מרק שאגאל כבש לעצמו מקום מיוחד בתולדות האמנות המודרנית. על אף זיקתו לתנועות האמנות המרכזיות של ראשית המאה ה-20, אשר נודעה להן השפעה מסוימת עליו, נשארה אמנותו אישית במובהק. מאפיינת את ציוריו יכולתו המיוחדת למזג בין מוצאו היהודי והרוסי, על שורשיו העמוקים בסביבת ילדותו בוויטבסק הספוגה ברוח החסידות, ובין מגמות האמנות המערבית המודרנית. מקורות רבגוניים אלה נארגו ביצירתו לשפה אישית ופיוטית ביותר. פריצת הגבולות בין דמיון למציאות בציוריו היתה המשך טבעי של האווירה המיסטית ששררה בעולמו, והשימוש בדימויים סמליים היה נטוע במורשתו היהודית. באוצר הנושאים שלו הופיעו לעתים קרובות תמונות ממחזור החיים היהודי, מראות מחיי היומיום של העיירה ודיוקנאות. תמונות אלו תרגם למטפורות חזותיות ולחזיונות מרקיעים שאינם כפופים לחוקי ההיגיון או הכבידה.

עם זה, לצד ההיבט הפנטסטי קיים ביצירתו של שאגאל גם ממד ריאליסטי. רוב האנשים והמקומות אשר תיאר נלקחו מסביבתו המיידית, ורבים מן הדימויים הפיוטיים שלו, משנתפענחו - חשפו מציאות היסטורית או אוטוביוגרפית ממשית. גם בתארו נושאים מן התנ"ך, ובעיקר בעבודותיו בירושלים, אין הוא רק מספר את העלילות הקדומות אלא לא פעם טוען בהן משמעויות נוספות ונותן ביטוי לתקוותיו ולהשקפת עולמו. אפילו פתגמים ביידיש לובשים בציוריו צורה מוחשית ונארגים במכלול המוטיבים. וכך, בין המטפורה לריאליזם, ממציא שאגאל את שפת הדימויים הייחודית לו.

התערוכה "שאגאל בישראל" מבוססת על יצירות מאוספים פרטיים וציבוריים בארץ, ופרק מיוחד בה מוקדש לזיקתו של האמן אל מדינת ישראל. פרקים אחרים עוסקים בנושאים השונים החוזרים ביצירתו, מהם דתיים ומהם חילוניים. על שני עולמות אלו נפרשת אמנותו; שניהם עוצבו בשנות ילדותו בעיירה היהודית, ומאז שימשו לו מעיין נובע המזין את יצירתו.

תערוכה זו, פרויקט משותף ביזמת מוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב לאמנות, נועדה להציג את העושר המצוי באוספי האמנות בישראל. רבות מן היצירות החשובות הושאלו ממוזיאון תל-אביב לאמנות, ואילו במוזיאון שבתל-אביב נערכת במקביל התערוכה "פיקאסו", הכוללת השאלות רבות ממוזיאון ישראל.

		שלושה לוליינים, 1926				הקרקס הגדול, 1956				יהודי עם ספר תורה, 1925
		היהודי המתפלל, 13-1912				פנים בית-כנסת בצפת, 1931				הנאהבים, 1937
		הכותל, 1933				בדידות, 1933				החתן והכלה של מגדל אייפל, 54-1952 בקירוב