Sands of Time:
The Work of Micha Ullman

About the exhibition
Wedding
Sculpture
Under
Who What
Sand Tables
Equinox
Library
Library Drawings
Sky
Month
Meals
Films
Credits

  על אודות התערוכה
חתונה
פיסול
למטה
מי מה
שולחנות חול
יום השוויון
ספרייה
רישומי ספרייה
שמים
יֶרח
רישומי ארוחות
סרטים
תודות

שעון-חול:
עבודתו של מיכה אולמן



 

Preface / Yigal Zalmona

Sands of Time: The Work of Micha Ullman

A visitor to Micha Ullman's Summer 2011 retrospective exhibition at the Israel Museum, Jerusalem, encounters a gallery filled with iron and red sand objects, identifiable as houses and household furnishings: entire "houses" of major proportion and household objects: a chair back; a table leg; a table corner which appears to protrude from the floor. The scene is one of a city sinking into the earth, or alternately, rising and growing from it. The retrospective exhibition examines the cycles of destruction and rebirth of civilizations, reversals across time and their cyclical nature, descent and burial, the perspectives of the investigator and the archaeologist, survival, memory of what has been lost, and mainly, the disturbing sense of emergency which haunts one who considers himself a witness.

Two of the largest sculptures in the exhibition appeared in Ullman's previous exhibition in the Israel Museum in 1988 (curator Yigal Zalmona), which included three sculptures and drawings (Micha Ullman: 1980-1988, Exhibition catalogue, Jerusalem, 1988). For that exhibition, he created three large iron containers in the form of houses, filled with red clay sand, one standing, one upside-down, and one tipped onto its side, calling them Midnight, Day, and Havdalah. They depict varying states of existence between light and darkness.

These works also comprise a fundamental tribute to Michelangelo, an artist whom Ullman greatly admires, and the sculptural allegories presented in Night and Day, sculptures which Michelangelo posted above the entry to the tomb of Giuliano di Lorenzo de' Medici, in the Basilica of San Lorenzo in Florence. One can find in the dim, closed space at the heart of the iron sculpture Midnight, the echo of the withdrawn, contemplative body evoked in Michelangelo's Night, while the alert verticality in his Day found parallel expression in the absolute openness to light in Ullman's Day. Despite that, the latter also contains a seed of failure and negativity, as the "house" is positioned upside-down on its roof of sand.

These sculptures, representing the peak of Ullman's work in clay sand and iron, were met with surprise in Israel. Particularly in the art community rather than the community at large, Ullman was known as an artist whose work approached the "conceptual" sphere and was two-dimensional: etching, drawing, and photographic work. Some were aware of isolated sculptures in public space, or environmental sculptures produced by Ullman at the Tel Hai Contemporary Art Meeting and other artists meetings. Yet, the 1988 exhibition at the Museum displayed to the public at large a series of impressive sculptures, an artistic statement exceptional in the proportions of the works and the powerful message which they broadcast.

A member of the panel of judges which awarded Micha Ullman the Israel Prize in 2009 said in his introductory address, "Ullman is not only a sculptor, he is a thinker and philosopher in the field of the language of plastic art." That precise definition was already manifested in Midnight, Day, and Havdalah, which summarized his artistic journey to that point, and introduced the chapters to come. The atmosphere of emergency and urgency, and the significance of the meeting he orchestrated between opposites like iron and sand, became principles which defined the core of his work, and were expressed in the juxtaposition of iron containers in 1988.

These containers were his largest and tallest interior sculptures. After that, he produced and created lower, relatively absent sculptures, which approached the floor and "the level of our shoe soles." The current retrospective reflects this creative path from two-dimensional, occasionally hushed as breath, to the physical presence of the 1980s, and to the extremely principled absence in his recent works.

The current exhibition's pervading atmosphere is one of prophecy. Ullman, himself, quotes the prophecy of dry bones in relation to this exhibition,

"…and he set me in the middle of a valley; and it was full of bones. He led me back and forth among them, and I saw a great many bones on the floor of the valley, bones that were very dry… So I prophesied as he commanded me, and breath entered them; they came to life and stood up on their feet—a vast army; Then he said to me: 'Son of man, these bones are the people of Israel"
Ezekiel 37:1-11) )

This vision is a prophecy of dramatic redemption. It is among the most impressive verses in the biblical prophecies of consolation, but it also assumes the circumstances of tragedy and loss which precede the future resurrection of the dry bones. The implied synthesis of Holocaust and redemption made these texts a seminal element in Zionist ideology; one of its verses appears in "Hatikva," the national anthem; and it is frequently read in official ceremonies on Holocaust Remembrance Day and Israel Independence Day.

The varying positioning of Ullman's sculptures makes it unclear to the viewer whether the houses and household furnishings are sinking into the ground or rising and growing, leaving this interpretation to the observer. This is among the most prominent characteristics of the artist's worldview, and is based on his determined belief in the significance of doubt and the power of viewpoints, perspectives, and even the opposing experience of generations, and the importance of engaging in mutual dialogue. From his vantage point, every descent is accompanied by ascent, and all evil contains good.

If we accept the artist's guidance toward a metaphoric association between the iron and sand sculptures in the gallery and the dry bones in Ezekiel's prophecy, we will recall that the prophecy proposes that these bones give rise to tendons and flesh, become covered with skin, and that the spirit of life is breathed into them (by the prophet himself!) This is an important issue, because it will later be stressed that Ullman's sculptures are not abstract bodies – they are imbued with a clearly human element. That is expressed by means of proportions based on parts of the artist's body; a quantity of sand which, in most cases, reflects the volume of the artist's body, and imagery connected in all cases with human daily life - portraying humans and occasionally the artist himself.

Ullman does not necessarily connect the concept of sinking with loss and collapse, but with the moral significance embodied in looking down. Rather than looking upward in search of a future, in the intangible messianic hope which relies upon a supreme power, Ullman directs our gaze to the soles of the shoes, the day-to-day, the down-to-earth and simple activities like standing and walking.

The downward gaze is highly significant in his work: Ullman created many of his sculptures in public space and in nature. Ullman's sculptures are barely discernable at first glance. That derives from a moral-values approach which prefers "presence-absence" and blending into the environment, rather than the natural tendency of sculptors to uplift the objects which they create. Ullman's art is one of whispers, silence, brittleness, and concealment.

But his works are only absent in a first, secret glimpse in order to open into a cascade of connection and understanding. This is a creation of association, repair, and bridging. If these works strive to fight and overcome anything, it is mainly – as is the case with any great artist – loneliness and death. Ullman is an existentialist who admires the existential foundation of reality, and derives from that a sense of liberty, which imparts a sense of loneliness. That loneliness directs him toward art based on a search for the pathways toward connection with the other and the world.

The main tie which Ullman strives to create by means of his work is a tie to reality. He stresses that he is a "nearly figurative" type of realist. He searches for the option of expressing reality directly, of incorporating it in his works without presenting it in a traditional manner from the outside, relying on moderate, accepted, and abridged artistic composition. He strives to incorporate it in order to become an involved witness rather than a "tourist"; to instill his own elements into reality; to change it from within; and to change the perceptions of reality of those who view his work.

His words may enlighten us: "I very much admire the Impressionists, who basically – like Kafka – accepted reality as it is. They didn't distort and shrink it; the colors are authentic; and nonetheless, this is where reality began to crumble. They launched the biggest revolution, took a positive approach to destroying - all in the name of rebuilding."

The sign of Ullman's deep connection with reality, and his desire to see his works as an immediate expression of that, can be witnessed in the actions that he adopts: digging, raking, gathering, caressing, reading, ripping, photographing; in his conversation; and in the tools which he uses, a spade, a shovel, a funnel, a broom, a brush, fingernails, and a pencil. While positioning his works, he is seen crouching on the floor and dumping sand like a miller pouring flour into a sack. It is important to remember in this regard that Ullman constantly sketches landscapes and portraits, which vary in their faithfulness to depiction of reality.

Yigal Zalmona



About the exhibition »
Sculpture »
Works on Paper »


פתח דבר, מאת יגאל צלמונה

שעון-חול: עבודתו של מיכה אולמן

המבקר בתערוכה הרטרוספקטיבית של מיכה אולמן במוזיאון ישראל בקיץ 2011 ראה לפניו אולם מלא עצמים עשויים ברזל וחול שאפשר לזהות ולתאר כבתים ורהיטים. מן ה"בתים" השלמים וגדולי המידות ועד לחלקי הרהיטים - גב כיסא, רגל שולחן, פינת שולחן, שכמו מבצבצים מן הרצפה, עלתה תמונה של עיר שהולכת ושוקעת מתחת לפני האדמה או לחילופין עולה וצומחת ממנה. מחזורי החורבן והלידה מחדש של ציוויליזציות, היפוכי הזמנים ומחזוריותם, השקיעה והקבורה, המבט מעמדת החוקר והארכאולוג, ההישרדות, הזיכרון של מה שנעלם ובעיקר תחושת החירום המטרידה הנלווית למי שרואה את עצמו עֵד - כולם היו מעניינה של התערוכה על יצירתו של אולמן.

שניים מן הפסלים הגדולים ביותר בתערוכה היו חלק מתערוכה קודמת של אולמן שנערכה במוזיאון ישראל בשנת 1988 (אוצר: יגאל צלמונה) וכללה שלושה פסלים ורישומים. (מיכה אולמן: 1988-1980, קטלוג תערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים 1988) .לרגל אותה תערוכה הוא יצר שלושה מְכלי ברזל גדולים מלאים אדמת חמרה אדמדמה בצורת בתים - אחד עומד, אחד הפוך על ראשו אחד נוטה על צדו, וקרא להם בשמות "חצות", "יום" ו"הבדלה", המתארים מצבי צבירה שונים של קיום בין אור לחושך. היה בשמות הללו גם יסוד של מחווה לאמן הנערץ על אולמן, מיכלאנג'לו, ולאלגוריות הפיסוליות של ה"לילה" וה"יום" שהעמיד מעל הכניסה לקברו של ג'וליאנו דה מדיצ'י בכנסיית סן לורנצו שבפירנצה. בחלל האפל והסגור שבלב קופסת הברזל של "חצות" היה אפשר למצוא הד למחוות הגוף המסתגרת והמהורהרת של ה"לילה" ואילו ההזדקפות הערנית של ה"יום" מצאה ביטוי מקביל בפתיחוּת המוחלטת לאור ב"יום" של אולמן, אף-על-פי שבזה האחרון טמון גם זרע של כישלון ושליליות שכן ה"בית" הוצב הפוך, על גג החול שלו.

הפסלים הללו היו משיאי עבודתו של אולמן באדמה וברזל והם התקבלו בישראל בהפתעה. אולמן היה מוכר - בעיקר בקהיליית האמנות ופחות בקרב הקהל הרחב - כאמן שיצירתו קרובה לתחום ה"מושגי" ויצירותיו דו-ממדיות: תחריט, רישום ועבודות מצולמות. היו שהכירו יצירות פיסול אחדות שלו במרחב הציבורי או כאלה שנעשו ב"מפגשי האמנות הבינלאומית בתל-חי" ובמפגשי אמנות ייחודיים אחרים. והנה, באותה תערוכה הוצגה במוזיאון, לעיני קהל רב, חטיבת פסלים מרשימה במיוחד כאמירה אמנותית יוצאת דופן בממדי היצירות שבה ובעצמת המסר ששידרה. בהקדמה לדברי חבר השופטים שהחליט להמליץ על הענקת פרס ישראל למיכה אולמן בשנת 2009 נאמר: "אולמן אינו רק פסל, הוא הוגה ופילוסוף בתחום השפה הפלסטית". ההגדרה המדויקת הזאת התגלמה כבר ב"חצות", "יום" ו"הבדלה" שהיו סיכום של דרכו האמנותית עד אז ומבוא לפרקיה הבאים. אווירת החירום והדחיפות וחשיבות המפגש שיצר בין ניגודים כברזל וחול היו לעקרונות המגדירים את ליבת יצירתו והם באו לידי ביטוי צרוף במכלי הברזל של 1988 . ה"מכלים" הללו היו גם הגדולים והגבוהים שבפסלי הפנים שלו. אחריהם, ילכו העבודות שיצור וייעשו נמוכות יותר ונפקדות יותר, יתקרבו לפני האדמה ויתקיימו בגובה "סוליות הנעליים". התערוכה הנוכחית הרטרוספקטיבית משקפת את מסלול היצירה הזה מעבודות דו-ממדיות, מינימליסטיות ולפעמים שקטות כמו נשימה אל שיאי הנוכחות הפיזית של שלהי שנות ה-80 ועד לנפקדוּת העקרונית הקיצונית של יצירותיו בשנים האחרונות.

בעיקר שורה על התערוכה אווירת נבואה. אולמן עצמו מצטט בקשר אליה את חזון העצמות היבשות: "[...] וַיְניִחֵניִ בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת [...] וְהִנהֵּ יבְֵשׁוֹת מְאֹד [...] וְהִנבֵַּּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּניִ וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד; וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יחזקאל לז: א-יא). החזון הזה הוא נבואת גאולה דרמטית, מהמרשימים שבחזונות הנחמה התנ"כיים, אבל הוא גם מניח מצב של אסון ואבדון קודם לתחיית העצמות היבשות בעתיד. השילוב הטמון בו בין שואה לגאולה אף הפך אותו לטקסט מכונן של האידאולוגיה הציונית; פסוק מתוכו מופיע בהמנון הלאומי ("ואבדה תקוותנו") והוא נקרא לעתים קרובות בטקסים רשמיים ביום השואה וביום העצמאות.

העובדה שהצופה בהצבות השונות של פסלי אולמן אינו בטוח אם הבתים, הרהיטים וכלי הבית הולכים ושוקעים מתחת לפני קרקע או עולים וצומחים ממנה (הפרשנות היא בעין המתבונן) היא אחד האפיונים הבולטים ביצירתו של האמן ובראיית העולם שלו המבוססת על אמונה עיקשת בחשיבות הספק ובכוחן של עמדות, תפיסות ואפילו חוויות נוגדות לדור בכפיפה אחת ולערוך דו-שיח של הדדיות. מבחינתו, לכל שקיעה נלווית עלייה ובכל רע יש גם טוב.

אם נמצא, בהכוונת האמן, זיקה מטפורית בין פסלי הברזל והחול שבאולם התערוכה לעצמות היבשות שבנבואת יחזקאל, נזכור שהעצמות הללו מעלות בחזון הנביא גידים ובשר, קורמות עור ומופחת בהן רוח חיים (בידי הנביא עצמו!). העניין הזה חשוב, מפני שיש להדגיש שפסלי אולמן אינם גופים מופשטים אלא חדורי ממד אנושי מובהק: באמצעות קנה-המידה שלהם המבוסס על אורכם של איברי הגוף, באמצעות כמות החול שברבים מהם תואמת את נפח גופו של האמן ובאמצעות הדימויים שהם לובשים הקשורים כולם ליומיום האנושי הם מייצגים בני אדם ולפעמים גם את האמן עצמו.

רעיון השקיעה שהוזכר אינו קשור בעיני אולמן בהכרח להקשרים של אבדון וקריסה אלא יותר לחשיבות המוסרית הטמונה במבט מטה; לא המבט אל על המחפש את עתידו באיזו תקווה ערטילאית ומשיחית התלויה בכוחות עליונים אלא זה המתקשר לסוליות הנעליים, ליומיומי, לארצי, לפעולות פשוטות כמו עמידה והליכה. המבט למטה חשוב מעוד בחינה: אולמן יצר פסלים רבים במרחב הציבורי ובמרחב הטבעי. ברבים מהם קשה להבחין במבט ראשון, משום שהם מבוססים על גישה שמטעמים מוסריים-ערכיים מעדיפה את "הנוכחות-נפקדות" ואת ההתמזגות בסביבה על פני הנטייה הטבעית של פַּסלים להרים את האובייקטים שהם יוצרים. האמנות של אולמן היא אמנות הלחישה, הדממה, הפריכות, ההסתר.

ואולם, יצירתו נפקדת רק למראית עין, סודית במבט ראשון, רק כדי להיפתח לאשד של חיבורים והבנות. זוהי יצירה של חיבור, תיקון וגשר, ואם יש דברים שהיא נאבקת עמם ומבקשת להתעלות מעליהם, כמו כל יצירה של אמן גדול, הרי הם דווקא ובעיקר הבדידות והמוות. אולמן הוא אקסיסטנציאליסט המעריך את היסוד הקיומי של המציאות וגוזר ממנו את תחושת החירות שלו ומאליה גם את תחושת הבדידות. הבדידות הזאת תכוון אותו ליצירה המבוססת על חיפוש עורקים של קשר אל הזולת ואל העולם.

החיבור העיקרי שאולמן מבקש ליצור באמצעות עבודותיו הוא למציאות. הוא מדגיש תמיד שהוא מין ראליסט "כמעט פיגורטיווי". הוא מחפש את האפשרות לבטא את המציאות באופן ישיר, להכיל אותה ביצירותיו בלי לייצג אותה בדרך המסורתית, מבחוץ, בעזרת תחביר אמנותי נתון, מוסכם ומסוכם. הוא מבקש להכיל אותה ובאמצעות ההכלה להיות עד מעורב ולא "תייר"; להכיל אותה כדי לטעת בה רכיבים משלו, לשנות אותה מתוכה ולשנות את תפיסתה בעיני הצופים בעבודותיו. דבריו עשויים להשכילנו: "אני מעריך מאוד את האימפרסיוניסטים, שבאופן בסיסי - כמו קפקא - לקחו את המציאות כפי שהיא, לא עיוותו וכיווצו, והצבעים הם ממשיים; ועם זה - כאן ההתחלה של ההתפוררות של המציאות. הם עשו את המהפכה הכי גדולה, הם הרסו בגישה פוזיטיווית, והכול כדי לבנות מחדש".

סימן לקשר העמוק של אולמן עם המציאות ולרצונו לראות ביצירתו ביטוי מידי שלה אפשר לראות בעצם הפעולות שהוא נוקט - בחפירה, בגריפה, באיסוף, בליטוף, בקיפול, בקריאה, בקריעה, בצילום, בשיחה וכו' - ובכלי היצירה שהוא עושה בהם שימוש: את חפירה, יעה, משפך, מטאטא, מברשת, ציפורניים, עיפרון. בכל פעם שהוא מציב עבודה מעבודותיו אפשר לראות אותו כורע על הרצפה, שופך חול כחנווני השופך קמח לשקית. חשוב גם לזכור בהקשר הזה שאולמן נוהג לרשום בקביעות מראות נוף ודיוקנאות המייצגים את המציאות בדרגות שונות של נאמנות.

יגאל צלמונה


על אודות התערוכה »
פיסול »
עבודות על נייר »


 
   
 
   
 

View of the exhibition

לחץ להגדלת התמונה

מבט על התערוכה

 

למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים 1995-
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem |
Copyright © The Israel Museum, Jerusalem 1995-
עיצוב האתר: חיה שפר | site design: hayasheffer