אוצר - יגאל צלמונה, אוצר ראשי בינתחומי

בראשית דרכה ראתה הציונות בתנ"ך את מאגר הצפנים המרכזי והעשיר ביותר של הזהות היהודית המתחדשת. שיבת העם היהודי לאדמתו נחשבה גם שיבה סמלית להיסטוריה העתיקה שלו שתוארה בסיפורי המקרא. הסופרים, המשוררים והאמנים הציונים, שפעלו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, שאבו את ההשראה ואת התוקף ליצירתם מעלילותיהם של האבות והאימהות המקראיים ומשפת התנ"ך, כפי שרבים מהוגי התנועה הציונית ומנהיגיה ראו בכתבים העבריים הקדומים והמכוננים האלה אישור היסטורי, תרבותי וקיומי לקשר שבין העם לארצו. יצירתו של פן היתה הוכחה נוספת לתפיסה הציונית שלפיה החוויה הארצישראלית היא מבוע ההשראה העיקרי לתרבות יהודית עצמאית ומקורית.

"… צריך לחיות על אדמתה ותחת שמיה של ארץ-ישראל ובסביבת תחייה השואפת לקבל עליה השריית העבר הגדול. אז יצלח האמן ברוך-האלוהים לאחוז בקצה הנימות הנעלמות, המקשרות את קדמי-הנשייה אל הנפשות החיות המשתוקקות אליהם, והן תובלנה ותבאנה אותו דרך ה'לבירינט' של הדורות אל מחוז חפצו…"

"קודם כול אין אנו מוצאים (בציורי פן, י"צ תהילה לאל - לא אדם צהוב ולא חוה אדמונית כשושנה. בציורי התנ"ך על אדמת ארץ־ישראל הקרובה לגן־עדן, אין מקום לרעיון הנלעג, להושיב בגן־עדן אנשי סקנדינוויה" (ד"ר וולפלנג פון-ויזל, הארץ, יד בניסן תרפ"ד).

הסצנות שאבל פן מתאר משקפות את תפיסות המזרח המגוונות של הציור האירופי במאה ה־19. העולם המזרחי לפי תפיסות אלה הוא סביבה אלימה וברברית, ובה בעת סביבה אידילית-רומנטית ונוטפת מיניות. תיאור האישה המזרחית כאובייקט מיני, כמפתה וכמשוחררת ממוסכמות מוסריות אופייני לאמני "בצלאל". כך גם תיאר זאב רבן את האישה באיוריו ל"שיר השירים": עירומה וחבוקה בזרועות גבר עטוף עבייה בדווית.

פן השתייך לקבוצה גדולה של אמנים אירופים שציירו כבר במאה ה-19 סצנות מן התנ"ך ומן הברית החדשה בגישה תיעודית, כאילו התרחשו במציאות הקיימת של המזרח הקרוב. היות שבני המאה ה-19 האמינו בדרך ההוכחה המדעית כאפשרות היחידה לפרש את העולם ולהסבירו, היה חשוב לאמני התקופה לתאר גם סצנות דמיוניות ודתיות, כמו האירועים מכתבי-הקודש, במידת הדיוק ההיסטורי המרבי. עם זה, אין ספק שגם הנהייה האנושית כל-כך אחר האקזוטי, החדש והלא מוכר, והנטייה לסיפוק הסקרנות עמדו בבסיס ההצלחה של הגישה התיעודית-הראליסטית בייצוג האמנותי של כתבי-הקודש.

חזרה >>

בתקופה, שראשיתה בקיץ 1914 והמשכה בשנת 1915, ניגף הצבא הרוסי מפני הגרמנים בפולין הרוסית, והיהודים שישבו בפלכי לובלין, ראדום, וארשה ומינסק הואשמו בשיתוף פעולה עם האויב. יותר מ-300 אלף יהודים גורשו מן האזורים הללו בידי גדודי הקוזאקים של הצבא הרוסי, ובתוך כך סבלו ממעשי ביזה, אונס וטבח. כאות הזדהות עם אחיו הנרדפים וכחלק מן המפעל הגדול שלקח על עצמו של תיעוד הגורל היהודי, תיאר פן את הפרעות הללו בסדרה של 50 ציורים שנוצרה בשנת 1916. ציורים אלו היו מעין תיעוד של מצבים אנושיים טרגיים מלווים בנימה פתטית ודרמטית. פן ביקש ליצור באמצעותם את התחושה ש"הצייר היה שם".

ב-1917 החליט פן לנסוע עם יצירותיו לארצות-הברית ולנסות את מזלו שם. תערוכת ציורים משלו - מרביתה מורכבת מתיאורי הפרעות ומיעוטה מנושאים תנ"כיים - זכתה להצלחה גדולה, ופן הוגדר באחד העיתונים "הצייר היהודי הגדול ביותר". את סדרת ציורי הפרעות שלו רכש מרקוס פכהיימר, יצרן נעליים ידוע, ועד מהרה תרם אותה לבית-הנכות "בצלאל", לזכר בנו הצעיר שנפטר בנסיבות טרגיות. בשנת 1925 נפתח בבית-הנכות "אולם נאד הדמעות": ציורי הפרעות של אבל פן נתלו לצד ארונות שהכילו עדויות לפרעות ביהודי העולם – ספרי תורה מגואלים בדם, כותנות ותיקים שנתפרו מגווילי ספרי תורה שחוללו. כעבור שנים אחדות נגנזה הסדרה, והיא מוצגת כאן בראשונה מחדש.

ביולי 1921 שב אבל פן לירושלים להורות ב"בצלאל". הוא ייסד את "החברה הארצישראלית להוצאות אמנותיות בע"מ, ירושלם", כדי להוציא לאור את אלבומי התנ"ך שלו, והחל להקדיש את כל מרצו לאיור התנ"ך.

המאפיין המרכזי של תמונות התנ"ך של פן הוא שגיבורי המקרא מוצגים בהן כטיפוסים מזרחיים בני זמנו, בלבוש מזרחי ובתפאורה מקומית. החזון הציוני, שעל-פיו העם היהודי עומד לחזור אל כור מחצבתו שבמזרח ו"לחדש ימיו כקדם", התגלם בציוריו של פן באמצעות הדגם שנראה בעיניו הקרוב ביותר למציאות הארכאולוגית של העת העתיקה: מראה הבדווים וערביי ארץ-ישראל וטיפוסי היהודים המזרחים שראה בחוצות ירושלים. מהם שאב פן את עיקר מקורות ההשראה לתיאור דמויותיו, בגדיהן ואורחותיהן. הואיל ורבים מבני המזרח נהגו לשאת נשים רכות בשנים, תוארו ארבע האימהות המקראיות כנערות צעירות מאוד. פן, שתיעד את הפרעות ביהודי מזרח אירופה כעד נוכח, כמו צלם עיתונות, ביקש גם עתה, בארץ־ישראל, לתאר את אירועי התנ"ך כאילו היה עד ראייה שלהם.

כדי להעשיר את תיאוריו התבסס פן גם על בגדים ועדיים מצפון-אפריקה או על סרטים אילמים שתיארו את המזרח הקדום, כגון "קלאופטרה". אפשר למצוא ביצירותיו גם השפעות של מופעי בלט, שראה בפריז בראשית המאה ה-20, אשר רבים מהם נוצרו ברוח אוריינטליסטית ובשאיפה לנסוך על הבימה ועל התלבושות נופך מזרחי, אגדי ואקזוטי שהיה אז אופנתי.

אבל פן, או בשמו המקורי: אבא פפרמן, נולד בשנת 1883 בעיירה קרסלאבקה שבלטוויה. אביו, נחום, היה רב וראש ישיבה, ופן התחנך על ברכי החינוך הדתי ב"חדר" עד לשנתו ה-12. את יסודות הרישום למד שלושה חודשים אצל הצייר יהודה פן, איש ויטבסק, שהיה גם מורם של מרק שאגאל ואוסיפ זאדקין. בגיל 12 החל לנדוד בין ערי רוסיה ופולין והתפרנס בעיקר מעבודתו כשוליה בסדנאות לציור שלטים. בשנת 1898 נסע בתמיכת חרושתן גפרורים אמיד לאודסה והתקבל שם לבית-ספר לאמנויות יפות.

כשפרצו פרעות קישינב בפסח תרס"ג (1903) והיו לאירוע המכריע בהתחזקותה של התנועה הציונית באותה עת, נשלחו לשם משלחות לסקירת הטבח וההרס. בראש אחת מהן עמד ח"נ ביאליק, שחיבר לאחר מכן את הפואמה המפורסמת "בעיר ההריגה". פן גם הוא נסע לקישינב, ורשם רישומים תיעודיים אחדים של מראות החורבן שראה שם. מלאכתו נעשתה כדי לשמש עדות-נגד לתמונה שציירו שלטונות רוסיה, אשר עשו כמיטב יכולתם לטשטש את ממדי הטבח. מאחד הרישומים צמחה תמונת שמן גדולה, חצר בית עם הריסות ומשפחה יתומה או לאחר הפרעות, שפן הגיש לבחינת הגמר של לימודיו באקדמיה באותה שנה. קבוצת רישומי קישינב היתה הפרק הראשון בסדרה מתמשכת של תיעוד הגורל היהודי, אשר פן - לפי עדותו - הקדיש לו את חייו.

ב-1903 עבר אבל פן לפריז. בשנים הראשונות לשהותו בבירה הצרפתית צייר נושאים מחיי היהודים, רבים מהם מן הזיכרון, וכמעט בכולם הדגיש דווקא את עליבותם של החיים האלה. במקביל הלך ושכלל צד אחר ביצירתו: הרישום ההומוריסטי. יכולתו של פן לתפוס היבטים פסיכולוגיים של מצבים אנושיים ולתארם בעין חדה וביד קלה, לצד נטייתו לביקורת נשכנית והזדהותו עם החלכאים והנדכאים היו לשם דבר. אבן-דרך בהתפתחותו האמנותית היתה פעילותו בעיתונות המצוירת הצרפתית. באותן שנים צייר גם ציורי הווי בסגנון חופשי.

ב-1913 צייר פן בראשונה ציורים אחדים בגירים צבעוניים (פסטל) והתקין הדפסים בנושא סיפור אדם וחווה בגן-העדן. הדפסים אלה שייכים עדיין למגמה ההומוריסטית-הקריקטוריסטית שביצירתו.

בשנת 1912 הזמין בוריס שץ, מנהל בית-המדרש למלאכות אמנות "בצלאל" בירושלים, את אבל פן ללמד ב"בצלאל". פן הגיע שנה אחר-כך, ומעדויות התלמידים (בהם נחום גוטמן) אנו למדים, שהוא השפיע עליהם רבות, השתדל לעורר את רגישותם לצבעוניות של הנוף המקומי ושחרר אותם מחוקי הציור המסורתי.

באוגוסט 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, נסע פן לפריז כדי לאסוף את מטלטליו ולחזור ולהשתקע בירושלים. ואולם, השלטון התורכי לא התיר לו לחזור לכאן, כי כתושב צרפת ראה בו השלטון התורכי נתין של ארץ אויב. הוא נאלץ אפוא להישאר באירופה וחזר לארץ רק בשנת 1921. בפרק הזמן הזה התמחה פן ביצירת כרזות ואיורים בעלי גוון עממי-לאומי, שנועדו להפיח רגשות פטריוטיים באזרחי צרפת ולחזק את רוחם בעת המלחמה. לצד אלה צייר גם ציורים שתיארו את אכזריותו של האויב הגרמני.


למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים 1995-
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem | Copyright © The Israel Museum, Jerusalem 1995-