 |
||||||||||||||||||
 תערוכות
Onlineיין
ובירה בימי קדם |
||||||||||||||||||
| ייצור היין |
|
|
||||||||||||||||
 השיטה הבסיסית להפקת התירוש מן הענבים היתה הדריכה ברגליים. לרוב היו הדורכים גברים או נערים, והם עשו את מלאכתם ברגליים יחפות ורחוצות, כדי למנוע ריסוק של החרצנים, דבר שעלול להעניק טעם מר לתירוש. הדריכה התבצעה בגת, שהיתה בדרך כלל משטח דריכה מרובע חצוב בסלע. צמוד לו אך נמוך ממנו היה בור איגום שאליו זרם התירוש מן הגת ושם נפרדו החומרים המוצקים מן הנוזל. לצרכים ביתיים השתמשו במתקן דריכה נייד וזעיר המכונה ערבה – עשוי חרס, עץ או אבן. לאחר שמוצתה דריכת הפרי נסחטו הזגים באמצעים מכניים: מכבש –קורה ובורג עץ. בתום הדריכה והסחיטה יצקו את התירוש לתוך מכלי חרס והניחו אותם פתוחים למשך התסיסה. לאחר התסיסה הועבר היין לקנקנים שכוסו במגופות, אך הותירו במגופה או בכתף הקנקן נקב זעיר לפליטת גז דו-תחמוצת –הפחמן כל עוד נמשכה התסיסה. כדי לשמר את היין, להסתיר את פגמיו ולשפרו, נהגו להוסיף לו חומרי לוואי שונים, בהתאם לכל זן וזן. הסופרים הקלאסיים מפרטים את החומרים המקובלים: מלח או מי-ים, בשמים למיניהם, דבש פלפל, גיר, גבס, סיד, שרף, צמחי תבלין ועוד. על פי רוב שתו את היין תוך שלוש עד ארבע שנים מיום ייצורו, אם כי בספרות הקלאסית נזכרים יינות איכות בני עשר ושש-עשרה שנים. |
||||||||||||||||||
