אוצרת - תמי מנור-פרידמן, אוצרת אורחת

פלורה פלשתינה: בוטניקה וציור

מראשית התנועה הציונית נחשב מחקר הטבע והצומח של ארץ-ישראל לא רק תחום מדעי אלא נדבך ביצירת התרבות העברית, הדוגלת בחזרת העם אל הטבע ובחידוש הקשר שלו עם אדמתו. חלוצי המחקר הבוטני בארץ שקדו על איסוף "עשביות" של צמחים מיובשים, על חשיפת מינים לא נודעים ועל פרסום מגדירים ואנציקלופדיות, ואף פעלו להבאת ממצאיהם אל הציבור הרחב ולעשייתם לתחביב עממי ובעיקר לכלי חינוכי. לאחר קום המדינה העמיקה הפעילות למען שמירת הטבע והגנת הצומח.


שמואל חרובי, 1961-1897
כלנית, 1926
צבעי-מים על נייר
אוסף ציפי חרובי, ירושלים

אל מפעלם של החוקרים חברו מלומדים ויוצרים מתחום הלשון, הספרות והאמנות. טשרינחובסקי, ביאליק, פיכמן וסופרים אחרים נועדו עם בלשנים וחוקרי מקרא כדי לקבוע שמות עבריים למיני הצמחים ולחבר מילונים ולקסיקונים. ציירים, מהם בוגרי "בצלאל", איירו את עבודת הבוטנאים בתיאורים מפורטים ומדוקדקים של צמחים בעידן שלפני הצילום המדעי. שמואל חרובי עבד עם אפרים הראובני, אהרון הלוי עבד עם ברוך צ'יזיק, ורות קופל עם מיכאל זהרי ונעמי פינבורן. כמה מהם נמשכו כל כך לציור פרחים עד שהחלו לציירם גם ביצירותיהם הם.

בהשראת אוספי הצמחים המיובשים והציור הבוטני אימצו אמנים בני הדור האחרון, בהם ג'ויס שמידט, אסתר קנובל, לארי אברמסון, מעין גישה תיעודית-מדעית שבאמצעותה הם מבטאים ניסיון אישי להשתרשות בסביבתם הפיזית והתרבותית.

חזרה >>

נפשי לשושנה


פנחס ליטבינובסקי, 1985-1894
ערבי עם פרח, 1926
מוזיאון תל אביב לאמנות
מתנת רפאל והדסה קלצ'קין, תל אביב

פרחים המלווים דיוקני בני-אדם נועדו מאז ומעולם להוסיף לציור היבט של יופי, חושניות, טקסיות ואף קדושה. במסורת הציור הנוצרי נקשרו פרחים למיניהם עם מעלות קדושים: השושן הצחור שמריה אוחזת בידה או שפעת הפרחים המקיפה אותה בשבתה בגן הנעול הם סמל לטוהר ולבתוליות. גם בציור הרומנטי והמודרני פרחים מלווים את תיאורי הנשים והאהובות וכן את הדיוקנים העצמיים ואת דיוקני בני המשפחה. נראה, שהשילוב של פרחים בתיאורי דיוקן חורג מתפקידם הקישוטי או הסמלי ומייצג את התפיסה המדמה את השלבים בחיי האדם אל מחזור הצמיחה של העץ והפרח, למן השתיל והניצן ועד לשלכת ולקמילה.

בתרבות המערב והמזרח הפרח הוא גם סמל עתיק לאהבה ולתשוקה, סמל שיש לו שורשים עבריים מקוריים ב"שיר השירים". שירת אהבה מקראית זו, המתארת שפע גנים וערוגות בושם, העניקה השראה לספרות ולאמנות בראשית דרכן בארץ-ישראל, ובאותם ימים ראו בה ביטוי ללהט החלוצי וסגידה לארוס ככוח של יצירה ויצריות חופשית. באיוריהם של ליליין ורבן ל"שיר השירים" בולט מיזוג של חושניות, אקזוטיקה מזרחית וסמלים ציוניים. בציורים של ראובן מודגשת התחושה המיסטית המקדשת את הבתוליות, המיניות והצמיחה. גוטמן וזריצקי טובלים את האישה הנחשקת והאהובה בשדה פורח. ליטוינובסקי מצייר ערבי מחזיק פרח, ובלום מעלה על הבד דיוקן של ערבייה נכבדה בגנה כדי לייצג את הקשר הילידי עם המקום. הציורים של סימון, שלזינגר וכהן ספוגים בתמימות ראשונית ובחושניות גלויה. ואילו רפי לביא מצרף יחד רכיבים מנוגדים מתוך עולמו: הוא, הצייר המפוכח והביקורתי, מצייר ציור ילדי תמים, וכן מעמת שושן צחור הנישא בידי מלאך הבשורה עם גרניום מקומי וסתמי.

כמו צמח בר

במסורת הציור האירופי זוהה עולם הפרחים עם תפארת הבריאה, שימש בסמלי קדושים ומלכים, ייצג את מושג ה"וניטס" - הבל היופי והחיים בני החלוף - וגם היה ביטוי לשפע ומותרות, לחושניות ולארוטיקה. כך או כך הציב ציור הפרחים אתגר לאמנים, ועד היום לא איבד אתגר זה מתוקפו. הפרח אינו עוד אובייקט של יופי ושלמות, אלא התגלמות הערכים והחומרים שהציור עצמו נצרף מהם: יופי וחושניות, צבע ואור, מרקם של פני השטח ובניין הצורה במרחב.

בציורי הפרחים שציירו אמנים בישראל יש מאפיין תרבותי הנוסף על כל אלה: בין שפרחיהם משובצים בתוך נוף ובין שהם מתוארים כדימוי מבודד, הם מעידים על היחס של האמן למקום. אמני "בצלאל" ניסו לשלב בעבודותיהם תיעוד שקדני של עולם הצומח עם נטייה לאידאליזציה של נופי הארץ הקדומים ועם קישוטיות מסוגננת בנוסח הארט-נובו האירופי. לעומתם האמנים לאופולד קרקאור, אנה טיכו, אביבה אורי ואחרים ציירו ברוח הגישה הרומנטית-ההבעתית המתבוננת בפרחים נבולים, בקוצים ובטרשים ורואה בהם ביטוי להלכי הנפש. הצד הדרמטי והחווייתי אינו נעדר גם מתצלומי הטבע של פטר מרום לדוגמה, העוקבים אחר מאבק ההישרדות של הצומח בנגב או באגם החולה הגווע. מאז מלחמת השחרור התבסס זיהוי פרחי-הבר עם סמלי השכול והזיכרון, והיה לביטוי העלומים שנקטפו באבם ולמשאלה לתחייה ולהתחדשות. דימוי זה הושאל מן השירה והספרות העברית לאמנות החזותית ובעיקר לגרפיקה הממסדית, והוא נראה על בולים, תגים וכרזות ליום העצמאות.

האמנים הישראלים הפועלים כיום עוסקים בנושא הפרחים בכל מיני דרכים: שוש קורמוש ומאיר פרנקו חוקרים את השניות שבין הטבעי לעיטורי; דליה אמוץ, יוסף הכהן ושרון יערי חושפים בתצלומיהם את הפן המופשט של הטבע; בעבודותיהם של אסף בן-צבי, ציבי גבע ולארי אברמסון יש אמירה ביקורתית על פרחי המולדת למודת הסכסוכים, ומיצירתו של משה גרשוני עולים הרהורים על פריחה ומוות, לבלוב ושכול.

השיבה לעדן

השיבה לציון הצטיירה בתודעתם של יהודי הגולה בצבעים מלבלבים: ארץ-ישראל היתה בעיניהם גן-עדן תנ"כי, ואדמתה - נחלה משגשגת המצמיחה את שבעת המינים. לדמותה זו של ארץ-ישראל תרמו גם חפצי יודאיקה ומזכרות שיוצרו בארץ בסוף המאה ה-19, ובהם תוארו פרחים ועצים מניבי פרי לצד המקומות הקדושים. אלבומי הפרחים המיובשים מארץ-הקודש היו מחפצי המזכרות הנפוצים והאהובים ביותר. בתחילה ייצרו אותם ארגונים נוצריים וסוחרים ערבים בשביל עולי-הרגל הנוצרים, ואחר-כך אימץ אותם גם היישוב היהודי והם שווקו ליהודי התפוצות. באלבומים אלו נכרכו יחד פרחי-בר מיובשים בצורות זרים וסמלים כגון צלב, סהר ומגן-דוד עם תצלומי ערים ואתרים מקודשים ופסוקי תנ"ך ושירה.


לוטו צמחי ארץ-ישראל, 1915 בקרוב
הדפס אבן
מוזיאון ישראל, ירושלים
אוסף אגף הנוער ע"ש רות

תמונת הנוף שנגלתה לעיני המתיישבים הראשונים שהגיעו לארץ-ישראל היתה כידוע שונה לגמרי. הם מצאו כאן "הר טרשים קירח", ובתגובה התחזקו בדעתם לגאול את הקרקע ולהפריח את השממה. בעבודת האדמה ראו את דתם האמיתית, והיא היתה בעיניהם אידאל מקודש. ברוח זו עוצבו מחדש טקסי החגים המסורתיים והודגשו מקורותיהם הקדומים ואופיים החקלאי: ט"ו בשבט היה מחג של סעודת פרות לחג האילנות שבמרכזו טקס הנטיעות - סמל ההשתרשות באדמת המולדת. חג השבועות, שעד ראשית שנות ה-20 נקרא בארץ "חג הפרחים", התגלגל לחג הביכורים שעיקרו תהלוכות והצגת התוצרת החקלאית לפני נציגי הקרן הקיימת לישראל - זכר להבאת הביכורים לבית המקדש. הנטיעות, הלבלוב והפריחה שולבו ביצירה האמנותית העממית והממסדית - בעבודות "בצלאל", בתצלומים, בכרזות ובספרי ילדים - כמשל לתחייה הלאומית.

על החלון פרח עציץ

הדימוי השגרתי של זר פרחים באגרטל נקשר בתולדות האמנות לציורי טבע-דומם. צירוף 'טבע' ל'דומם' המנוגד לו מבטא את גלגולו של הצמח החי שנקטף מן השדה והיה לאובייקט שהאמן מציירו בסדנתו. תהליך העתקת הפרח מן החוץ אל הפנים ומן המציאות אל הציור נוגע במהותו של מעשה האמנות, ומעורר מחשבה על מושגים מאותו שדה כגון טבע ותרבות, אורגני ואסתטי

בציור הישראלי המוקדם מתוארים זר הפרחים או העציץ על אדן חלון פתוח הפונה אל הנוף. הזר או העציץ מחברים בין המרחב הפרטי והאינטימי ובין העולם הסובב אותו, וטוענים את הציור כולו במשמעות פסיכולוגית וסמלית. באמצעותם האמן מבטא כמיהה אל הטבע ואל האור המתפרצים אל חלונו והזדהות עמם. ראובן, גוטמן ולובין מציירים פרח-עציץ הניבט אל חולות תל-אביב ובתיה הראשונים או זרים פורחים שברקעם שתילים רכים, שפעת פרדסים ומרחב-ים. מוקדי וגליקסברג מציבים בדי ציור ליד זרי פרחים, ומציירים תמונה בתוך תמונה או תחליף חלון, אשר מבעד להם אפשר להתבונן בעולמם הפנימי. ואילו זריצקי ושטרייכמן ממקדים את מבטם בערכים ציוריים מופשטים: זר הפרחים שעל אדן חלונם, כמו העלווה שמעבר לחלון, אינם אלא אמצעי למיזוג מישורי הפנים והחוץ במערך צורני וצבעוני מופשט.

בעבודותיהם של האמנים הישראלים העכשוויים מופר לעתים האיזון בין המציאות החיצונית ובין המציאות הנפשית והמציאות האמנותית. צמחי העציץ שלהם שורדים בסביבה מנוכרת ולא טבעית, באור חשמל ובחלל צר, והם מעידים על יחס מורכב בין האמן למקום.


למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים 1995-
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem | Copyright © The Israel Museum, Jerusalem 1995-