חדש באוסף

מ-7 בדצמבר, 2012 עד 16 בפברואר, 2013

מקום: אולם ספרטוס

אוצר/ת: טליה עמאר

חומרים: ציור, רישום, וידאו

בעבודה המרכזית שמוצגת בחלל זה, "רות מציירת את פיקאסו, טייט ליברפול, אנגליה", מתמקדת מצלמתה של האמנית ההולנדית רינקה דייקסטרה בילדה בתלבושת בית-ספר היושבת על הרצפה ורושמת במחברתה. אנו, הצופים בעבודה, עוקבים אחר ידה האוחזת בעיפרון ושומעים את קול חיכוכו בנייר, ואחר תשומת-לבה המוסטת מדי פעם למתרחש סביבה – יד מבקשת עיפרון או רגל מגיחה להרף-עין. כך אנחנו מבינים, שהילדה רות מבקרת במוזיאון עם בני כיתתה ומעתיקה יצירת אמנות. היא מתבוננת בציור המפורסם של פיקאסו "אישה בוכה" מ-1937, ואנחנו מתבוננים בה. הציור של פיקאסו והרישום שהיא רושמת בעקבותיו נסתרים מעינינו וכך גם דרכה להבין את הציור. מבודדת מהקשרה המקורי, דמותה של רות השקועה בצורה כמעט מדיטטיווית בעשייתה ממלאת את המסך. היא שקועה בעשייתה, והמצלמה שקועה בה. יותר מאשר על ציור ורישום, נדמה כי נושא עבודת הווידאו הזאת הוא הראייה ופעולת ההתבוננות עצמה בביטויה היצירתי והטהור ביותר יחד עם נגזרותיה: ההכרה, הידיעה, הפענוח ומציאת המשמעות. כאשר רות מרימה את עיניה אל הציור, פוגש מבטה לא רק אותו אלא גם את עינינו הצופות בה ואת היצירות שבקיר הנגדי - כולן דיוקנאות חידתיים משהו, שפענוחם מרומז והם מתארים מצבי-ביניים ותהליכי התפתחות ומעבר: מרישום לציור, מילדות לבגרות, מערפול לחדות, מדמיון למציאות ומבריאות ונמרצות לחולי ותודעת קץ. מול "האישה הבוכה" שרות נחשפת אליה בטייט ליברפול, זו שדמותה המקוננת מבוססת על דמות האישה המחזיקה את ילדה המת ב"גרניקה" מאת פיקאסו, מוצג הדיוקן "אימהות" - יצירה מוקדמת יותר שצייר פיקאסו המציגה גם היא אם וילד, אך מסמלת חיים ופוריות. דמות האם הארכיטיפית מכאן, ודמות הבתולה הקדושה, ה"מאטר דולורוסה" המקוננת על בנה המת, מכאן. המעבר אל הקוביזם המפרק את האדם למרכיביו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדיוקנה הקוביסטי של "האישה הבוכה", מרומז כבר בציור מוקדם זה. מול מבטה התמים והלא-מודע של רות, הנודד חליפות מן הציור למחברת, מתייצב מבטו הנוקב של הגבר, בעל המראה החולני, שדיוקנו הגדול שצייר י"ז קאמי תלוי במרכז הקיר. עיניו מגיחות בחדות מפניו המטושטשים קלות. האופטימיות והראשוניות מפנות לאטן את מקומן, לעתים בהפניית גב כמו בעבודותיהם של גוגן ובורמנס, ומאפשרות למלנכוליה, למודעות ולצדדים אחרים של המציאות להתגלות. הסתרת פני הדמויות, כמו הותרת ציורו המפורסם של פיקאסו מחוץ לטווח המצלמה וכמו אי גילויו של הרישום שרות רושמת מרמזים אולי לנקודת העיוורון שכרוכה בכל ראייה.