לצפיה בעבודות | תודות | מוזיאון ישראל, ירושלים

 


לילה טוב
קובי בן-מאיר

זמן רדת החשכה, עת נחלשת קרינתה האנרגטית של השמש, הוא זמן של ירידת מתח. אור נדחק מפני חושך ולילה יורד על העולם: עבודה מפנה את מקומה למנוחה, ערות מתחלפת בנמנום וההתרוצצות דועכת ואת מקומה ממלאת הגות. זהו זמן ההשכבה לישון הרך והמחבק, שבו בני המשפחה שנפרדו במשך היום שבים ונפגשים; זמן של חינוך הילדים באמצעות הנחלת סדר-יום סדיר וסיפור סיפורים, אבל גם זמן של מרות הורית שמטילים על הילד המסרב ללכת לישון. חינוך התינוק ללכת לישון עם רדת החשכה הוא פעולת חיברות שמתאימה את גופו לסדרֿ-היום של הציוויליזציה האנושית ואת זמני הערות והשינה שלו לזמני העבודה והמנוחה של הוריו. ריבוי ספרי ההדרכה להורים הצעירים בנושא אופני ההשכבה לישון, החל באלה שמעודדים את פיתוח עצמאותו של הילד וכלה באלה שמצדדים ב"תאוריית הרצף" המשמרת קשר גופני ואינטימי הדוק בין הילד לאמו ־ מעידים כי ההליכה לישון וההרדמה העצמית הן פעולות נרכשות.

הספר לך כבר לישון, קרציה מאת אדם מנסבאך הוא ספק ספר ילדים ספק ספר להורים. תבניתו, איוריו ורוב תוכנו תואמים לספרות ילדים, שבה האב מתאר באוזני הילד כיצד העולם משתנה בלילה ונרדם, אבל כל תיאור פיוטי ונעים, כנהוג בספרות הזאת, מסתיים באמירה שמביעה עייפות ותסכול, גובלת בהיסטריה ובוולגריות, ומשמעה: "מדוע לעזאזל הילד שלי עדיין ער?" ההצלחה המסחרית המסחררת של הספר נובעת במידה רבה מכך שהוא אומר את מה שכביכול אינו ראוי להיאמר בהקשר של ספרות ילדים, אך כל הורה שהשכיב לישון יודע.

ג'וליאן שוורץ, נעמי לשם, דינה שנהב, דורון סולומונס וכמה אמנים אחרים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה עוסקים בזמן המכריע של ההשכבה לישון ומגיבים במישרין לשנתם של ילדיהם. דורון סולומונס מציג בעבודת הווידאו לילה טוב * את התסכול מן הטקס היומי של השכבת בנו לישון. ביצירה האב מקריא לבנו סיפור, אך בהיפוך היוצרות לא הילד הוא שנרדם אלא האב. תנומת האב מאפשרת לבן לפרוק עול, להטיל אי-סדר בחדר, לערום את צעצועיו על האב הישן, לקבור אותו תחתיהם, לנצל את חולשתו כדי להעלים אותו, ובסופו של דבר ־ לערער את ההייררכיה המשפחתית. חרדתו של הילד מפני השינה, מפני הפּרֵדה מהוריו ומהמשפחה ומפני המפגש עם "מפלצות" הלילה, מומרת בעבודת זאת בחרדת "רצח האב" הפרוידיאנית.

זמן ההשכבה לישון הוא גם זמן של חשיבה על האירועים שהתרחשו במשך היום ועיבודם לכדי זיכרון. בספרו מאה שנים של בדידות גבריאל גרסיה מרקס מספר על תושבי מקונדו שנתקפו מחלה מסתורית אשר מנעה מהם את הצורך לישון. עקב כך, הם איבדו לגמרי את זיכרונם וכפרם נידון לחורבן כמעט גמור: שינה, זיכרון ותרבות תלויים זה בזה. שירי הערש ששרים לילדים לפני השינה הם סממני תרבות ונשאי זיכרון. מילותיהם מבטאות את הלכי-הרוח של ההורה השר ונותנות פורקן לרגשותיו. לרבים מהם, כמו למשל שירו המפורסם של נתן אלתרמן לילה לילה המגולל את סיפורם של שלושה פרשים "אחד היה טרף, שני מת בחרב וזה שנותר את שמך לא זכר", תכנים קשים שעומדים בניגוד ללחנם המרגיע ולמצלולם העדין. בדרך זו שיר הערש משרת הן את ההורה הן את הילד ויוצר ביניהם קשר שחורג מן הטקסט ומן המנגינה, קשר מנחיל זיכרון.

בעבודה שיר ערש * שצולמה במרוצת השנה האחרונה במוזיאון ישראל, ביקשו האמניות הדסה גולדויכט וענת וובנובוי מאנשי המוזיאון ־ אוצרים, מאבטחים, רַפָּאים, אנשי תחזוקה וקפיטריה ־ מאמנים וממבקרים להיזכר בשירי ערש ששרו להם בילדותם או שהם שרו לילדיהם. התוצאה היא עבודת וידיאו וסאונד קולאז'יסטית ותלוית-מקום היווצרותה, המהווה ארכיב זיכרון של פוקדי המקום, מעין תת-מודע קיבוצי וביטוי למטען השפה הרגשי והתרבותי של יחידים בתוך ההייררכיה המוסדית. דווקא צמצומה הגאוגרפי של העבודה למקום אחד מעיד על רוחב היריעה האנושית הזוכרת. השירה של טקסטים שונים בשפות שונות ובמנגינות שונות מקבילה לזיכרונות השונים של האנשים השונים ומבטאת את הזהות המיוחדת והחד-פעמית שמתגלמת בשיר.

בזמן שהילד עוצם את עיניו לישון, פונה ההורה השר אל חוש השמיעה שלו. החשכה האופפת אותו אינה רק חיצונית אלא נוצרת גם מעצימת העיניים, וכשמתקשים לראות, החושים האחרים מתחזקים, במיוחד חוש השמיעה. יתרה מכך, דווקא משום שהלילה שקט מן היום, כל צליל נשמע בו ברור וחזק יותר. האמנית ג'וליאן שוורץ משתמשת בעובדה זאת במיצב הסאונד שמיכתה של אלמה * , שיצרה במיוחד לתערוכה. מתוך רמקולים בוקעות לחישות ומילות הרגעה באנגלית, בעברית ובערבית. שוורץ ביקשה מן המשתתפים בהכנת פסקול היצירה לומר לאדם יקר להם העולה בדמיונם מילות הרגעה וניחומים שהם עצמם היו רוצים לשמוע. גופם של המנחמים נעדר מן היצירה ורק את קולם אנו שומעים, כנוכחות רפאים. במקביל נתנה האמנית לבוש חזותי לקולות וארגה באמצעות כבלי חשמל צבעוניים שמיכה אלקטרונית של נחמה, שמדמה את שמיכת התינוק המחממת, לפי מידות שמיכתה של בתה הקטנה, אלמה. שוורץ כמו משתפת קהילה של דוברים ואת הצופה-המאזין במלאכת ההרגעה של בתה. יצירתה מערבת את הצופים מבחינה חושית ורגשית, ושמה במרכזה את הרגישות האנושית ואת החמלה.

ההשכבה לישון היא כטקס מעבר מן היום אל הלילה ובו שניים ממאפייניו העיקריים של טקס זה: הכשרה ל"תפקיד" החדש של היות ישן והגנה מפני מזיקים ומוות. בטקס כמה שלבים, מארוחת הערב או המקלחת ועד לנשיקת-הלילה-טוב שאחרי קריאת הסיפורים ושירת השירים. הפסיכולוג דונלד ויניקוט זיהה את חשיבותם של חפצי-מעבר כגון דובונים, שמיכות ומוצצים בהירדמות הסדירה של הילד ובהתפתחותו: בהיותם תחליפים לחום ולאהבה הם מקילים את הפּרֵדה מן ההורה, מאפשרים לילד הכרה בעולם חיצוני לו ומעודדים את עצמאותו, משום שהם מנתקים אותו מן התלות הבלעדית באֵם כמקור לרוגע ולחום. הספר לילה טוב ירח * מאת מרגרט וייז-בראון מתאר את תהליך ההשכבה לישון של הילד כטקס מעבר ארוך, ובו פּרֵדה מתודית של ארנבון מכל מה שבחדרו: מן התמונות התלויות בו, מן החתלתולים, מן השעון, מן המנורה וכן הלאה. הפּרֵדה ההדרגתית היא תהליך של התנתקות אטית ומדודה מן היום. לפי איורי הספר של קלמנט הרד, הסיפור מתחיל בשבע בערב ומסתיים אחרי יותר משעה, בשמונה ועשרה. יסוד הזמן מודגש באיורים גם באמצעות ההחשכה ההדרגתית של החדר, במקביל להתקדמות הסיפור והירדמות הארנבון, והזריחה האטית של הירח מבעד לחלון המתוארת מעל דפיו.

בתאוגוניה (תולדות האלים) מאת הסיודוס, כאוֹס אבי הכוחות הקוסמיים הוא גם אביה של ניקְס אלת הלילה, והיפּנוֹס, אוֹניירוי ותַנַטוֹס ־ שינה, חלומות ומוות ־ הם שלושה מצאצאיה. קשרי המשפחה המיתיים הללו מלמדים על התפיסה שבלילה יש יסוד כאוטי ולא הגיוני, שהלילה הוא זמן יצירה פורה אשר במהלכו נולדים בחלומותינו עולמות חלופיים וששינה דומה למוות. גם המצרים הקדמונים זיהו את הלילה עם המוות והאמינו כי מדי ערב השמש השוקעת במערב יורדת אל השאול ונאבקת בכוחות המבקשים להביסה ולהפיל חשכה נצחית על העולם. עם רדת הלילה היו אפוא המצרים הקדמונים נתונים בחרדה מתמדת שמא יתעוררו בבוקר לעולם מת וחשוך, עקב כישלונה של השמש לגבור על כוחות אלה.

בתרבויות רבות אחרות מאמינים כי הלילה הוא זמן ערותם של השדים, המפלצות והערפדים. הפחד ממנו ומן החושך הוא בעצם חרדה קיומית קמאית מפני נפילה בידי כוחות דמוניים המאיימים על ההיגיון. השינה עצמה נתפסת כמוות קטן: הצלילה אל תהומותיה וטשטוש התודעה הקוהרנטית הם כהתנסות מבוקרת בשינה הסופית שממנה אין מתעוררים. בספר פחדון בארון מאת מרסר מאייר, הילד מפחד מיצור שאורב בלילה בארונו, עד שלילה אחד הוא מצליח להתמודד אתו ישירות. נוסף על תחושת הבדידות המלווה את הפּרֵדה מן ההורים ומן האחים בזמן שלפני השינה, הוא בעצם חווה חרדות שטבועות בנפשו של כל אדם: הפחד מן החושך שמשתלט על האור והפחד שלא להתעורר לעולם.

זמן המעבר בין היום ללילה הוא זמן ביניים וכמו כל שלב מעבר הוא זמן מסוכן שבו כוחות האופל מנצלים את חולשות האדם. כדי לצלוח אותו נוצרו טקסי מעבר וחפצים מגינים. כזאת היא למשל "קריאת שמע על המיטה" המבקשת הגנה מפני המוות המאיים המגולם בשינה, במילים אלה: "ותהי מיטתי שלמה לפניך, והאר עיני פן אישן המוות". בקהילות יהודיות רבות מתוספת עליה ברכת רחמים ממלאך שילדים שיננו או אימהות לחשו באוזניהם, כמצוטט מבראשית מח: טז: "המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק". עם בוקר, היהודי המאמין מברך על מיטתו את הברכה הראשונה של היום, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה", המעידה על החרדה שהנשמה הפורחת מגופו של הישן בלילה לא תשוב אליו עם בוקר.

ברוח הדברים האלה, עריסת התינוק אינה רק מצע לשינה אלא מקום שנועד להגן עליו, לתחום את מרחבו הפיזי לאזור מוגדר, מחמם ומגן, לצמצם את החדר שהוא ישן בו למרחב אינטימי המותאם לגודל גופו וכך להרגיעו. כמה מן העריסות שמוצגות בתערוכה בנויות כך שאפשר לנדנדן לשם מטרה זו. בפינות הפנימיות של שמיכת התינוק מאפגניסתאן * ובמרכזה משובצות אבני טורקיז. השמיכה המשמשת כשריון לתינוק מגינה עליו באופן פיזי ומטפיזי: היא שומרת על חום גופו בלילה הקר וכשטמפרטורת הגוף יורדת בזמן השינה ומגינה על נפשו מפני מזיקים באמצעות אבני הטורקיז שסגולתן להגן מפני שדים רעים.

במיצב החלום של המיטה * שיצרה דינה שנהב כפרשנות לחדר של בנה, עשויים המיטה וכל הרהיטים והחפצים שבחדר ספוג רך ונעים, ובזכותו הופך החדר למרחב אינטימי ומחבק. בהיותו חומר סופג קול, הספוג גם יוצר סביבה שקטה שמבודדת את הילד מהמולת הבית והרחוב. החדר הזה הוא כולו אובייקט מעבר, שמחליף את חיבוקה המחמם והמרגיע של האם.

אפשר לומר שהלול של האמן האמריקני רוברט גוֹבר הוא היפוכו הגמור. לול התינוק שטעון במהותו סתירה פנימית, מפני שמצד אחד הוא מאפשר לתינוק לשחק בתוכו בחופשיות ומצד אחר הוא כולא אותו ומגביל את תנועתו, נראה במבט ראשון רהיט מן-המוכן. מבט שני מגלה שהוא יצירה חד-פעמית שהופכת את משמעותו על פיה. שינוי קטן לכאורה של הפיכת בסיסו המרובע למעוין יוצרת עיוות בפרספקטיבה, והפשטתו מכיסוייו הרכים: מן המזרן, ממגיני הראש ומהמצעים, מותירה אותו עירום, לבן, סטרילי ומנוכר. הרהיט הביתי שמאפשר לתינוק לשחק בתוכו בחופשיות הופך לבלתי שמיש ואף מסוכן.

אופן הטיפול של גוֹבר בחפצים ביתיים יומיומיים נוגע למושג" המאוים" (das Unheimliche) הפרוידיאני. "המאוים" (או בתרגום מילולי מגרמנית" הלא-ביתי") מתאר חוויה של הזרה בעקבות חלחול של גורם לא מוכר ומאיים לתוך דבר מוכר. הגורם הלא-מוכר הוא בעצם חרדה שעולה מתת-ההכרה לתודעה ומזוהה עם הגורם המוכר. גוֹבר משקף בעבודה את חדירת חרדות המוות והבידוד שחווה כילד אל תוך החפץ המחבק מחדר השינה הילדותי ואת הפיכתו לזר ומאיים. ברובד עמוק יותר הוא מרמז לסוגיה הרחבה שה"לול" המטופל הוא המטפורה שלה, טוען לחוסר יכולתו של האדם להיות מודע לעצמו ומעיד על תבוסת היחיד במערכה על ההכרה המלאה של רכיבי אישיותו.

במיצב גשם של כוכבים * שהוכן לרגל התערוכה חוזרת רונית אגסי לנקודת המבט שלה כילדה, ועוסקת בסיוטי הלילה שתקפו אותה כבת קיבוץ שלנה בבית הילדים. 11 מטריות שחורות, כמספר ילדי הקבוצה, ומטרייה לבנה אחת ־ שמי לילה שחורים וירח ־ מסוככים על שתי מיטות ברזל. בתוך המטריות מחוררים דימויים שאפשר להבחין בהם רק כשאור חודר מבעדם. נצנוצי האור הזה משתקפים בשתי מראות: אחת מונחת כמזרן על מיטה והשנייה חתוכה בצורת שלולית ומונחת מתחת למיטה השנייה.

הלינה המשותפת בקיבוץ נועדה ליצור קולקטיב לא הייררכי, שהשווה את תנאי חייהם של הילדים והפקיע את כולם מן החסות ההורית הישירה. חוויית הנטישה של רבים מן הילדים הללו, שנותרו לבדם לילה אחר לילה בבית- הילדים, היתה קשה והמחיר ששילמו כדי שהוריהם ישנו בלי הפרעה ויקומו בבוקר שלמחרת להגשמת החזון הקיבוצי (אך לא המשפחתי) היה רב. השלולית שמתחת למיטה הריקה מרמזת להרטבת הלילה עקב חרדות וחוויית שינה לא מוגנת. בניסיונה לתקן את החוויה הזאת, כיסתה האמנית את מיטות הברזל הקשות בענן המטריות המכוכבות וחוררה בהן דימויים פנטסטיים של פֵיות עם מטה קסם ודמויות מעולם האגדות יחד עם דימויים של ילדים והורים ששאבה מאלבום התצלומים המשפחתי, וכך פירקה את החושך המאיים לגשם רך של נצנוצי כוכבים היורד משמי הלילה על מיטת הילד.

הכריות הסיניות המסורתיות עשויות בעיקר חרס. החומר הקשה מבטא בעיני הסינים את מתח השרירים של הגוף החי שבזמן השינה הנשמה עדיין בקרבו לעומת החומר הרך שמרכך את חיוניות הגוף ולכן היה מזוהה עם המוות. הכרית * המוצגת בתערוכה עשויה בדמות אריה פוּ, סמל קיסרי שנודע בכוחו לגרש מזיקים. היא נמצאה בקבר של אציל ונועדה לשמור על רוחו בעולם הבא. בתרבויות אפריקה מאמינים כי האדם הישן מבקר בלילה בעולם הרוחות. משענות העץ שהוא מניח עליהן את ראשו כשהוא ישן על צדו הן כרית, אך יותר מכך ־ מוליך המחבר אותו לעולם הרוחות, ולכן נוהגים לעטרן בדמויות האבות הקדמונים. כלי המיטה המערביים לעומתם עשויים חומרים רכים שנועדו להנעים את השינה, להרפות את שרירי הגוף ולסייע לישן לשקוע בשינה מתוקה.

האמן הסיני ואנג פוּ מציג את מתיקות שנת הילדים הוא יצק בשרף פוליאסטר ובתבנית אחת תריסר מזרנים ועליהם ילדים ישנים, מתוקים כמלאכים, שנבדלים זה מזה רק בגוני השׂיער ובצבעי המצעים ודגמיהם. החומר הקשה, הקל והזול מנוגד לתצורות הרכות של השמיכות שעוטפות את הילדים החנוטים למראה. ואנג פוּ מרמז בעבודה לקומוניזם הסיני שכיוון להכשיר כבר מינקות חברה אחידה וממושמעת, אך לא היה יכול לה, לשינה, המניחה לילדים לשקוע בה אל תוך עולמם הפרטי והייחודי.

הדימוי הרך והמתוק של השינה נובע מהיותה מנוחה מפעילויות היום, ניתוק מטרדות ומפלט ממצב תודעה אחד למשנהו. מעבר לכך, השינה היא גם צורך הכרחי, דרכו של הגוף לתחזק את עצמו ואת התודעה, לגדול ולהתפתח. החושך מעודד את ייצור הורמוני הגדילה ולכן בגיל ההתבגרות שעות השינה מתארכות. בסדרה ישנים צילמה נעמי לשם בני נוער ממדינות שונות בזמן השינה ובכללם גם את שתי בנותיה. התצלומים מקפיאים נקודה אקראית בזמן ־ שכן היה אפשר לצלמם בכל רגע נתון ־ והם מתארים מציאות בנאלית ולא רגע מיוחד, אך דווקא משום כך הם מפנים את תשומת-הלב לשלב הביניים שהם מנציחים בין ילדות לבגרות.

בני הנוער הללו הם "בין לבין": בין בובות ומצעים ילדותיים לניצנים של שׂיער גוף ושדיים ובין חיים למוות. ההתבוננות בישן הסביל שאינו מחזיר מבט הופכת אותם לדימויים סטטיים. תאורת הסטודיו הבוהקת מחזקת את הקִרבה בינם ובין חפצים דוממים ומרמזת שהם מבקרים במחוזות המוות. ואכן, באמצע המאה ה- 19 כגלגול של מסורת קדומה יותר בציור ובפיסול, החלו לצלם מתים במיטתם בתנוחות של שינה. הצילום הוא אמנם מדיום שמקושר באופן מידי להתפוגגות, כי הוא מקפיא ומנציח רגע שהיה ולא ישוב עוד, אך האגרופים הקפוצים ב"ישנים", אדמומיות השפתיים והמיניות שאינה מודעת לעצמה דווקא מעידים על חיוניות ומחזקים את תחושת ההתנדנדות בין העולמות.

הנער הישן * של נדב ויסמן נתון גם הוא בשלב מעבר גופני ותודעתי. ראשו, כראש עובר, גדול מאוד ביחס לגופו, ומיניותו המתגבשת כמו פוסחת על שתי הסעיפים והוא נראה אנדרוגיני. בתנוחת גופו הוא מכונס פנימה אבל מבחינה תודעתית הוא פורץ החוצה: על מצחו מוצב בית עשוי מחברים דמויי עצמות, שממקד את המבט במרכז המחשבה של הגוף ומהווה שער לתת-התודעה ולמסע הכרתי. מטבורו, ממרכז הגוף ומן המקור שהוא ניזון ממנו כשהיה עובר, יוצאת שלשלת עצמות שמחוברת לסירה, גם היא עשויה עצמות." הנער הישן" מכיל בתוכו את כל מעגל החיים: מן השלב שלפני הלידה דרך הילדות וההתבגרות ועד המוות והלידה מחדש שמבטא דימוי הסירה. המצרים הקדמונים נהגו להשיט את מתיהם מן הגדה המזרחית של הנילוס אל הגדה המערבית ב"סירת השמש", כחלק מטקסי הקבורה שנועדו להכינם ללידה מחדש, אך לא פחות מכך, הסירה מאפשרת לנער להפליג בתודעתו למחוזות לא ידועים בזמן השינה.

בזמן ההירדמות התודעה נודדת בין בהירות מחשבתית לערפול. הנרדם עצום העיניים מודע לרחשים מן החוץ ואלה מתערבבים בתודעתו למעין הזיה. התערוכה פותחת חלונות אל העולם החיצוני לחדר השינה, המדמים באופן חזותי את תודעתו המתערפלת. המיטה המרחפת במיצב החלום של המיטה * מאת דינה שנהב מנוגדת לחוקי הכבידה כמו בהזיה ומשולה לגופו הרפוי של הנרדם המאבד את תחושת משקלו. צבעו ההומוגני והרך של חדר הספוג מרמז להיעלמות המחשבה הרציונלית, כשהפרטים מיטשטשים והגבולות כבר אינם ברורים.

בעבודת הווידאו Bed, Boy * מאת תום פניני ההירדמות מתוארת כשקיעה בתוך מי הים. הטבע חודר לחדר השינה המוגן, מטשטש את הגבולות שבין פנים לחוץ ובין מציאות להזיה ומשתלט על החדר בהדרגה. האמן מנסה לישון על צדו הצר של מזרן השעון על הקיר ושוקע בתוך השינה ובתוך מי הים במקביל, כמו היה המזרן קרחון שנמס לאטו. הירח המתמלא שנכנס אל החדר גורם לגאות הרצפה שהפכה לים.

גם בציורו של טים גרדנר "דמות צופה בירח" יש שילוב של ים, ירח ולילה. סמיכות הדימויים הללו אינה מקרית, שכן בתרבויות רבות רואים בהם דימויים נשיים. לעומת דימויי היום והשמש שהם גבריים באופיים הישיר, הברור והחד- משמעי, הים, הלילה והירח חולקים ביניהם איכות חמקמקה ונזילות שהיא בה-בעת מוחשית ולא ניתנת לתפיסה ולהכלה. החמקמקות היא גם תודעתית, ואם נחזור ל- Bed, Boy , הרי שהעבודה היא בעצם החצנה חזותית של מצב סהרורי שבו ההכרה מתרופפת. האמן השוקע במים כמו שוקע בתודעתו ומתקרב אל בבואתו במים במהלך נרקיסיסטי שבסופו הוא מתאחד אתה. אפשר לומר ששינה, כל שינה, היא פעילות נרקיסיסטית, שכן הישן כמעט שאינו חווה אלא את עולמו הפנימי. מעבר להתאחדות עם עצמו, ההירדמות או השקיעה היא גם פעולה מתיילדת-רגרסיווית, וכמוה כחזרה אל הרחם ועיטוף עצמי במי השפיר. בתאוריות פסיכולוגיות אנאליטיות וגם במסורות דתיות למיניהן מים וים הם סמל לאם, וחזרה אל המים היא כמיהה לשיבה אל המקור הפרימורדיאלי שהעולם נברא ממנו, אל חיקה של האם הקדמונית.

בעבודה של תום פניני האמן גם משחק עם הזמן ומשווה את זמן השינה הסדיר עם הזמן המואץ של התמלאות הירח והתחסרותו. מתיחת הלילה או האצתו כסמל לטשטוש המחשבה הרציפה משותפת לכמה עבודות אחרות בתערוכה. כך למשל, בעבודת הווידאו זוהר * דינה שנהב מכניסה את הירח אל בין כותלי המוזיאון ומתייחסת למחזורי הזריחה שלו. הירח המלא זורח במלוא הדרו מצדו האחד של המסך ונעלם בצדו האחר. כליאת שמי הלילה בתוך החלל המוזיאלי המוגבל כמו מצמצמת גם את מחזורי זריחתו.

"זוהר" הוא דוגמה למגמה רווחת באמנות העכשווית המתייחסת במישרין או בעקיפין למושג "הנשגב", אותו כוח על-זמני ועצום שלפי הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט ממלא את האדם ביראה. קאנט והפילוסופים הרומנטיים בני המאה ה - 18 וה - 19 ראו בטבע את ביטויו המובהק של "הנשגב": כוחותיו העצומים משתקים את פעולת האדם ומביאים אותו להתבוננות פעילה, להגות ואף להתגלות מיסטית. הציור הרומנטי הגרמני מן המחצית הראשונה של המאה ה - 19, בעיקר זה של קספר דויד פרידריך, שם במוקד עולם הדימויים שלו את הטבע בהתגלמויותיו הקיצוניות ביותר ־ בממדיו העצומים, ביופיו הכביר ובאימה הגדולה שהוא מטיל ־ ועושה את ההתבוננות בו לחוויה שחורגת מן החוויה האסתטית אל החוויה הדתית שהרגש ולא הדמיון הוא המניע אותה. רוב ציוריהם של האמנים הרומנטיים תיארו נוף לילי, מפני שהלילה גילם בעיניהם את חוויית היראה מן המטפיזי ואת העימות הישיר עם האירציונלי והרגשי ומשום שקלישותה של התאורה הלילית נתנה דרור לדמיונם ופתח למיסטיקה.

האמן הישראלי מוש קאשי הוא במידה רבה מממשיכי הציירים הרומנטיים. ציוריו מתארים מצבי-ביניים של המבט ושל התודעה והם מיטלטלים בין כאוס לסדר מופתי ובין ריק לבריאה. ב- Forest Green * הוא מצייר בהקפדה מדיטטיווית מקטע אקראי כביכול של יער המכיל במסגרת מצומצמת את מורכבותו של המכלול. בתוך מרחב כאוטי של חושך הוא מאיר אזור קטן ובו דימויים שהוא בורא כהתגשמות חומרית של האנרגיה ההיולית שבטבע. ציורו מתאר תהליך של התהוות חומרית, והטשטוש וההחשכה של הדימויים מלמדים על שלבי ההתהוות הזאת. פיסת היער המתגלה היא ניסיון ליצור דימוי תחום מתוך מרחב תחושתי מופשט שגודלו בל ישוער.

בציור בצבעי-מים דמות צופה בירח * משתמש האמן טים גרדנר באופני ההדמיה הרומנטיים. דמות קטנה המתוארת כצללית קלושה וחסרת נפח מתבוננת בים שאור הלבנה מרצד עליו. הנוף גדול-הממדים משתק את הדמות האלמונית וכמעט בולע אותה. הירח, מושא מבטה, הוא מחוץ לציור, כמו היה הציור קטן מלהכיל את מלוא הדרו. גרדנר מצייר את קטנוּת האדם מול הטבע אבל גם את התרחקותו ממנו בעת החדשה: מגעה של הדמות עם הים הוא דרך העיניים בלבד, שכן מדרכת אספלט ומעקה ברזל מפרידים בינה לבינו. ריחוקה מן הים מקביל לריחוקו של האמן ממקור הדימוי; הוא מצייר על בסיס תצלומים ולא מצפייה ישירה. ציורו הוא על כן במידה רבה ביטוי של געגוע לחוויה אותנטית וכמיהה למגע ישיר עם השגב הלילי. כמוהו, גם הדמות שמפנה את מבטה אל הירח הנוכח/ הנעדר נכספת אל מקום נחשק שהוא בו-זמנית נגיש מבחינה חזותית ואינו נגיש מבחינה חושנית-גופנית, ובסופו של דבר נכשלת בקטיפת הירח ובהכלת המחוזות שנפשה עורגת אליהן.

דארן אלמונד מצלם אתרים שונים לאור ירח מלא, בלי תאורה נוספת. בחשיפות שאורכן כ-15 דקות הוא מגלה את מה שהעין האנושית אינה יכולה לקלוט: נופיו הליליים שטופי אור והם כעין חיזיון מיסטי, ערפילי ומסתורי. אלמונד חותר נגד הזמן ונגד הרגע המכריע של הצילום; במניפולציה צילומית הוא כמו בורא דימויים מתוך חשכת הלילה ויוצר נופים שלעתים נראים קיטש ולעתים מעוררים יראה דתית. יצירתו המוצגת בתערוכה עשויה שני חלקים שצולמו ביפן: Fullmoon@Fukushima * ו - Fullmoon Sesshu II * .בכותרת החלק השני מאזכר אלמונד את הצייר היפני בן המאה ה-15 סֶשוּ טוֹיוֹ, שנודע בציורי הדיו שלו. אלה נעשו בדיו שחורה בלבד שדוללה למגוון רחב של אפורים לשם יצירת המרחב הערפילי, היו תוצר של מבט מדיטטיווי ממושך של האמן ושימשו מושא למדיטציה והגות על הזמן החולף של המתבוננים בהם. אלמונד המושפע מן הבודהיזם עובד באותה צורה: מבטו על מושא הצילום שלו מתמשך באמצעות החשיפה הארוכה שלו, ותצלומיו מבקשים להפנט את הצופה ולהובילו להרהר במטפיזי.

בלילה, כשבני-האדם ישנים, מתחדדת הדיכוטומיה שבין הציוויליזציה לטבע: האדם מסתגר בביתו, בסביבה המוגנת שהוא יצר לעצמו, ואילו בעלי-החיים שולטים במרחב הפתוח וכוחותיו הקמאיים של הטבע מתעוררים. לא בכדי רוב הסצנות המאיימות באגדות ילדים מתרחשות בשעות החשכה ביער. בליינים היוצאים אל החוץ בלילה מכונים "חיות לילה", כאילו הצד החייתי שבהם גובר בזמן הזה על הצד האנושי. אם זמן הפעילות האנושית הנורמטיווי הוא היום, הרי שהלילה הוא זמנם של פורעי הסדר החברתי ובחסותו נעשים מעשים לא לגיטימיים ואף פשעים. בעבודה תום תום * מבקש יואב שמואלי לרכך את הדיכוטומיה הזאת ולשפוך אור על פעילות לילית שיש מי שמגדירים אותה לא לגיטימית. הוא עקב שנתיים אחרי קיפודים בגן העצמאות בתל-אביב. בעל-חיים קטן ולא מאיים זה פועל בלילה בסביבה טבעית גדורה ומתוכננת, מתחבא ומחפש לעצמו פינות שקטות. שמואלי מציג את פעילותם של הקיפודים כמטפורה לפעילות האנושית המפוחדת שמתרחשת בגן העצמאות בלילה, ובעיקר לפעילות המינית של הומואים שמשוטטים בגן בחשכה ומתחבאים בין השיחים. אלומות האור של פנסי הגן שחושפות את פעילותם הן האמצעי שהממסד נוקט כדי למנוע את התקיימותה.

מריאנה וסילווה מתבוננת גם היא בחיות לילה אך בהומור ובאירוניה. בעבודת הווידאו מצב-רוח של בוקר * היא מצלמת עטלפים שעם עלות השחר מתעטפים בכנפיהם כבשמיכה וישנים בשעות היום ומציגה את היפוך זמני הערות והשינה שלהם מנקודת מבטם של בני-אדם. ההיפוך כפול, מפני שגם דימוי העטלפים התלויים על העץ מוקרן בהיפוך, והם נראים כמדלגים על הענפים בקלילות. הליכתם המשונה, סדר יומם ההפוך ובעיקר ההיברידיות שלהם ־ היותם יונק ועוף כאחד ־ עושים את העטלפים לחיות מוזרות ומאיימות, לערפדים.

כאשר העטלפים של וסילווה הולכים לישון, בני-האדם מתעוררים ליום חדש. המחשבה האסוציאטיווית לאור הלבנה מעוררת ההזיות, מתחדדת למחשבה רציפה לאורה החד של החמה. רבי יוסף קארו שנודע בזכות ספרו שולחן ערוך היה גם מחברו של מגיד מישרים. אם הראשון תיאר היקשים לוגיים הלכתיים, הרי שהאחרון הוא ספר קבלי מיסטי המתאר את התגלות המלאך אל המחבר בלילה.

מרסל פרוסט, מחוסר שינה ידוע אחר, בילה את שלוש השנים האחרונות לחייו בשינה ביום ובכתיבה בלילה. יצירת הענק שלו בעקבות הזמן האבוד נפתחת בזיכרון לילי. המספר אוכל עוגיית מדלן, וזו מעוררת באופן בלתי רצוני זיכרון מודחק: באחד מלילות ילדותו, עקב ביקור של חבר משפחה, המספר-הילד לא קיבל נשיקת לילה-טוב מאמו, אבל תחתיה זכה לשמוע סיפורים עד שעת לילה מאוחרת. אנתרופולוגים טוענים, כי ראשית התרבות האנושית היה עם גילוי האש שאיפשר לאדם להרחיב את זמן פעילותו ולפלוש אל הלילה, לשבת סביב מדורה ולשמוע סיפורים מיתיים מפיו של השאמאן. סיפורים אלה הם הבסיס ליצירת תרבות יודעת וזוכרת.

הלילה הוא לפיכך לא רק זמן סטטי של חוסר פעולה, אלא זמן יצירתי שבו הנפש שרה את שירתה. אין זה מקרי שמשוררים, אמנים ומיסטיקנים מרבים לעבוד בלילה, מפני שבעת החשכה הנפש פועלת כאמן: פעולתה אינסטינקטיווית, אינטואיטיווית, אסוציאטיווית, לא סדורה, ובעיקר ־ מקורית. לא בכדי צאצא נוסף של ניקס אלת הלילה הוא לפי אריסטופנס ארוֹס ־ התגלמות התשוקה והיצירה.


בוקר טוב!

 



* שיר ערש * ג'וליאנו, שווייץ * תחת הכוכבים * לילה טוב * שמיכתה של אלמה * כתם * זוהר * גשם של כוכבים *
* חתול עייף במיוחד * כריות * ערד * Forest Green * כדור בדולח * מצב-רוח של בוקר * נמל ירח * חתול שחור * פנינה במפל *
* קריסטינה, גרמניה * רחוב חד-סטרי * דמות צופה בירח * Fullmoon Sesshu II * נוף ימי * בלי כותרת *
* Bed, Boy * נער ישן * החלום של המיטה * לילה טוב ירח * שחף, ישראל * אנחנו אתכם בלילה * מומו וביצי החלומות * לילה בא *
* Fullmoon@Fukushima * שמיכת תינוק * כרית דמוית אריה * בלי כותרת *

 

למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים 1995-
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem |
Copyright © The Israel Museum, Jerusalem 1995-
עיצוב האתר: חיה שפר | site design: hayasheffer