| |
בעלי-חיים
מופיעים בכל מקום באמנות המצרית – בכתב ההירוגליפים, בפיסול, בציור ובאמנות
הזעירה - המשקפים את חשיבות מעמדם של בעלי-החיים בכל תחום בעולמם של
המצרים הקדמונים. המצרים השתמשו בבעלי-חיים לצורכיהם הבסיסיים ביותר:
הם צדו אותם, בייתו אותם, וגידלו אותם כחיות מחמד, אולם הקשר המיוחד
של המצרים לבעלי- חיים היה בעיקרו דתי. בעלי-חיים סימלו בעיני המצרים
את מחזור ההתחדשות בטבע, וכן עוררו את הערצתם לתכונות העל אנושיות של
מינים רבים. הערצה זו הביאה את המצרים לראות בבעלי-חיים חלק מן העולם
האלוהי והובילה להתגלמותם של אלים מצריים רבים בבעלי-חיים. למרות העובדה
שדמויות בעלי-חיים שימשו לעתים קרובות לתיאור האלים המגולמים בהם, אין
הדמויות באות לתאר את צורתו של האל, אלא לייצג תכונות מובהקות המיוחסות
לו.
חניטתם של בעלי-חיים קדושים וקבורתם במתחמי מקדשים נעשו על מנך להבטיח
כי בעלי-חיים אלה יזכו בחיי נצח, ולשם כך בוצעו בהם אותם טקסים שנעשו
בבני אדם. החיות שנקברו בבתי הקברות בתקופות המאוחרות הומתו לעומת זאת
בדרך כלל בצעירותן, לעתים קרובות על ידי שבירת המפרקת או בחניקה. הגופות
נחנטו באופן מרושל, אך לעומת זאת נעטפו במומחיות ובזהירות בתחבושות פשתן
ולעתים אף הושמו בארונות קבורה מפוארים. בעלי-החיים החנוטים נמכרו לעולי
רגל שהגישו אותם למקדשים כמנחות לאלים, כדי לשטח בפניהם בקשות או להודות
להם. כך הצטברו במקדשים כמויות עצומות של בעלי-חיים חנוטים, ומדי פעם
הן פונו בידי הכוהנים ונטמנו בבתי קברות מיוחדים שבתחומי המקדשים.
|