בראשית יופי של ספר דף הבית דמדומים יופי וקדושה אוצרות חדשים בעין המתבונן אורים בגוף וברוח

הטבע והנוף העסיקו את רוח האדם מאז ומעולם: למן הביטויים האנושיים הקדומים משחר ההיסטוריה, דרך אמנות הרנסנס ועד למאה ה-21, על תפיסותיה ופרשנותה. הטבע לא רק שימש כלי בחיפוש אחר המשמעות הקיומית ובחקר "מצב האדם", אלא הזין את היצירה האמנותית, העניק השראה לאמנים והציב בפניהם סוגיות אסתטיות של צורה, צבע ויופי. במסגרת זו התמקדו אמנים רבים בדימויים שביקשו לא רק להציג דמיון ממשי למציאות, אלא גם לתאר את עוצמת הטבע ואת המסתורין שבו לצד התאחדות האדם עמו בחוויה רוחנית. אמנים אלה אימצו לעצמם לעתים קרובות נקודת-ראות מיסטית או פולחנית, ובאמצעותה התייחסו לתכונותיו המיתיות והפלאיות של הטבע. הנוף באמנות ובמיוחד בצילום היה לעניין החורג בהרבה מגבולות הבד או ההדפס: נוסף על היותו אובייקט אסתטי העומד בפני עצמו בזכות סגולותיו האמנותיות, נשא הנוף המתואר גם משקל חברתי ניכר ועורר קונוטציות תרבותיות, אינטלקטואליות ופוליטיות שאין להתכחש אליהן.


אשיל קינה, צרפתי, נפטר ב-1900
סלעים בפונטנבלו , 1875 בקירוב
הדפסת-חלבון ,19.5x24.9 ס"מ
אוסף ז'ראר לוי, פריז

צילום הנוף נחשב לאחת מסוגות האמנות הפופולריות וה"זמינות" ביותר, אם כי לפי הצלמת האמריקנית לורה גילפין הוא דווקא אחד הז'אנרים המאתגרים ביותר. עם זאת, בתולדות הצילום נטו להתעלם ממנו במידת-מה, ואולי אף הזניחו אותו במתכוון. גם בסקירות ההיסטוריות שנכתבו בעת האחרונה על צילום לא התייחסו אל צילום הנוף, ואם התייחסו - עשו זאת כבדרך אגב. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא השימוש הנרחב או אפילו זילות השימוש בצילומי נוף, לאו דווקא בקרב אנשי מקצוע ואמנים, אלא בעיקר בקרב חובבים המרבים לצלם דימויי טבע ונוף, שכל ייעודם אינו אלא לשמש מזכרות מחוויות מזדמנות של יפי הטבע, על-מנת לשחזר בבוא הזמן את "קסמו" של הרגע שחוו. כדי לשקם את מעמדה של מלאכת צילום הנוף ולראות בה חלק מנכסיו היצירתיים של הצלם, יש אפוא צורך לשוב ולעיין בה ולהעריכה מחדש.

ימיו של צילום הנוף כימי המדיום עצמו, ולמעשה כבר בעידן הטרום-צילומי בישרו ציוריו של דאגר לדיוראמות את לידתו. על אף שלעתים קרובות צילום הנוף נחשב שטחי, חוזר על עצמו, משעמם ונגיש לכל מי שאוחז במצלמה, לא נעלמו הז'אנר ומסורת השימוש בו גם לנוכח הבוז שרחשו לו הדורות האחרונים, וזאת הודות לעבודתם של צלמי טבע נאמנים. בראשית המאה ה-19, בשנותיו המעצבות, הקדיש הצילום תשומת-לב ניכרת לטבע ולנוף, בין השאר בשל המגבלות הטכניות של המדיום, שעדיין הלך והבשיל לקראת פיתוח שפת שיח מובחנת משל עצמו. ואכן, התפתחותו המכרעת של סוג זה של צילום לא נבעה מן המדיום עצמו אלא התחוללה בהשפעת מסורת ציור הנוף, שהיתה לסוגה בפני עצמה רק לקראת תום המאה ה-18.

מן הנאו-קלסיציזם עד לרומנטיציזם ודרך אסכולת ברביזון, כל זרמי האמנות וכל הדמויות המכריעות בעולם האמנות הטביעו את חותמם העמוק על התקדמות צילום הנוף בשלביו השונים. זאת ועוד, רבים מצלמי הנוף הראשונים היו קודם לכן ציירי נוף, אם כי לאו דווקא הכישרוניים שבהם, או כפי שהגדיר זאת בודלייר: "הצילום הוא מפלטם של ציירים כושלים בעלי כישרון מועט מדי".

עידן הדגרוטייפים התאפיין במעורבות רגשית קלושה בדימויי הנוף, שכן היה זה עדיין שלב שבו ייצוג עולם המציאות היה מכני, "אובייקטיווי", "נאמן לאמת" ובמידה רבה משולל סנטימנטליות. ואולם, עד מהרה, הוחלו על המדיום החדש הקאנונים המסורתיים של קומפוזיציות הנוף שהושאלו מן הציור. עם הופעת הקלוטייפ, נדחק הדגרוטייפ הישיר והאינפורמטיווי מפני נגטיב הנייר, אשר מגבלותיו הטכניות טשטשו את פרטי הצילום. התפתחות טכנית זו הולידה איכויות אסתטיות חדשות, במיוחד משום שצילומי הטבע בטכניקה החדשה היו קרובים יותר מבחינה האווירה והממד האמנותי שבהם להדפסי-אבן ולאקווטינטות, והזמינו גישה פרשנית יותר. אין ספק, שהאימפרסיוניזם והאסתטיקה שבקלוטייפ קשורים זה בזה בקשר ייחודי במישור החזותי וההמשגתי כאחד.

מאמצע המאה ה-19 ועד סופה, בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות שהובילו לעידן לוח הזכוכית והנגטיבים בפורמט גדול, החל השלב הדוקומנטרי-הטופוגרפי בצילום הנוף. שלב זה הגיע לשיאו בסוגה החדשה של צילומי נוף גרנדיוזיים מן המערב האמריקני, שבסופו של דבר הפכה למסורת, ונמשכה עד להולדת הגישה הפיקטוריאליסטית בשנות ה-80 של המאה ה-19. שנות ה-20 של המאה ה-20, עם היווצרות הצילום הדייקני ( precisionist photography ) כתגובה לפיקטוריאליזם ותחיית המסורת הגדולה של מראות המערב האמריקני, התאפיינו בשיבה לצילום נופים, במיוחד בגישה רוחנית, כדוגמת נופיו של אנסל אדמס שהיו לאסכולה בפני עצמה. צילומי הנוף זכו באותה עת לפופולריות עצומה, אך זו ירדה בפתאומיות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.


עידית גרינברג, ישראלית, נולדה ב-1965
בלי כותרת, 2002
הדפסת למדה דיגיטלית, 65x40.5 ס"מ
רכישה בנדיבות קרן מריון וגי נגר, לונדון

בעשורים שלאחר המלחמה התאושש צילום הנוף ושב ותפס מקום מרכזי בזירה מלווה בגישה מיסטית-משהו, שביטויה המיטבי ניכר בצילום של מיינור וייט וחסידיו, ובהמשך המאה בעבודתם של הטופוגרפים החדשים. יצירתם של אלה סללה את הדרך לצלמים הפועלים בעשורים האחרונים, שהמניע העיקרי לפעילותם הוא עניינם באקולוגיה ודאגתם לסביבה. הערכים שאמנים אלה דוגלים בהם הובילו אותם לתיעוד הטבע, פעמים רבות מתוך יראה וכבוד ובצירוף מסר אוניוורסלי מחושב היטב וחדור מודעות חברתית. תשומת-לבם מתמקדת בפצעים שפערה האנושות בכדור הארץ ובטבע, וגישתם ביקורתית בעליל. הגישה האקולוגית-האינטלקטואלית לצילום נוף בן-זמננו היתה לדרך חדשה ושונה של פולחן הטבע, שמבקרי התנועה לאיכות הסביבה נוהגים לכנותה בלגלוג "דת חדשה". הדימויים שמייצרים המחזיקים בגישה זו הם לעתים קרובות נוקבים, מזעזעים ומשוללי עניין ביופי במובן המסורתי של המילה, כפי שקבע התאורטיקן ארווין פנופסקי: "כשמדובר בסוגיות אקולוגיות, תיאור הטבע הולך צעד אחד אחורה, ובהקשרו הפוליטי הוא מעדיף את שיקוף האמת על פני היופי".


גוסטב לה גריי
, צרפתי, 1882-1820
נוף ימי, 1856
הדפסת-חלבון, 30x40.2 ס"מ
מתנת אן ארנקרנץ, ניו-יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב

כיום זוכה הטבע ל"נגישות חזותית" רבה בעזרת אמצעי התקשורת ובראשם הטלוויזיה, המאפשרים לצופים "לטייל" בן-רגע במקומות רחוקים, בדומה ל"טיולי הכורסה" באמצעות הסטריאוסקופ של המאה ה-19. אמצעים אלה, המציעים חוויה מתווכת של ארצות רחוקות וטבע "יפה" ואקזוטי (למשל ב"נשיונל ג'אוגרפיק") גורמים גם לוולגריזציה ניכרת של הטבע ולפיחות בחוויית הנוף.

" מסגורו" של הטבע באמנות הוא מעצם טבעו מעשה של חילול הקודש, השקול לפריסת האינסוף למנות קטנות ואריזתו לשם צריכה. חשיבותה של היצירה ראוי לה שתימצא הרבה מעבר לפרטים המיוצגים - באווירה שהם נוסכים ובמידת ההצלחה של האמן לפרש חוויה רגשית או רוחנית וליצור אותה. האמן החזותי צריך להיות מיומן דיו ליצור בתמונות את מה שביטא ויליאם בלייק בבית הראשון ב"שירי התום": "לראות עולם בגרגר חול/רקיע בפרח בר".

מה הופך כה רבים מצילומי הנוף לייחודיים ומיוחדים? שלא כמו צורות אמנות אחרות, ובמיוחד ציור, הצילום אינו מחקה את הטבע. הוא הוליסטי מטבעו, מפני שהוא מאפשר לאמן לבודד בשלמותו חלק מן העולם, אך שלא כמו בציור, אין הוא מניח לו לבחור מתוך אותו חלק - כפי שכתב חוסה אורטגה אי גאסט - את רכיבי הטבע המתאימים להיתרגם אל הבד ואת קבוצת התופעות החיוניות מבחינת הציור. גישה סינתטית זו הקיימת בציור כמעט בלתי אפשרית ובלתי ניתנת ליישום בצילום, שכן הצלם, בהתבוננו דרך עדשת המצלמה, למעשה מנתק את פיסת העולם שהוא רואה ומנתח. הצילום מעיד על הכרת הרוחני שבסצינה המצולמת ולא על "יצירתה מחדש" או פרשנותה באמצעות שכבות של צבע.

הציור, אם אינו נעשה באתרו, הופך לעתים קרובות לזיכרון של הטבע ותו לא, ואילו הצילום הוא ישיר ומיידי. הוא מוסר מכלי ראשון את החוויה של האמן כפי שנחוותה במקום. בשני המקרים, הצופה מקבל התרשמות שמביא אליו האמן, שהוא בו-זמנית גורם בטבע וצופה בו. התרשמות זו מושפעת מכמה גורמים: החל בהקשר הסביבתי, התרבותי והמקומי וכלה בפרופיל האישי, הפסיכולוגי והדתי של היוצר. זו גם הסיבה שכל תקופה הניבה מבט שונה על הטבע ועל הנוף לפי המחשבה, הפילוסופיה והסביבה התרבותית שאפיינו אותה.

בחירת הדימויים, שהנוכחות האנושית נעדרת כמעט מכולם, נועדה להמחיש את הממד הרוחני של צילום הנוף כמשקף את הגורמים המקומיים, התרבותיים וההיסטוריים המזינים אותו. ממד זה מתגבש באמצעות התבוננות בסמלים ובמיתוסים של סביבתנו הטבעית, שהציוויליזציה שלנו היא המגדירה אותם וזהותנו היא המעצבת אותם.

יצירותיהם של האמנים שכונסו בתערוכה זו הן מקבץ של רקעי תרבות וגאוגרפיה מגוונים, של גישות שונות ושל טכניקות למיניהן. לכן, הוא גם משקף את סוגי העניין בטבע ואת האידאולוגיות השונות - מן האסתטית ועד לפוליטית -המושלים ביצירות באמצעות הפרשנות שנותן כל אמן לנוף. זאת ועוד, דרך פרשנותו של האמן-הצלם מתעלים דימויים אלה מעל לטבע עצמו, ובאמצעות ההשמטה המכוונת של הנרטיב, הם הופכים להצהרות על חוויות אישיות עמוקות שאי-אפשר לתרגמן למילים. הצילומים משדרים חוויית נוף שונה במהותה מזו שחווה האדם הפשוט, שכן הממד הפיוטי והסימבוליות הרוחנית היצוקים בהם מעניקים להם איכויות ההופכות אותם לייצוג של הנפש האנושית. עבודות אלה מציעות לצופה חוויה חזותית נלווית: חוויה של ראייה גולמית ורגש עז.

ראוי להבחין בין תיעוד הטבע ופלאיו ( או אולי מוזרויותיו) לבין הגישה הרוחנית אל הנוף המאחדת את נפש האמן עם הסביבה בחוויה מיסטית, או כפי שאמר הסופר וחוקר הטבע האמריקני הנרי דייויד תורו על הצילום: לא חשוב על מה האדם מסתכל, חשוב מה הוא רואה.


אדוארד וסטון, אמריקני, 1958-1886
אושייאנו, 1936
הדפסת-כסף, 18.5x25 ס"מ
מתנת לי ד' ויטקין, ניו-יורק
למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים 1995-
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem | Copyright © The Israel Museum, Jerusalem 1995-