מקדמת דנה תפסה ארץ-ישראל מקום נכבד בתעשיית היין ובעיצוב המנהגים הקשורים לתרבות השתייה. ראשיתם של המשקאות האלכוהוליים היא בארצות המזרח הקדום ומשם עברו מערבה, תחילה ליוון ואחר כך לרומא. מסופוטמיה ומצרים, בעלות האקלים החם והיבש, נודעו כארצות של שותי בירה, ואילו בארץ –ישראל, ביוון וברומא שתו יין.

הבירה, שיוצרה מחיטה ומשעורה, נחשבה בארצות המשופעות בדגנים למשקה עממי וזול. לעומתה, היין היה מצרך יקר ונדיר, ובחיי היום-יום עלה רק על שולחנם של בני המעמדות הגבוהים; בני המעמדות האחרים זכו להינות ממנו בחגים ובהזדמנויות מיוחדות בלבד. עם הזמן נפוצה שתיית היין בשכבות רחבות באוכלוסיה, בעולם הפגאני כבעולם היהודי, כמשקה המקובל בטקסים ובחגיגות, במקומות ציבוריים ובבתים פרטיים, וחכמינו אמרו עליו: "ככל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה".