כך נתפסת ירושלים, ובקבוצת היצירות הזאת מוצגים ההיבטים הללו שלה.

משחר התרבות האנושית מזוהה הזהב עם הקדוש. הזהב נדיר והוא מתאפיין בשלוש תכונות בולטות: צבעו, זוהרו והיותו בלתי מתכלה. הודות לתכונות אלה הוא נחשב לחומר נצחי, למייצג של ישות מופשטת ולמוליך קדושה טבעי. לפיכך, הזהב הוא החומר המתאים ביותר לייצוג של אלים בני-אלמוות שהזמן האנושי אינו חל עליהם, ואין הולם ממנו להנצחת הנפטר במסכת מוות. באיקונות ובפסיפסים נוצריים נעשה בו שימוש נדיב לציפוי הרקע ולעיטור ראשי הקדושים. קבוצת כלי זהב מתרבויות שונות מבטאת את העניין הזה בתערוכה. האור הזורח מן הזהב מזכיר את הנוגה הזהוב בציורו של רמברנדט, "פטרוס הקדוש בכלא" - ציור-מופת, המשמש ציר תוכני של רבים מנושאי התערוכה.

דמותה של לילית ניצבת במרכז קבוצה אחרת של יצירות, המעידה שהקדושה היתה תמיד מאוימת ופגיעה וכן שצדו האחר של הקודש קשור לכוחות הרע. לילית מוכרת ביהדות כאשתו הראשונה של אדם, שביקשה להשתוות אליו ועל כן ננטשה, ומאז היא פועלת בעולם ככוח הרסני המאיים על קדושת הנישואין ועל חייהם של תינוקות, פרי הנישואין הללו. גופה החשוף והחושני בעבודתה של האמנית העכשווית קיקי סמית מאיים ממרומי קיר האולם על היולדת התימנייה מאוספי האתנוגרפיה של קהילות ישראל, המגינה על עצמה בכיסוי גופה ובהסתרתו מאחורי מחיצה משולשת.


רמברנדט ון-ריין, הולנדי, 1669-1606
פטרוס הקדוש בכלא (פטרוס השליח כורע על ברכיו), 1631
צבעי-שמן על עץ
59x47.8 ס"מ
מתנת יהודית ומיכאל שטיינהרדט, ניו-יורק,
לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב


לאמבייקה, פרו , 900-1100 לספירה
זהב, נחושת ופיגמנט , 44 x 35 ס"מ
מתנת ארנולד מרמונט ורעייתו, שיקגו ,
לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב

מול תופעת המוות מתגברות תחושת אפסיותו של האדם והכרתו באפשרות שכוחות מסתוריים וטמירים מושלים בחייו ובגורלו. זה סוג הרגשות והתובנות השוכן בדרך-כלל בלב הזיקה לקדושה. תכריכים, מכלי קבורה דמויי אדם, גביע זכוכית המתאר לוויה ששימש בטקסי החברה קדישא בפראג במאה ה-18, פסל גבר שכוב אפרקדן מעופרת מאת האמן הבריטי אנתוני גורמלי וסדרת תצלומים מאת ניקולס ניקסון המתארים את השינויים החיצוניים שגורם הזמן החולף לדמותן של רעייתו ואחיותיה, הם הליבה של הקבוצה הזאת. קבוצות אחרות בתערוכה עוסקות בנושאים כגון מושג הקידושין, האיחוד של גבר ואישה בטקס החתונה, או ברעיון ההבדלה - אותו טקס שמכריז על ההפרדה בין הזמן הקדוש ובין ימות החול.

מיצב "עץ המשאלות" של האמנית יוקו אונו נטען תוכן ומשמעות רק עם התערבותנו. המיצב מזמין אותנו לכתוב משאלה על פתק ולקשור אותו אל ענפי העץ. בשונה מן התפילה שנוסחה קבוע וממוסד, בקשת משאלה על פתק היא פעולה פרטית, אישית ומלאת חופש. העץ, כחלק ממחזור החיים וכשותף לגורל האנושי, משמש כאן מתווך חי עם העולם שמעבר, ומתקשר לעצים הקדושים הידועים בתרבויות המזרח-התיכון הקדומות והעכשוויות כאחד. יצירה זאת חותמת, כמתנת פרידה, את התערוכה "יופי וקדושה".


יופי וקדושה: יצירות-מופת מכל הזמנים

( להורדת -Download Quicktime 7 - Mac / Win 2000/XP
Download Quicktime 6.5 - Win 98/Me)

© Created by Gershgal Media Projects

יגאל צלמונה
אוצר ראשי בינתחומי

למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים 1995-
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem | Copyright © The Israel Museum, Jerusalem 1995-