ABOUT THE COLLECTION
CREDITS

ITALIAN ARTISTS
GERMAN ARTISTS
ARTISTS OF THE LOW COUNTRIES
FRENCH ARTISTS

על אודות התערוכה
תודות

אמנים איטלקים

אמנים גרמנים
אמנים הולנדים ופלמים
אמנים צרפתים

 
 
 

Nikolaus Esterházy’s Collection
of Prints and Drawings

Born in Vienna, Prince Nikolaus Esterházy II (1765–1833) belonged to one of Hungary’s wealthiest and most revered aristocratic families. He continued his family’s tradition of art patronage, establishing an impressive collection of paintings, drawings, prints, neoclassical sculpture, minerals, and books. The family’s rise to prominence dates back to the seventeenth century, when Count Nikolaus Esterházy (1582–1645), who established the family seat at Fraknó (Forchtenstein), became a major landowning magnate. The family, who possessed considerable wealth and vast estates in western Hungary, played an important role in public life, providing the country with outstanding diplomats, soldiers, and palatines. It was Nikolaus I (1714–1790), called the Magnificent, creator of Eszterháza – often called the Hungarian Versailles – who laid the foundations for the family collection of prints and drawings, and contemporary descriptions attest to the great number of paintings that adorned his palace.

Prince Nikolaus II, his grandson, spent his childhood and youth in Kismarton (Eisenstadt) and Vienna, before going on to study at the Theresianum, the famous Viennese military school. The few years he spent there paved the way for his swift rise through the ranks of the army. From the 1790s until his death in 1833 he was captain of the Royal Guards, a corps founded by Queen Maria Theresa, rising to the rank of field marshal. Endowed with excellent diplomatic skills, the prince was entrusted with important tasks by the court. In 1809 Napoleon even suggested to elect him king of Hungary; Nikolaus rejected the offer, probably out of loyalty to the Habsburgs. At the age of eighteen, obedient to the wishes of his family, he married Maria Josepha Hermenegild, a member of the Liechtenstein dynasty. This marriage connected him even more closely with one of the most influential groups of Austrian aristocracy – a milieu in which the patronage and collection of art was almost obligatory. Two children were born of the marriage: Prince Paul, who followed in his father’s footsteps as a diplomat, and Leopoldine, who not only appreciated art but also dabbled in it herself. She was portrayed drawing a landscape in a marble sculpture by Antonio Canova that was commissioned by the prince.

In 1794, following the death of his father, Nikolaus Esterházy inherited the estate that would provide security for his extensive activities as an art collector. From his grandfather he had acquired both a love of the arts and a predilection for a luxurious lifestyle. Disregarding his father’s austerity measures, he recalled Joseph Haydn to lead the newly founded court orchestra, and remodeled his palace at Eisenstadt in the classical style, with the intention of adding a picture gallery and an opera house (neither of which actually materialized). The French garden was replaced by a grand English garden, in keeping with the fashion of the times. His peers remarked somewhat mockingly that the prince’s sense of beauty extended not only to objets d’art but also to women; however, he provided for his lovers and illegitimate children with characteristic generosity.


As Nikolaus Esterházy spent a great deal of time traveling, whether for diplomatic work or for pleasure, he was familiar not only with all the major art collections but also with the art trade itself. He preferred to spend the winter months in Naples and Tuscany, but was equally at home in England and France. Although the Esterházy family had a serious tradition of art collecting, his predecessors’ interest in prints and drawings tended to be confined to old books, maps, and the fashionable “Voyage pittoresque” series. Nikolaus Esterházy, however, felt the need to establish a print cabinet: In the 1800s, Vienna – the prince’s main place of residence – became a center for the collection and classification of prints and drawings, and the range of offer of art dealers there was on a par with those of Paris and London. Outstanding Viennese collections at the time, such as those of Prince Albert and the Hofbibliothek, which later formed the basis of the Albertina (Vienna’s famous museum of graphic art), presented the prince with excellent examples and provided a challenge to his generosity and notorious love of extravagance.

Nikolaus Esterházy gained the recognition of his peers by assembling his substantial collection of drawings within a relatively short span of time – approximately 20–25 years. Unfortunately, his impressive collecting activities can be reconstructed only partially through surviving archival records, and we know little about his personal taste. It is probable that, owing to his passion for Italy and his frequent visits there, he was most familiar with the Italian market. His first artistic purchases can be linked to his trip to Naples in 1794–95, when he had a substantial number of prints, paintings, and classical antiquities shipped home. Though acting without the support of an expert, Nikolaus Esterházy’s Collection of Prints and Drawings even in this early phase, the prince had already established good connections with the leading Italian art dealers and collectors, as attested by his letters.

By about 1810 Nikolaus Esterházy, driven by a desire for totality, had acquired several complete collections of prints and drawings. Early on, however, he realized that these major projects required the assistance of an expert. This he found in the person of Joseph Fischer, a Viennese-born graphic artist whom he met in Paris in 1803. In that year, prominent figures in contemporary art and enthusiastic amateurs alike thronged to Paris to admire the various works amassed by Napoleon in the galleries of the Louvre. Fischer later accompanied the prince to London, and, on their return to Vienna, set to work. For almost twenty years, until his death, he performed his duties – initially as keeper of the collection, later as its director – with great devotion, renouncing his own career almost entirely in the process. Fischer’s broad vision and extensive connections enabled him to enlarge and tend the collection with equal skill. He enjoyed the prince’s absolute trust – even after a Poussin painting bought on his advice turned out not to be an autographed work but rather a copy of Poussin’s famous Death of Germanicus. It was probably through Fischer’s involvement that, in 1803, Prince Nikolaus purchased the collection of Franz Anton Kolowrat-Novohradsky (1739– 1802) from his widow for 45,000 forints, with deferred payment. This Prague collection was famous for Lucas van Leyden’s engravings and for seventeenth-century Dutch and Flemish drawings (by Ferdinand Bol, cat. nos. 80–81), which at the time were believed to be by Rembrandt.

In around 1804 Nikolaus Esterházy acquired over 400 drawings from the famous Praun collection. Paulus Praun II (1548–1616), a merchant from Nuremberg with close Italian ties, modeled this huge collection on what was known as the Kunst- und Wunderkammer (Chambers of Art and Curiosities) – a collection of paintings, drawings, prints, coins, sculpture, and oddities of nature that was extremely popular with the sixteenth-century nobility. The significance of the Praun collection is attested by the fact that even the emperor Rudolf II was interested in a possible exchange. In deference to the wishes expressed in its founder’s will, the collection remained intact as one of Nuremberg’s principle attractions until the end of the eighteenth century. Goethe himself visited it in 1797, on his way home from a trip to Switzerland. Subsequent owners, however, decided to sell, and commissioned Christoph Murr, a polymath from Nuremberg, to catalogue the collection. The printed catalogue, published in 1797 together with facsimile reproductions of the most outstanding drawings, was prepared by two artists, Johann Gottlieb Prestel and his wife, Maria Katharina, who specialized in publishing facsimiles of master drawings. The collection was bought in 1801 by Nuremberg art dealer Johann Friedrich Frauenholz, who sold it on in several installments. The prints were put up for auction in Vienna in 1802, and a catalogue of the drawings was published in 1804. As he had close connections with Frauenholz, it was probably Joseph Fischer who drew Prince Esterházy’s attention to this famous collection of several hundred sheets of drawings. The prince managed to acquire about half the collection, and was thus able to complement the drawings already in his possession with masterpieces by sixteenth-century German artists, such as Albrecht Altdorfer and his followers (42–43), Albrecht Dürer (39), Hans Baldung Grien, and Wolf Huber (47). Unsurprisingly, the Nuremberg masters were the best represented: over 50 sheets display the oeuvre of Augustin Hirschvogel (48–49) and Hans Hoffmann (52–57), who was known for his copies of Dürer. Praun spent a great deal of time in Bologna, where his artist friends helped him build up his collection – which, as a result, includes beautiful works by Mannerists and the representatives of the Bolognese School (the Carracci family, Denys Calvaert [69], and Pietro Faccini [13]). Although the impressive provenances and favorable attributions featured in Murr’s catalogue have, in certain cases, failed the test of time, the purchase enriched Nikolaus Esterházy’s collection with drawings of outstanding value.

In 1810, in exchange for a life annuity, Prince Nikolaus obtained 230 sheets from Antonio Cesare Poggi’s collection of drawings. In 1769 Poggi (1744–1833?), an artist of Italian descent, settled in London, where he attempted to make his living as a portrait painter, without much success. An advantageous marriage, however, enabled him to amass a considerable fortune, which he used to publish prints and deal in works of art. He opened a shop in Bond Street, and contemporary documents show that he made frequent purchases at auctions, seamlessly combining the activities of collector and art dealer. In 1794 the heirs of Sir Joshua Reynolds, the first President of the Royal Academy, asked Poggi to auction off Reynolds’s famous collection of drawings, consisting of over 2,000 sheets (against expectations, not everything was sold). In all likelihood it was at this time that Poggi acquired some 50 drawings (currently kept in Budapest) marked with Reynolds’s collector’s stamp. Increasing financial difficulties forced Poggi to give up his London shop, and he moved to Paris in 1803. It was perhaps here that he met Nikolaus Esterházy, who happened to be in Paris at the time, and who several years later bought the valuable collection of drawings. Poggi’s stamp can be seen on the most illustrious of the sixteenth-century sheets, including works by Leonardo, Raffaello, Correggio, Pontormo, and Paolo Veronese (12). In accordance with the fashion of the times, Poggi’s collection featured a considerable number of artists of the Bolognese School (14, 15), in addition to significant representations of seventeenth-century Dutch and Flemish art – works by Rembrandt, Jacob Jordaens, and Adriaen van Ostade – and French art: Claude Lorrain and Nicolas Poussin (97).

Although they evolved in different epochs and reflected disparate tastes and approaches to collecting, the collections mentioned above nonetheless fit organically into Nikolaus Esterházy’s concept of universal scope. While in the process of acquiring them, the prince also regularly purchased drawings and prints from art dealers, and his representatives kept track of auctions in Paris, Berlin, and Vienna. The names most frequently mentioned in financial transfers are the Artaria family depository in Vienna and Mannheim and Frauenholz, the art dealer from Nuremberg mentioned earlier, though several dozen other German and Italian dealers were also among his regular suppliers. The main source of his additions, naturally, was the wide range of art offered by Viennese dealers Franz Xaver Stöckl and Joseph Grünling. With time, the scope of the prince’s acquisitions narrowed, as, from the 1810s onwards, his chief aim was to fill the gaps. In 1811, for example, Fischer had two portefeuilles of Rembrandt etchings sent to him from an auction in Berlin to complete the existing material. Whereas in the case of drawings Esterházy’s most soughtafter items were sketches (which were considered the most direct expression of genius) and works by the best known painters, his collection of prints was characterized by a sense of universality. Apart from original graphic works, such as Dürer’s woodcuts (36, 38) or Rembrandt’s etchings (84–88), reproductive prints of masterpieces (78, 106) were also highly esteemed for their visual presentation of the entire history of art. The collection was also enriched by sheets that were considered “modern” at the time. In 1823, for instance, 80 etchings by Goya were purchased from the Vienna-based Artaria Company. The prince, who commissioned works from the most outstanding figures in neoclassical sculpture, such as Antonio Canova and Bertel Thorwaldsen, and admired the paintings of their famous peer Anton Raphael Mengs, also had a penchant for drawings by contemporary artists. This is reflected, for example, in Franz Kobell’s pen-and-wash drawings (65), which can be traced back to the tradition of Claude Lorrain’s idealistic landscapes.

The increasing number of prints and drawings raised issues of storage and cataloguing. As Nikolaus Esterházy had clearly defined notions regarding the purpose of graphic cabinets, one of Joseph Fischer’s first tasks was to make the works accessible to art lovers as soon as possible. In the system he envisioned, which he presented in December 1803, Fischer suggested arranging the works by school, and proposed using a collector’s stamp marked with the initials NE. The prints and drawings were divided into five schools, according to country of origin – Italian, German, Dutch, French, and English – within which subgroups of artists were created. The works were kept in portfolios that were placed horizontally in purpose-built print cases.

Fischer excelled as director of the collection, though little time was left for his own creative work. Perhaps it was due to a sense of isolation that he felt the need to gather pupils around him. The idea of a “print-making school” arose in 1807, and in the following year his most talented students received grants from the prince to fund their studies. Fischer taught reproductive printmaking, using the picture gallery, naturally, as his source of examples. The pupils’ works also served to enlarge the prince’s collection. The school closed down in about 1811, as Fischer’s energies were consumed with the preparation of a catalogue of the gallery. Nikolaus Esterházy’s collection of prints and drawings was kept together with his library in the palace of the Hungarian Guards in Vienna, while his picture gallery was held in various country mansions (Eisenstadt, Pottendorf, Laxenburg). In 1814 the prince combined his collections of fine art in his palace in Mariahilf, which at the time was still considered a suburb of Vienna, and in the spring of the following year he began to open it to the public twice a week. The Esterházy Collection soon became an integral part of the city’s artistic life, and was duly mentioned by guide books as being among the sights and places of interest – though only the picture gallery was dealt with in greater detail. Rather than discussing specific sheets, contemporary descriptions tended to extol the arrangement of the prints, which allowed both enthusiastic amateurs and artists seeking inspiration or studying the works of masters to find their bearings easily. The masterpieces of the palace in Mariahilf exerted a significant influence over both the development of young artists and the taste of the general public, and Nikolaus Esterházy’s name was mentioned among those of Vienna’s most prominent collectors (Liechtenstein, Moritz von Fries, Charles Antoine de Ligne, Paar and Harrach); his varied collection of graphic works was surpassed in quality and quantity only by the Hofbibliothek and the collections of Prince Albert. Fischer’s death in 1822 put an end to the regular acquisition of works, and the prince’s descendants abandoned collecting almost altogether. The most accurate impression of the collection’s composition and the comparative representation of the various schools within it can be obtained from the inventory drawn up in 1834, a year after the prince’s death. It presents an overall picture of the history of European art from the fifteenth to the beginning of the nineteenth century. Where prints and drawings are concerned, Italian artists predominate, with a wealth of material from Germany and the Netherlands, too. Though modest in quantity, the French School is represented by some valuable sheets, while the quantity of English works is the most limited. Nikolaus Esterházy began collecting at an opportune moment: By the end of the eighteenth century the major royal collections, such as those of Dresden, Düsseldorf, and Mannheim, had almost attained their final form, and thus no longer provided competition, while the turbulent years following the Napoleonic wars resulted in a significant migration of works of art. Joseph Fischer’s expertise in the service of the prince’s ambition was the perfect complement to these fortunate circumstances. From the very first, Hungarian admirers of the Esterházy Collection expressed their disappointment that this remarkable treasure was not housed in Pest (which was unified with Buda only in 1873). This opinion soon became a unanimous public demand, and in 1865 the family agreed to ship its collection of fine arts to the newly built palace of the Hungarian Academy of Sciences on the banks of the Danube. The Esterházys’ financial position had deteriorated, and the entire collection was offered for sale to the Hungarian state. Despite more advantageous offers from potential buyers abroad, the family, guided by a sense of patriotic duty, favored Hungary. According to the agreement dealing with the entire Esterházy Collection of art, signed in December 1870, the purchase price for the collection of prints and drawings (comprising 51,301 prints, 3,535 drawings, and 305 books) was 200,000 forints. The National Picture Gallery, founded in 1871 with the state’s acquisition of the Esterházy Collection, was the direct predecessor of the Museum of Fine Arts, which was established under the Millennium Act of 1896. Although present-day attributions have changed many of the names of artists listed in contemporary inventories – for example, Michelangelo’s name appears today only with reference to copies of his works – and the Department of Prints and Drawings has been enlarged since thanks to several major donations (Delhaes, Majovszky), the department’s fame and almost half of its present collection can still be attributed chiefly to Nikolaus Esterházy and his passion for works on paper.


Zsuzsa Gonda
Curator of Prints and Drawings
Museum of Fine Arts, Budapest

 

אוסף הרישומים וההדפסים
של הנסיך ניקולאוס אסטרהזי


הנסיך ניקולאוס אֶסטֶרהָזי ( 1833-1765 ) נולד בווינה לאחת ממשפחות האצולה ההונגרית העשירות והנערצות. הוא המשיך את מסורת משפחתו פטרונית האמנות בבניית אוסף נפלא משלו, שמקיף ציורים, רישומים, הדפסים, פיסול נאו–קלסי, אבנים טובות וספרים. את מעמדה הרם קנתה משפחתו במאה ה–17 , כשהרוזן ניקולאוס אסטרהזי ( 1645-1582 ) - שהקים את אחוזת המשפחה בפְרַנקְוֹ )פוֹרכְטֶנשטיין( ונמנה עם האצולה הזוטרת - הפך לאיל–הון ולבעל אדמות חשוב. המשפחה העשירה היתה בעלת נכסים רבים במערב הונגריה; היא מילאה תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים של הארץ והוציאה מקרבה דיפלומטים בולטים, חיילים ואנשי חצר. ניקולאוס הראשון,
"המפואר" ( 1790-1714 ), בונה אסטרהזה - המכונה בפי רבים "ורסאיי ההונגרית" - היה מחלוצי פטרונות האמנות. הוא הניח את היסודות לאוסף המשפחתי של ההדפסים והרישומים, ותיאורים מן התקופה מעידים על מספרם הרב של הציורים שעיטרו את ארמונו.

הנסיך ניקולאוס השני, נכדו, בילה את שנות ילדותו בקישמַרטוֹן (שמה ההונגרי של העיירה אייזנשטדט) ובווינה לפני שהחל ללמוד ב"תֶרֶזיָאנוּם", האקדמיה הצבאית ההונגרית הנודעת. השנים המעטות שעשה שם פילסו את דרכו לעלייה מהירה בסולם הדרגות בצבא. משנת 1790 ועד מותו הוא פיקד על המשמר המלכותי, יחידה שהקימה המלכה מריה תרזה, וטיפס עד לדרגת פילדמרשל. הנסיך הצטיין בכישוריו הדיפלומטיים והופקדו בידיו משימות חשובות מטעם החצר. כשהציע לו נפולאון בשנת 1809 להיות מלך הונגריה סירב להצעה, ככל הנראה בשל נאמנות משפחתו לבית הַבְּסבורג. בגיל 18 נשא לאישה, על–פי רצון משפחתו, את מריה יוֹזֶפה הֶרמֶנגֶילד, בת לשושלת ליכטנשטיין. נישואיו קירבו אותו עוד אל חוג האצולה האוסטרית המשפיעה ביותר, שפטרונות על אמנות ואספנות היו לחם חוקו. מן הנישואים האלה נולדו שני ילדים: הנסיך פָּאוּל הלך בעקבות אביו והיה לדיפלומט, והנסיכה לֶאוֹפּוֹלדין היתה חובבת אמנות ואף התנסתה בה בעצמה. אביה הזמין מאנטוניו קָאנוֹבה פסל שיש ובו היא נראית רושמת נוף.

ב–1794 מת אביו, וניקולאוס, שהיה הבן הבכור, ירש את העיזבון שאפשר לו להמשיך בפעילותו הענפה כאספן. מסבו הוא ספג את אהבתו לאמנויות וגם את משיכתו להנאות החיים וחי הרחק מאמות–המידה הסגפניות של אביו. הוא קרא ליוזף היידן לשוב ולקבל על עצמו את תפקיד המנצח של תזמורת החצר שאך נוסדה, עיצב מחדש את ארמונו באייזנשטדט בסגנון הקלסי ואף התכוון להוסיף גלריית תמונות ובית אופרה, שתי תכניות שלא יצאו לפועל. גן הארמון הצרפתי הוחלף בגן אנגלי גרנדיוזי ברוח התקופה. בני מעמדו אמרו בלגלוג–מה שחוש היופי של הנסיך אינו מסתפק בשכיות חמדה ומתרחב גם לנשים, ולזכותו ייאמר שהוא דאג בנדיבות רבה לצורכי אהובותיו וילדיו הלא–חוקיים.

מאחר שניקולאוס אסטרהזי בילה זמן רב במסעות הן לצורך מילוי תפקידו הדיפלומטי הן להנאתו, הוא הכיר לפני ולפנים לא רק את אוספי האמנות הגדולים, אלא גם את סחר האמנות. הוא העדיף לבלות את חודשי החורף בנפולי ובטוסקנה, אך בה במידה חש בנוח באנגליה ובצרפת. במשפחת אסטרהזי אמנם היתה מסורת אספנות של חפצי אמנות, אך היא לא התמקדה בהדפסים וברישומים; קודמיו של ניקולאוס התרכזו בספרים עתיקים, במפות ובסדרות אופנתיות של ספרי מסע מאוירים. הוא חש צורך לבנות חדר תצוגה להדפסים: במאה ה–19 הפכה וינה, מקום מגוריו העיקרי, מרכז לאיסוף ולסיווג של הדפסים ורישומים, והיקף הסחר בהם לא נפל מזה שבפריז ובלונדון. אוספי וינה המעולים לזמנם, למשל אלה של הנסיך אלברט וה"הוֹפבּיבּליותֶק" ( Hofbibliothek ) - שהיו הבסיס למוזיאון "אלברטינה" לאמנות גרפית - היו לאסטרהזי דוגמאות מצוינות, העמידו במבחן את נדיבותו והיו אתגר לראוותנותו ולבזבזנותו שהיו מן המפורסמות.

ניקולאוס אסטרהזי זכה להכרת בני מעמדו לאחר שהרכיב את האוסף הנכבד שלו בתוך פרק זמן קצר יחסית - כ– 25-20 שנה. למרבה הצער פעילותו האספנית המרשימה ניתנת רק לשחזור חלקי באמצעות תיעוד ארכיוני ששרד, ואך מעט ידוע על טעמו האישי. ייתכן מאוד שהודות לאהבתו העזה לאיטליה ולביקוריו התכופים שם, הוא הכיר בעיקר את השוק האיטלקי. רכישת האמנות הראשונה שלו נקשרת למסעו לנפולי בשנים 1795-1794 , משם שלח הביתה מספר לא–מבוטל של הדפסים, ציורים ועתיקות קלסיות. אף שהנסיך פעל בלי עצת מומחה, מכתביו מעידים שכבר בשלב המוקדם הזה הוא טיפח קשרים טובים עם סוחרי אמנות ועם אספנים איטלקים מובילים.

את הנסיך הניעה תשוקה לשלמות, ועד לשנת 1810 בערך הוא הספיק לרכוש כמה אוספים שלמים של הדפסים ורישומים. אולם עד מהרה הוא הבין שלפרויקטים גדולים שכאלה נדרשת עצת מומחה. זה נמצא לו בדמות יוזף פישר, אמן גרפי יליד וינה שפגש בפריז ב–1803. באותה שנה נהגו גם אמנים בולטים וגם חובבים נלהבים לנסוע לפריז ולצפות שם בהתפעלות בשפע היצירות שצבר נפולאון והוצגו בגלריות הלובר. פישר התלווה אל הנסיך במסעו ללונדון, ובשובם לווינה הפשיל שרוולים וניגש למלאכה. כמעט 20 שנה, עד מותו, מילא פישר את חובתו במסירות, תחילה כאוצר האוסף ואחר–כך כמנהלו, וזנח כמעט לחלוטין את אמנותו שלו. ראייתו הרחבה וקשריו המסועפים אפשרו לו להגדיל את האוסף וגם לשמרו במיומנות. הוא זכה לאמון מלא מצד הנסיך, אפילו לאחר שהתברר שהציור "מות גרמניקוס" שנרכש בעצתו לא היה אלא העתק של הציור המפורסם מאת פוסן. יש להניח שפישר היה מעורב ברכישת האוסף של פרנץ אנטון קוֹלוֹרַט-נוֹבוֹהְרַדסקי ( 1802-1739 ) מאלמנתו בידי הנסיך ניקולאוס ב–1803 תמורת 45 אלף פוֹרינטים בתשלום דחוי. האוסף הזה מפראג נודע בתחריטי לוקס ון ליידן וברישומים הולנדיים ופלמיים מן המאה ה–17 (מאת פרדיננד בול, מס' 81-80 ), שאז האמינו שהם מעשה ידי רמברנדט.

כעבור שנה רכש ניקולאוס אסטרהזי יותר מ– 400 רישומים מאוסף פְּרָאוּן הנודע. פאולוס פראון ( 1616-1548 ), סוחר מנירנברג בעל קשרים ענפים באיטליה, גיבש את האוסף הענקי שלו ברוח "חדר פלאות" ( Kunst und Wunderkam ), לקט של ציורים, רישומים, הדפסים, מטבעות, פסלים ואבנים מיוחדות שהיה חביב מאוד על אצולת המאה ה–16 . על חשיבותו של אוסף פראון מעידה ההתעניינות שגילה הקיסר(!) רודולף השני באפשרות של חליפין. על–פי צוואתו של פראון נשמר האוסף כמות שהוא והיה אחד ממוקדי המשיכה המרכזיים של נירנברג עד סוף המאה ה–18 . גֵתֶה עצמו ביקר בו ב–1797 בדרכו חזרה ממסע לשווייץ. בסופו של דבר החליטו יורשי האוסף למכרו, ומינו את כריסטוף מֶר, איש אשכולות מנירנברג, לקטלג אותו. הקטלוג המודפס פורסם ב–1797 יחד עם העתקי פקסימיליה של הרישומים הבולטים ביותר שהוכנו בידי זוג אמנים שהתמחו בהדפסי פקסימיליה: יוהן גוטליב ומריה קתרינה פרסטל. ב–1801 רכש את האוסף סוחר האמנות מנירנברג יוהאן פרידריך פְרָאוּאֶנהולץ, והוא מכר אותו בכמה חלקים. ב–1802 הועמדו ההדפסים למכירה פומבית בווינה, וקטלוג של הרישומים יצא לאור
ב–1804 . מאחר שיוזף פישר היה מקורב לפראואנהולץ, סביר להניח שהוא שהפנה את תשומת–לבו של הנסיך אסטרהזי לאוסף המפורסם הזה של כמה מאות רישומים. הנסיך הצליח לרכוש כמחציתו, וכך העשיר את אוסף הרישומים שכבר היה ברשותו ביצירות–מופת של אמנים גרמנים מן המאה ה–16 ובהם אלברכט אַלְטדוֹרפֶר וממשיכיו ( 43-42 ), אלברכט דירר ( 39 ), הנס בַּלדוּנג גרין וכן וולף הובר ( 47 ). כצפוי, רבי–האמנים מנירנברג זכו לייצוג הטוב ביותר: יותר מ–50 דפים הם מאת אוגוסטין הירשפוֹגְל ( 49-48 ) והנס הופמן ( 57-52 ), אמן שנודע בהעתקים של רישומי דירר. פראון בילה הרבה מאוד זמן בבולוניה, שם סייעו לו חבריו האמנים לבנות את האוסף, וכך הוא מאוכלס גם בעבודות יפהפיות של המנייריסטים ושל נציגי אסכולת בולוניה (משפחת קאראצ'י, דֶניס קלווארט, 69 , ופייטרו פצ'יני, 13 ). אף–על–פי שמקצת המקורות המרשימים וייחוס היצירות לאמנים ידועי–שם לא עמדו במבחן הזמן, העשירה הרכישה את אוסף אסטרהזי ברישומים בעלי ערך רב.

ב–1810 , בתמורה לקצבה לכל החיים, רכש הנסיך 230 דפים מאוסף הרישומים של האמן האיטלקי צֶ'זארֶה פּוֹג'י ( 1833-1744 ?). ב–1769 התיישב פוג'י בלונדון, שם ניסה את מזלו כצייר דיוקנים, אך בלא הצלחה יתרה. הוא נישא בנישואי נוחות שאפשרו לו לצבור הון ניכר והוא ניצל אותו להוצאה–לאור של הדפסים ולסַחַר בעבודות אמנות. הוא פתח חנות ברחוב בונד, ומסמכים מן התקופה מצביעים על כך שהוא הרבה לרכוש עבודות במכירות פומביות, משלב את פעילותו כאספן וכסוחר אמנות. ב–1794 ביקשו יורשיו של סר ג'ושוע ריינוֹלדס, הנשיא הראשון של האקדמיה המלכותית, להוציא למכירה פומבית את אוסף הרישומים המפורסם שלו, שהיו בו יותר מ–2000 דפים, אך לא כולם נמכרו. ידוע כמעט בוודאות שפוג'י רכש שם כ– 50 רישומים - היום בבודפשט - מסומנים בחותמת האספן של ריינולדס. קשיים כספיים גוברים והולכים אילצו את פוג'י לוותר על חנותו בלונדון, וב–1803 הוא עקר לפריז. ייתכן ששם פגש את ניקולאוס אסטרהזי; כעבור כמה שנים רכש הנסיך את אוסף הרישומים רב–הערך שלו. חותמתו של פוג'י מופיעה על המהוללים שבדפי המאה ה–16 , כגון יצירותיהם של לאונרדו, רפאל, קוֹרֶג'וֹ, פּוֹנטְוֹרמוֹ ופאולו וֶרוֹנזֶֶה ( 12 ). כיאה לטעם התקופה, כלל האוסף של פוג'י עבודות לא מעטות מאת אמני אסכולת בולוניה ( 14 , 15 ) והיה בו ייצוג נאה לאמנות הולנדית ופלמית מן המאה ה–17 - עם עבודות מאת רמברנדט, יאקוב יורדַאנס ואדריאן ון אוסטאדֶה, ולאמנות צרפתית - קלוד לורן וניקולה פּוּסן ( 97 ).

האוספים הללו התפתחו בתקופות שונות וייצגו הבדלי טעם והבדלי גישה לאספנות, ועם זה הם משתלבים בטבעיות בתפיסה של ניקולאוס אסטרהזי השואפת לאוניוורסלי. הנסיך המשיך דרך קבע לרכוש רישומים והדפסים מסוחרי אמנות, ונציגיו עקבו בדריכות אחר מכירות פומביות בפריז, בברלין ובווינה. השמות הנזכרים יותר מכול בהקשר של העסקאות הללו הם אוצרות משפחת אַרטָריה בווינה ובמַנהַיים וסוחר האמנות פְרָאוּאֶנהולץ מנירנברג שכבר דובר בו, אך עם הספקים הקבועים שלו נמנו גם כמה עשרות סוחרים גרמנים ואיטלקים. מטבע הדברים, המקור העיקרי להוספת עבודות היה המבחר הגדול שהציעו הסוחרים מווינה פראנץ קְסַאבֶר שְׁטֵקְל ויוזף גְרוּנלינג. עם הזמן הצטמצם היקף הרכישות של הנסיך מאחר שבעשור השני של המאה ה– 19 הוא שאף בעיקר למלא את הפערים באוסף. ב–1811 למשל הזמין פישר שני תיקי תצריבים של רמברנדט, שנשלחו אליו ממכירה פומבית בברלין לצורך השלמת האוסף הקיים. בין הרישומים, הפריטים המבוקשים ביותר היו המתווים, כי נחשבו לביטוי הישיר ביותר לגאונותו של האמן, וכן עבודות של ציירים מפורסמים; אוסף ההדפסים של אסטרהזי התאפיין בתחושת אוניוורסליות. לצד עבודות גרפיות מקוריות, כגון חיתוכי–העץ של דירר ( 36 , 38 ) או תצריבים של רמברנדט ( 88-84 ), להערכה רבה זכו גם הדפסי שיעתוק מודפסים של יצירות–מופת ( 78 , 106 ) בזכות ההצגה החזותית של כל תולדות האמנות. האוסף הועשר גם בדפים שנחשבו אז ל"מודרניים". ב–1823 למשל נרכשו 80 תצריבים של גויה ממשפחת אַרטָריה. הנסיך הזמין עבודות אצל האמנים הבולטים ביותר בתחום הפיסול הנאו–קלסי דוגמת אנטוניו קאנובה ובֶרטֶל תורוולדסֶן והתפעל מציוריו של עמיתם אנטון רפאל מֶנגְס, אך לבו יצא גם אל רישומים מן האמנות בת– זמנו. דוגמה לכך הם הרישומים בדיו ובמגוון של פראנץ קוֹבֶּל ( 65 ), ששורשיהם נטועים בציורי הנוף האידיליים של קלוד לורן.

מספרם הגדל והולך של ההדפסים והרישומים יצר בעיות אחסון וקטלוג. מאחר שאסטרהזי הגדיר בבהירות שהאוספים הגרפיים נועדו בראש ובראשונה להיות נגישים לחובבי אמנות, נרתם פישר למשימה. בדצמבר 1803 הציע לארגן את העבודות לפי אסכולות ולהשתמש בחותמת אספן עם ראשי–התיבות NE . ההדפסים והרישומים חולקו לחמש אסכולות לפי ארצות מוצאם - איטליה, גרמניה, ארצות השפלה, צרפת ואנגליה - וכל קבוצה חולקה לקבוצות משנה של אמנים. העבודות נשמרו בתיקים והונחו במאוזן בתיבות תצוגה של הדפסים שנבנו במיוחד למטרה זו.

פישר הצטיין כמנהל האוסף, אך נותר לו זמן מועט בלבד ליצירה אישית. אפשר שתחושת בידוד היא שדרבנה אותו לקבץ סביבו תלמידים. רעיון "בית–הספר להדפס" עלה ב–1807 וכבר כעבור שנה החלו בלימודיהם תלמידיו הכישרוניים ביותר במימון מלגות שהעניק הנסיך. פישר לימד אותם ליצור הדפסי שיעתוק, וניצל כמובן את גלריית התמונות להדגמה. עבודות התלמידים שימשו גם להרחבת האוסף של הנסיך. כעבור כארבע שנים נסגר בית–הספר כי פישר ניתב את כוחו בעיקר לעבודה על קטלוג לגלריה. אוסף ההדפסים והרישומים של אסטרהזי הוחזק כולו, על ספרייתו, בארמון המשמר ההונגרי בווינה, ואילו גלריית התמונות שלו פוזרה בין כמה וכמה בתי מידות באייזנשטדט, בפּוטֶנדורף ובלַקסֶנבורג. ב–1814 קיבץ יחדיו הנסיך את אוספי האמנות שלו בארמון במָריָהִילף, אז פרוור של וינה, ובאביב כעבור שנה החל בפתיחתו לציבור פעמיים בשבוע. עד מהרה השתלב אוסף אסטרהזי בחיי האמנות של העיר ונזכר במדריכי התיירות כאחד האתרים מעוררי העניין, אף–על–פי שרק גלריית התמונות תוארה בהם לפרטיה. תיאורים מן התקופה יותר משדנו בדף זה או אחר, נטו לשבח את ארגון ההדפסים, שאפשר לחובבים נלהבים, לאמנים שחיפשו השראה ולכל מי שביקש לחקור את עבודותיהם של רבי–אמנים לאתר במהירות את מבוקשם. ליצירות–המופת בארמון נודעה השפעה מרחיקת לכת הן על התפתחותם של אמנים צעירים הן על טעמו של כלל הציבור, ושמו של אסטרהזי נישא לצד שמותיהם של האספנים החשובים ביותר בווינה (ליכטנשטיין, מוריץ פון פְריס, שארל אנטואן דה לין, פַּאר והָרַאך); על אוסף העבודות הגרפיות המגוון שלו עלו באיכותם ובכמותם רק אוסף ה"הוֹפבּיבּליוֹתֶק" והאוסף של הנסיך אלברט.

מותו של פישר ב– 1822 סתם את הגולל על רכישה מסודרת של עבודות, וצאצאיו של הנסיך זנחו את האספנות כמעט כליל. את ההתרשמות המדויקת ביותר מסידור האוסף ומן הייצוג היחסי של האסכולות בתוכו מספקת רשימת המצאי שנעשתה ב–1834 , שנה לאחר מות הנסיך. עולה ממנה תמונה כוללת של תולדות האמנות האירופית מן המאה ה–15 ועד תחילת המאה ה–19 . בתחום ההדפסים והרישומים, האמנים האיטלקים ראשונים בחשיבותם, אך היצע עשיר יש גם מגרמניה ומארצות השפלה. למרות הכמות הצנועה של עבודות מן האסכולה הצרפתית, היא מיוצגת על–ידי כמה וכמה דפים בעלי ערך רב; כמות העבודות מאנגליה מוגבלת ביותר. התמזל מזלו של ניקולאוס אסטרהזי והוא החל לאסוף אמנות ברגע הנכון: עד סוף המאה ה–18 התגבשה צורתם הסופית כמעט של האוספים המלכותיים העיקריים, כמו אלה שבדרזדן, בדיסלדורף ובמנהיים, ולמעשה הם חדלו להיות מתחרים; ותוצאת השנים הסוערות שלאחר מלחמות נפולאון היתה נדידה משמעותית של יצירות אמנות. בחלון ההזדמנויות הזה השתלבו באופן מושלם כישוריו של יוזף פישר בשאפתנותו של הנסיך.

האכזבה על כך שאוסף אסטרהזי המפואר אינו בפֶשׁט (שאוחדה עם בּוּדה רק ב–1873 ) התגבשה עד מהרה לדרישה של הציבור להעבירו; ב–1865 נענתה לה המשפחה והחליטה לשכן את אוסף האמנות בארמון החדש של האקדמיה ההונגרית למדעים על חוף הדנובה. מצבה הכלכלי של משפחת אסטרהזי הידרדר, והאוסף כולו הוצע למכירה. למרות הצעות מפתות מקונים פוטנציאליים מחוץ לארץ העדיפה המשפחה ממניעים פטריוטיים למכרו להונגריה. לפי ההסכם הנוגע לאוסף האמנות של משפחת אסטרהזי כולו, שנחתם בדצמבר 1870 , נמכר אוסף ההדפסים והרישומים (ובו 51,301 הדפסים, 3535 רישומים ו–305 ספרים) תמורת 200 אלף פוֹרינטְים. המוזיאון לאמנות, שהוקם לפי חוק המילניום מ–1896 , הוא היורש הישיר של גלריית התמונות הלאומית שנוסדה ב–1871 עם רכישת אוסף אסטרהזי. אף ששיוכים בני–זמננו שינו רבים משמות האמנים ברשימות המצאי מן התקופה - שמו של מיכלאנג'לו למשל מופיע היום רק בהתייחסות להעתקים של יצירותיו - ומחלקת ההדפסים והרישומים התרחבה מאז הודות לכמה תרומות גדולות (דֶלהֵס, מיובסקי), המוניטין של המחלקה וכמעט מחצית מהאוסף הנוכחי שלה מקורם בעיקר בתשוקתו של ניקולאוס אסטרהזי ליצירות על נייר.

ז'וז'ה גונדה
אוצרת לרישומים ולהדפסים
מוזיאון לאמנויות, בודפשט

 

 

 
 

Back to top ▲

 

לראש העמוד ▲

 

  למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem | Copyright © The Israel Museum, Jerusalem document.write)d.getFullYear)((;