תעתועים

דניאלה שלו

מאוריציו קטלן, תיירים, 1998
מאוריציו קטלן, תיירים, 1998

האם מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים הוא באמת מה שאנחנו רואים? האם ייתכן שהעיניים שלנו, שאנו נוטים לסמוך עליהן יותר מעל כל חוש אחר, לא תמיד מספרות לנו את האמת? ואם נכון הדבר — איך זה יכול להיות, הרי ראיתי את זה במו עיניי? התערוכה "תעתועים" מזמנת למבקרים בה תחושות פלא, הפתעה והיקסמות שנוצרות כאשר דבר אחד מתגלה כדבר אחר. יצירות האמנות המוצגות בה מעוררות שאלות שונות: האם מישהו שכח להסיר את האבק מן התמונה או שהאמן צייר אותו? כיצד אפשר לעלות ולרדת אותה מדרגה בו–זמנית? הייתכן שמה שנראה כמו ספרים על מדף אינו אלא מקבץ חוטי ניילון שקופים? אם הכיסא לבן מדוע הוא נראה שחור? איך יכול מבט על משטח דק להוביל לעומקים אינסופיים? מדוע צורות נחות נראות נעות? וגם — האם מה שאנחנו רואים מרחוק דומה למה שאנחנו רואים מקרוב? מה קורה כשמשך ההתבוננות שלנו מתארך?
והאם מה שהבנו במבט ראשון עומד במבחן הזמן? תהיה התשובה על שאלות אלה אשר תהיה, דבר אחד ברור: גילוי התעתוע, הרגע שבו אנו מבינים שהדברים אינם כפי שהם נראים, הוא בלתי הפיך...
המדע מתאר את הראייה כתוצאה של שיתוף פעולה בין אור, שתי עיניים ומוח.

גיל שחר, בלי כותרת, 2000
גיל שחר, בלי כותרת, 2000

העיניים קולטות גירויים מן העולם בהשפעת תנאי התאורה ואלה מעובדים במוח והופכים לתמונות. התעתוע נוצר, כשהמוח מתערב ותופס דברים לא לפי המסר שמגיע מן העין אלא לפי מה שצפוי להיות שם מתוך ידיעה מוקדמת, הבנה והשלמה. המוח "מתקן" את הנראה לפי מה שהוא כבר למד והכיר, ידיעותיו וניסיונו המצטבר, וכך נוצרת האשליה שמה שאנחנו תופסים הוא–הוא מה שקיים במציאות. אלה המצבים שבהם גם אחרי ש"התמונות" עוברות בראשנו, אנחנו בטוחים שראינו משהו שלמעשה אינו קיים במציאות. ומה הקשר בין תהליכים אלה ובין אמנות? בתקופות שונות בתולדות האמנות היה לאשליה של העין מקום מרכזי. אמנים העתיקו את המציאות לפרטי–פרטיה ויצרו אשליה של מראה תלת–ממדי, למרות דו–ממדיותה של התמונה. במשיכות המכחול הדקדקניות שלהם על הבד השטוח הם הצליחו ליצור תחושה של חומרים, של מרקמים, של אור, צל ונפח. חיקוי המציאות בציור ובפיסול היה בסיס ללא מעט תעתועים. כאלה הם למשל ציוריו המוקפדים, המדויקים והמשכנעים של מוריץ קורנליס אֶשֶר ההולנדי, שהמציאות המתוארת בהם נראית בו–זמנית אפשרית ובלתי אפשרית, או פסליו המציאותיים כל–כך של מאוריציו קטלן, שהעומד לידם כמעט שומע ומריח אותם.

ערן רשף, עלה, 2013
ערן רשף, עלה, 2013

האמנות האופטית התמקדה במשחקי צורות שאין בהם תוכן ממשי. באמצעות צורות גאומטריות, קווים וצבעים החוזרים על עצמם במערכים ובדפוסים שונים, היא ניסתה לבחון את תהליכי הקליטה האופטית ולנצלם ליצירת תנועה מדומה ואשלייתית. הטלת ספקות, העלאת מחשבות על אמת ושקר ושאילת שאלות על המציאות אופייניות גם לאמנות העכשווית. אמנים רבים שפועלים בימינו רואים בתעתוע אמצעי למסירת מסר ולביטוי רעיון, ובעיקר — כלי להעצמת חוויה. עבודותיהם של אמנים אלה משופעות אפקטים מתעתעים, מניפולציות ותחבולות חזותיות מסוגים שונים, שמטרתם להביע את מחשבותיהם ואת אופן ראייתם את העולם, את המציאות ואת החיים. העבודות בתערוכה מושכות את העין, מאתגרות את המחשבה, מפתות ומזמינות לבחון מחדש את המוכר והבטוח... לכאורה. אמנים שיוצרים תעתועים אינם מבקשים לתאר את העולם אלא רוצים להגיד עליו דבר–מה. ולכן, כדאי להתבונן בעבודותיהם, מומלץ — להרגיש, חשוב — לחוות, ולבסוף — גם להבין שמלכודת התעתוע מעוררת את המחשבה, מרחיבה את הדעת, ובעיקר מעשירה את ההסתכלות ומציעה נקודות מבט נוספות על המציאות. ואחרי הכול: איך יודעים שמה שרואים הוא מה שרואים? לפעמים יודעים ולפעמים לא.