משנת 1919, עת הגיע ראובן לצ'רנוביץ, ועד 1923, שנתו הראשונה בארץ, בולטת ביצירותיו נוכחותן של דמויות נביאים וסגפנים השרויים בבדידות ובסבל. את הנביא המטיף, שהרבו לתאר אמנים יהודים, לא אימץ ראובן בציוריו, אלא התמקד במושג הנביא כאדם המחובר לחוויה אלוהית, אישית באופייה. מקצת הדמויות הן גיבורים מקראיים בעלי ממד טרגי דוגמת איוב ואבשלום; אחרות הן דמויות דרמטיות כגון אליהו הנביא; לא פעם הן בעלות מאפיינים של נביא מקראי, אך אינן מזוהות עם דמות מסוימת. כזה הוא דיוקן-עצמי של ראובן כמעין נביא סגפן שעצר להתפלל על הר גבוה. דמויות אלה, המתקיימות בעולם השואף אל הרוחני, יוצרות פעמים רבות זיקה בין האדם לטבע ומתקשרות בכך למסורת ציור הנוף הרומנטי שרווחה במאה ה-19, שמייצג אותה למשל קספר דוד פרידריך. עקבות ההשפעות על הציורים הללו מובילים גם אל יצירותיו של פרדיננד הודלר - שהותיר בראובן רושם עז עוד ב-1915, כשראה מיצירותיו בברן - לאל-גרקו וכן אל ציירים יהודים חשובים כגון שמואל הירשנברג ויעקב שטיינהרט.

בציור זה שילב ראובן שתי סצנות מסיפורו של אליהו: תיאור אליהו השם את פניו בין ברכיו לאחר ששחט את נביאי הבעל, והירדמותו תחת עץ הרותם לאחר בריחתו מאיזבל, רועת נביאי הבעל. אלמנט חשוב בציור סוטה מן הסיפור המקראי: במקום הפר מתואר בו ה הישוב בתוך מעגל אבנים, מוכן לעקדה. למרות החשיבות המיוחסת ביהדות לשה כסמל לקרבן, נדמה שבציור הוא נוכח דווקא מתוקף היותו אחד מסמליו המרכזיים של ישו, המכונה גם "שה האלוהים" (אגנס דאי), שקרבנו יכפר על חטאי האנושות ויביא את הגאולה. במתווה לציור, המוצג כאן אף הוא, מומחשת ההתלבטות בשאלה לאיזה כיוון יכרע הנביא - השה היה כנראה האפשרות הראשונה, אך נראה שראובן נמלך בדעתו והחליט להחליפו בעץ, אולי חשש שהציור ייתפס כתיאור נוצרי מקובל של סגידה לשה. העץ הרך - סמל לפריחה, לאביב ולגאולה - מצטרף לשה, המסמל את הסבל שעל האמן-הנביא לעבור ואת הקרבן שעליו להקריב.

 

 

 

למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים 1995-
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem | Copyright © The Israel Museum, Jerusalem 1995-