מניפה ונעל: הרקדנית הספרדייה של מירו

מ-27 בפברואר עד 29 ביוני, 2013

מקום: אולם לתצוגות מיוחדות

אמן: ז'ואן מירו

אוצר/ת: עדינה קמיאן-קשדן

חומרים: ציור

תנועות הידיים החושניות של רקדנית הפלמנקו, מחוותיה מלאות ההבעה ונקישות עקביה הקצביות היו לז'ואן מירו (1983-1893) מקור השראה, כאשר יצר יותר משלושים מתווים, רישומים, ציורים והדבקים בנושא "רקדנית ספרדייה" בשנים 1921 עד 1981. יצירות שנונות, שובבות ולעתים גם תוקפניות אלה צוירו במגוון סגנונות, מראליזם וקוביזם ועד סוראליזם וציור מופשט. "הרקדניות" תרגמו את הדימוי העממי הדרמטי של הרקדנית הארוטית - על שמלתה התזזיתית והמדורגת, עגיליה המתנדנדים, המסרקות בשערה וה'מנטייה', הרדיד הארוך המשתלשל מראשה אל כתפיה - והציגו אותו בשפת צורות מודרניסטית, שהלמה את זהותו האמנותית והלאומית המורכבת של מירו. שתי יצירות מאוסף מוזיאון ישראל: הרישום "רקדנית ספרדייה" (1924) ו"ציור (רקדנית ספרדייה)" (1927) עומדות במרכז התערוכה וסביבן יצירות נוספות - כולן ינקו מדימויים רווחים ביצירת האמן וכוננו יחד אוצר סמלים חזותיים שנעשו מזוהים עם הרקדנית הספרדייה. משיכתו של מירו לנושאי הרקדניות הספרדיות, לוחמי השוורים, האיכרים והכפרים הקטלוניים היתה חלק ממעורבותו העמוקה במורשת התרבותית של מולדתו קטלוניה. קטלוניה היא חבל אוטונומי בצפון-מזרח ספרד שבירתו ברצלונה וממשלו, שפתו, תרבותו ותולדותיו נבדלים מאלה של ספרד. בשנים 1930-1923 אסר הרודן הספרדי מיגל פרימו דה-ריוורה את השימוש בשפה הקטלונית והוציא אל מחוץ לחוק מוסדות קטלוניים לאומיים, בניסיון לכפות דגם תרבות אחד על ספרד כולה. מירו והאמנים ומבקרי האמנות בני חוגו מצאו את עצמם לכודים בין הפטיש לסדן: בין התרבות הקטלונית השמרנית שהם דחו ובין מחויבותם למיזם הכולל של הלאומיות הקטלונית. כאמן, שחילק את זמנו בין פריז לברצלונה, בחר מירו להתמקד ב"רקדנית הספרדייה" כביטוי ל"קול הקטלוני" וכסמל של ה"ספרדיות" בצרפת ועשה זאת בשפה בינלאומית ואוונגרדית. על פריז באותה תקופה נאמר שהיא היתה נגועה ב"שפעת ספרדית" ועל כן שימשה קרקע פורייה לצמיחתן של יצירות אלה. מירו, שהיה מקושר עם דמויות מרכזיות בחיי התרבות של ברצלונה, ביקר לעתים קרובות בבתי-הקפה ובמועדוני הלילה שהתפרסמו בריקודי הפלמנקו ושהמוני בני-אדם גדשו אותם בראשית המאה ה-20. עם השנים הוא פגש רקדנים, זמרים ונגנים רבים, ובהם קרוב לוודאי הרקדניות המפורסמות "לה ארגנטינה", "לה ארגנטיניטה" וכרמן אמאיה, ויצר קשרים הדוקים עם הכוראוגרף ותאורטיקן הריקוד ויסנטה אסקודרו. יצירות מוזיקליות מאת אנריקה גרנדוס ומנואל דה-פאיה, ששאבו את השראתן מן הפלמנקו האנדלוסי, העמיקו את התעניינותו בנושא. כמותם, חיפש גם הוא את השפה האישית שתמזג מסורות ספרדיות עם מודרניזם אוונגרדי. אפשר להבין את ריקוד הפלמנקו בכלל ואת דימויי הרקדנית הספרדייה שלו בפרט לאור דבריו של המשורר והמחזאי פדריקו גרסייה לורקה על ההשראה האמנותית, ה'דואנדה'. זו מתוארת כמצב של חירגון (טראנס) או כמצב רגשי-הבעתי אותנטי מוגבר שכולל את המודעות למוות, את הזיקה לאדמה ואת ההכרה במגבלות התבונה, ו"משלב בדרך הוליסטית את הארצי עם המיסטי"*.

* תודה מיוחדת ליוצר הסרט "בשביל הפלמנקו", שם שמי, ירושלים.