The starting point for Maya Shan Bowden’s Samaria consisted of photographs of the Samarian hills and the built landscape of the Shilo settlement, subjected by the artist to digital processing. In the computerized image, an algorithmic program converted the points at which light and shadow meet into a virtual “stitch” colored red. Replacing the artist’s hand with an algorithm raises questions as to the limitations of freehand drawing.

Samaria was originally presented as a video installation. Whenever a camera installed in the gallery space picked up the movement of a visitor, the algorithm was actuated and another stitch was “sewn.” Little by little, the image was embroidered, until the entire picture of the landscape was recreated in red lines. The work in the current exhibition documents the embroidering of the image and its final form as a computerized scene of the houses of Shilo in the landscape. As it takes shape on the screen, it reveals its resemblance to a topographical map, hinting at the complex issue of Israel’s territorial borders. The gap between the title of the work and the emerging image elicit reflection on the very things that do not appear in the picture.

נקודת המוצא של מאיה שאן באודן בעבודה "סמריה" היא תצלומי גבעות השומרון והנוף הבנוי של הישוב שילה. את אלה היא מעבדת במחשב: אלגוריתם מתרגם את מקומות המפגש בין אור לצל בדימוי הממוחשב ל"תך תפירה" וירטואלי בצבע אדום. האלגוריתם המחליף את יד האמן מעורר שאלות בנוגע לגבולות הרישום ולהבדלים שבין הקו הממוחשב לקו הידני.

העבודה הוצגה במקור כמיצב וידאו: מצלמת וידאו הוצבה בחלל גלריה ובכל פעם שנקלטה בה תנועת מבקרים הופעל האלגוריתם ו"נרקם תך" אחד. אט-אט נרקם הדימוי כולו עד שתמונת הנוף שבה ושוחזרה בקווים אדומים. העבודה המוצגת כאן מתעדת את התרקמות הדימוי וסופה בתמונה הממוחשבת של בתי שילה בנוף. בזמן התהוותה על המסך מתגלה הדמיון בינה ובין מפה טופוגרפית המרמזת על העיסוק המורכב בנושא הגבולות הטריטוריאליים בארץ. הפער שבין כותרת העבודה לדימוי הנרקם מעורר מחשבה על כל מה שלא נכלל בנוף זה.