יחסו של ראובן לדמותו של ישו מעניין כשלעצמו, ומרתק שבעתיים כשבוחנים אותו על רקע עולם האמנות היהודי והארצישראלי של תקופתו. ראובן התייחס לדמותו בשני מישורים: במישור האישי הזדהה עם סבלו של ישו וראה בו סמל לסבל האמן. בכך המשיך את התפיסה הרומנטית שרווחה בסוף המאה ה-19 - ראשית המאה ה-20 וראתה באמן מעין קדוש ומרטיר, שיצירותיו מתממשות באמצעות התבודדות וסבל. בהקשר זה - כסמל לסבל וכן לעמידה של יחיד מול רבים - היה לדמותו של ישו מקום חשוב באמנות המודרנית, ואמנים ידועים ובהם פול גוגן, אגון שילה ואוסקר קוקושקה, תיארו עצמם בדמות של סגפן ואף בדמותו של ישו עצמו. האפשרות שראובן בחר לתאר את עצמו בדמותו של ישו - כפי שיכולים להתפרש ציוריו "דיוקן-עצמי" ו"פיתוי במדבר" (שניהם מ-1921) וכפי שמעידים דבריו - היא היוצאת-דופן בתולדות האמנות היהודית והיא כנראה הפעם הראשונה שאמן יהודי נוקט עמדה שכזאת. ישו שימש את ראובן גם במישור שהיה מקובל יותר בעולם האמנות היהודית - כדמות המפנה אצבע מאשימה אל הנוצרים על יחסם אל היהודים. כך עשו הצייר מאוריצי גוטליב והפסל מרק אנטוקולסקי, כשתיארו את ישו מול שופטיו והדגישו את היותו בן העם היהודי, ומרק שאגאל כשתיאר את ישו הצלוב בהקשר של פוגרום. תיאורים אלו נועדו לגייס את דמותו של ישו לגנות את הכנסייה ולהתנגד לאנטישמיות שדבקה בה; כזה הוא יחסו של ראובן לדמותו של ישו בציור "ישו והשליח האחרון". החדשנות שלו מתבטאת בציוריו "הפגישה (ישו והיהודי)" ו"המדונה של חסרי הבית", האוצרים שילוב נועז בין דמותו של ישו לבין הציונות, שהאמן ראה בה פתרון למצב היהודים באירופה. הוא אף המשיך קו זה בשנתו הראשונה בארץ, אז התגלגלה דמותו של ישו באחדות מיצירותיו לדמות החלוץ.
את הציור "המדונה של חסרי הבית" צייר ראובן בבוקרשט ב-1922, זמן קצר לפני עלייתו לארץ. אפשר לראות בו נקודת מפנה בציורו המוקדם, שכן הוא מסמל את המעבר מתיאורי הנביאים והסגפנים לציור העוסק בציונות, שמימש עם עלייתו ארצה ב-1923. את המסר הציוני הגלום בציור נושאת דווקא סימבוליקה נוצרית: המדונה, היושבת על הארץ ומסביבה שתילים רכים, מסמלת את ההתחדשות, ושדה? החשוף מבליט את ממד הפוריות; והילד ישו, שלידתו מסמלת בנצרות את הגאולה ואת תחילתו של עידן חדש בתולדות האנושות, מסמל בציור זה את היהודי החדש הנולד על אדמת ארצו. מעניין להתבונן בציור זה כעל היפוך לציור "פיתוי במדבר" שקדם לו והדומה לו במחב?ר (קומפוזיציה). הדמות המסוגפת והאישה המפתה התחלפו בדמות המדונה הפורייה והילד הרך הנולד על אדמת הארץ; הגברים הישנים מאחוריה הם "חסרי הבית", החלוצים שבאו לבנות את ביתם החדש בארץ-ישראל.
הציור "ישו והשליח האחרון" מבטא את יחסו של ראובן למצבם של יהודי אירופה ואת תקוותו לפיוס בין הנצרות ליהדות. הדמות היושבת מימין היא דמותו של גלה גלקטיון - כומר, סופר ואיש רוח רומני, שנודע באהדתו ליהודים ולציונות - אנטיתזה לרומניה האנטישמית של התקופה. הסצנה, שבה נראה ישו בוכה ומגיש את ידו הפצועה לגלקטיון, יכולה להתפרש כבקשת מחילה של ישו מבני העם היהודי על הסבל שנגרם להם בגינו. גלקטיון הוא מעין מתווך, שליח מסוג חדש - השליח האחרון שיביא לפשרה ולהבנה הדדית בין שתי הדתות.
הציור כנראה מ-1922, מעט לפני עלייתו של ראובן לארץ, וגם בו מתבטא יחסו המיוחד לדמותו של ישו והזדהותו עמו (תנוחת ידיו של ישו בציור דומה לתנוחת הידיים בדיוקן-העצמי מ-1921). אפשר לראות בו את הקישור המקורי שיצר ראובן בין ישו לתנועה הציונית - היהודי השפוף, שלצדו עץ מושפל-ענפים, מבטא את מצבה הקשה של היהדות בגלות, ואילו דמותו של ישו, שלצדה צומח עץ צעיר, מבטאת את התחייה שבאה לאחר הסבל. אפשר להשוות את הציור לתיאור של אפרים משה ליליין, הנראה כאן, המנגיד את היהודי השפוף לחלוץ זקוף הגו החורש את שדהו. בציורו של ראובן מקבל ישו את תפקיד החלוץ: תחייתו מן המתים משולה לתחיית העם העברי בארצו.


הציור "פיתוי במדבר" הוא ציור מפתח ביצירתו המוקדמת של ראובן וחשוב ביותר בהקשר של הזדהותו עם דמותו של ישו. אפשר לפרשו כשילוב של שתי סצנות מן הברית החדשה: התפילה בגת שמנים, שבה יצא ישו להתפלל לאלוהים עם שלושה מתלמידיו לפני מעצרו וצליבתו, ופגישתם של ישו ומריה מגדלנה לאחר תחייתו. שתי סצנות אלה - תפילה אנושית וכואבת, ומצב היכול להתפרש כפיתוי - השתלבו ליצירת דימוי של האמן כדמות הקרובה לממד הרוחני ומתגברת על הפיתוי הארצי. אמנם אין זה דיוקן-עצמי במובן המקובל, ואולם דבריו של ראובן על הציור והזדהותו עם הדמות הראשית מובילים לאפשרות, התקדימית בעולם האמנות היהודית, שראובן תיאר כאן את עצמו כישו.
למאגר התערוכות , מוזיאון ישראל | מוזיאון ישראל, ירושלים | כל הזכויות שמורות © מוזיאון ישראל, ירושלים 1995-
To The Israel Museum Exhibition Online | The Israel Museum, Jerusalem | Copyright © The Israel Museum, Jerusalem 1995-