| |

אמפורות מיובאות מרודוס,
תל מור ומרשה
תקופה ההלניסטית, המאה ה - 2 לפני הספירה |
היין נמנה עם מוצרי הייצוא אשר ארץ-ישראל סחרה בהם משחר הימים. נוסף
לצריכה המקומית נמצאו בארץ-ישראל עדויות לייצוא יין למצרים כבר מסוף
האלף הרביעי לפני הספירה. ארצות הסהר הפורה, אשר כמעט לא גידלו גפנים,
היו מייבאות יינות מן הארצות הסמוכות. באלף הראשון לפני הספירה התפתח
סחר היין ביוון ולימים גם ברומא, וספינות היו משייטות בימים להוביל את
הסחורה ממקום למקום.
עם התפתחות סחר היין הלכו והתפתחו גם אמצעי האריזה וההובלה. לרוב שווק
היין בקנקני חרס, אם בדרך היבשה על גבי בהמות-משא, ואם בדרך הים באניות.
על-פי האומדן, יכלה אנייה באורך 20-15 מ' לשאת מטען של 3000-2000 קנקנים.
כדי להבטיח את עמידותם של כלי החרס בטלטולי המסע בים ייצבו את הקנקנים
וריפדו אותם בענפים.
מלבד קנקנים שימשו גם נאדות עור קשורים בשרוך כמכלים לאחסון ולהובלה
של יין. בשיווק כמויות גדולות של יין השתמשו למן התקופה הרומית (המאות
ה- 2 עד ה- 3 לספירה) גם בחביות עץ. יתרונה של חבית העץ היה בכך שאפשר
היה לשמור בה את היינות תקופה ארוכה יותר מאשר במכלים האחרים.
עם התפשטות הייצור ההמוני של כלי זכוכית, מן המחצית השנייה של המאה ה-1
לספירה, החלו לשווק יינות משובחים גגם בלגיני זכוכית מרובעים וגליליים,
אולם בשל שבירותם השתמשו בהם בוודאי רק למשלוח למרחקים קצרים. מכלי הזכוכית
הקדומים הללו הם מבשרי בקבוק הזכוכית של ימינו.
|