2000uooaeau
  ירושלים ובית המקדש


 
  לקראת חג הפסח (כנראה בשנת 30) עלו ישו ותלמידיו לרגל לירושלים. על-פי המסופר, ידע ישו את העתיד לקרות אותו והלך מדעת אל גורלו. ימיו האחרונים בירושלים רצופים מעשים סמליים: הוא נכנס העירה רכוב על חמור ובילה את זמנו בהר הזיתים ובחצר המקדש. לרגל החג היתה ירושלים מלאה עולי-רגל ואזור המקדש המה אדם. קיום מצוות העלייה-לרגל, קרבן הפסח, המנחות, המעשרות ומסי המקדש היו כולם כרוכים בכספים ובמסחר, ולפיכך הרחובות וחצרות המקדש מלאו רוכלים וחלפנים. מעשה סמלי מפורסם שעשה אז ישו היה גירוש החלפנים והרוכלים, שייצגו בעיניו את הסתאבות בית התפילה. הוא הפך את שולחנותיהם, אולי גם כסמל לחורבן העתיד של המקדש.

"ויבוא ישוע אל מקדש האלהים ויגרש משם את כל המוכרים והקונים במקדש ויהפוך את שולחנות השולחנים ואת מושבות מוכרי היונים"
מתי כא: יב

 

איסור כניסה לבית המקדש

כתובת ביוונית על לוח אבן
ירושלים, המאה ה-1 לספירה
רשות העתיקות, 36.989

שבר הלוח המוצג כאן הוא קטע מכתובת אזהרה, אחד משורה של לוחות ששימשו כמחיצה בחצר בית המקדש והפרידו בין האזור המותר לכניסה גם לנכרים לבין האזור המקודש, שאליו הותרה הכניסה ליהודים בלבד. הכתובת נמצאה מחוץ לחומות נעיר העתיקה בירושלים. כתובת זהה אך שלמה נמצאה בירושלים לפני כמאה שנה, והיא מאפשרת להשלים את הקטעים החסרים כאן. כתובת זו שמורה היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול.

על קיומה של מחיצה זו בחצר המקדש ידוע לנו מתיאורו של יוסף בן מתתיהו: "ובמחיצה הזאת נמצאו ברווחים שווים עמודים המודיעים את חוקי הטהרה, אלה בכתב יוון ואלה בכתב רומא, לאמור, כי אסור לאיש נכרי לבוא אל הקודש..." (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ה, פרק ה). דינו של נכרי או יהודי טמא החוצה את המחיצה הוא מוות מיידי.

שבר לוח זה הוא מן השרידים הבודדים ממכלול בית המקדש השני שהגיע לידינו ודוגמה נוספת לממצא ארכיאולוגי המאשש עדות היסטורית.

"איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו מיתה"

שחזור הכתובת על-פי הכתובת השלמה שבאיסטנבול
צילום ואיור: מוזיאון ישראל, ירושלים

להתחלה

 

"לבית התקיעה"

כתובת חרותה על אבן
המאה ה-1 לפני הספירה
חפירות הכותל הדרומי של הר הבית
רשות העתיקות, 1439-78
צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים

האבן נושאת הכתובת היא מן השרידים המעניינים ממבנה בית-המקדש של הורדוס. היא נפלה ממרומי הר הבית אל הרחוב שלרגליו ונתגלתה בחפירות. הפינה הדרום-מערבית של חומת הר הבית שממנה נפלה האבן היתה, על-פי תיאורו של יוספוס פלאוויוס, "על ראש לשכות בית-המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה [ליל שבת], וככה עשה גם ליום המחר בערב..." (מלחמות היהודים ד, ט יב).
הכתובת המונומנטלית: "לבית התקיעה להכ..." וצורתה האלכסונית של האבן מעידים שהיא היתה קטע ממעקה גומחה בחומת הר הבית, כעין שלט לציון המקום שבו צריך לעמוד הכוהן התוקע בחצוצרה. יש להניח שתרועת החצוצרה ממקום זה נשמעה היטב ברחבי ירושלים - בעיר דוד שמדרום ובעיר העליונה שעל הר ציון במערב.
המילה השלישית בכתובת חסרה בחלקה וניתן להשלימה בכמה אופנים: להכ[ריז] על כניסת השבת ועל צאתה, או להב[דיל] בין קודש לחול.

להתחלה

 

החלפנים בחצר המקדש

חצרות המקדש המו אדם בימי העלייה לרגל: בסביבת המקדש התנהלו מכירות בעלי חיים ומנחות לקרבנות והוחלפו כספים לתרומה. פרוטות הברונזה, שהיו המטבעות המהלכים בשוק, הומרו אצל החלפנים למטבע כסף של מחצית השקל, היא התרומה שכל יהודי העלה מדי שנה לבית המקדש. (חצי שקל= 128 פרוטות ברונזה).
החלפנים נהגו לגבות תשלום בעבור החליפין ועל כך יצא עליהם קצפו של ישו והוא הפך את שולחנותיהם בחצר המקדש.

להתחלה