שפות

נגישות

Interface

Adjust the interface to make it easier to use for different conditions.
מידע למבקר

נגישות

המוזיאון שואף להנגיש את הקמפוס ככל הניתן למבקרים עם מוגבלויות
  • חניות מסומנות לרכב נכים סמוך לכניסה הראשית למוזיאון ולכניסה לביתן דגם ירושלים
  • מערכת שמע לכבדי שמיעה בדלפקי רכישת כרטיסים
  • דלפקי רכישת כרטיסים ודלפקי מידע מותאמים למשתמשים בכיסאות גלגלים
  • הנחה ברכישת כרטיסים לבעלי תעודת נכה
  • הנחה לנכה בכיסא גלגלים (מלווה חינם)
  • כניסה חינם לעיוור ולמלווה
מכלול המוזיאון
  • כניסה למוזיאון ומעברים מותאמים לכיסאות גלגלים
  • כיסאות גלגלים חינם – פרטים בדלפקי המידע
  • מלתחה בביתן הכניסה
  • כיסאות מתקפלים סמוך למעליות
  • רכב הסעה (ל- 4 איש) למתקשים בהליכה במעבר המקורה
  • מעליות (אין מעלית שבת), מעלונים ורמפות בגלריות השונות
  • מסעדות וחנויות המוזיאון נגישות למשתמשים בכיסאות גלגלים
  • מפות נגישות בעברית ובאנגלית – פרטים בדלפקי המידע
  • תאי שירותים מותאמים למשתמשים בכיסאות גלגלים
גן אמנות
* גן האמנות אינו נגיש לבעלי כיסאות גלגלים (יש נקודות תצפית).
רכזת נגישות: דליה לזר, 052-4642080
מנהלת השירות לקהל: סוזי גביזון, 052-4642089
מוקד טלפוני נגיש: 02-6708811
כתובת מייל להתקשרות: info@imj.org.il
מידע למבקר

אירועים לכל אירועי היום

סיורים מודרכים

איי וייוויי, אולי, אולי לא

סיורים מודרכים

פנינים

סיורים מודרכים

ירושלים של פרטים

סיורים מודרכים

אמנות ישראלית

פעילויות למשפחות

אמנות גדולה לקטנטנים

פעילויות למשפחות

אמנות גדולה לקטנטנים

מידע למבקר

שעות פתיחה

כניסה חינם לילדים
כניסה חינם לילדים עד גיל 17 בימים שלישי כל השנה (משעה 16:00) ושבת, בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל בקנדה וקרן דויד ואינז מיירס, קליוולנד, אוהיו. באוגוסט כניסה חינם לילדים עד גיל 17, לא כולל קבוצות.
כניסה חינם לחיילים
כניסה חינם לחיילים בשירות חובה והמשרתים שירות לאומי בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל
מידע למבקר

מיקומים

בית טיכו
ימים א, ב: 10:00 - 17:00
ימים ג, ד, ה: 10:00 - 21:00
יום ו וערבי חג: 10:00 - 14:00
שבת וחגים: סגור
רחוב הרב אגן 10
טלפון: 02-6453746
ticho@imj.org.il
מוזיאון רוקפלר
ימים א, ב, ד, ה: 10:00 - 15:00
שבת: 10:00 - 14:00
ימים ג, ו וערבי חג: סגור
רח' סולטן סולימאן 27
טלפון: 02-6282251
fawziib@imj.org.il
מידע למבקר

מפת המוזיאון

מפת המוזיאון
מידע למבקר

כתובת ותחבורה

מוקד טלפוני ומידע כללי:
02-6708811 | info@imj.org.il
כתובת המוזיאון
שדרות רופין 11, הקריה, ירושלים, מיקוד 9171002
כיצד להגיע למוזיאון
באמצעות GPS | רחוב אברהם גרנות
באמצעות WAZE | מוזיאון ישראל
קווי אוטובוס | קו 7, 9, 14, 35, 66 ומתל אביב, חניון שפירים קו 100
לשאלות ולהבהרות ניתן להתקשר למוקד כל-קו 8787* / 8787
לתכנון נסיעה באוטובוס למוזיאון
למבקרי המוזיאון בלבד חניון וחניה ללא תשלום - מספר מקומות מוגבל. יש להצטייד בכרטיס הכניסה לצורך ביקורת ביציאה.
בית טיכו
ימים א, ב: 17:00-10:00
ימים ג, ד, ה: 10:00-21:00
יום ו וערבי חג: 14:00-10:00
שבת וחגים: סגור
רחוב הרב אגן 10
טלפון: 02-6453746
ticho@imj.org.il
מוזיאון רוקפלר
ימים א, ב, ד, ה: 10:00 - 15:00
שבת: 10:00 - 14:00
ימים ג, ו וערבי חג: סגור
רח' סולטן סולימאן 27
טלפון: 02-6282251
fawziib@imj.org.il
מידע למבקר

מסעדות ובתי קפה

Modern

מודרן

המסעדה המעוצבת בסגנון ראשית המודרניזם צמודה למרפסת המשקיפה על עמק המצלבה ומתאימה גם לאירועים פרטיים ועסקיים. המטבח ירושלמי מודרני ואוסף היין עשיר ואיכותי.
בשרי, הכשר בהשגחת הרבנות הראשית. פתוח: א,ב,ד,ה 11:30 - 17:00; ג 11:30 - 23:00 ארוחות עסקיות בשעות: 12:00 - 17:00 הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון | למנויים ולחברי אגודת הידידים 10% הנחה החנייה חינם, נגיש לנכים טל': 02-6480862 ; פקס : 02-6480863 תיאום אירועים בטל' ; 054-3040279; 054-7788558 054-778-8558; 054-304-0279; events@modern.co.il 
לאתר מסעדת מודרן לחץ
 

Mansfeld

מנספלד, בית קפה חלבי

בתי-הקפה החלביים במוזיאון קרויים על שמו של אל מנספלד, אדריכל המוזיאון הראשון, חתן פרס ישראל. בתפריט קפה איכותי, מאפי הבית, עוגות, כריכים, סלטים ותבשילים. שעות הפתיחה: א,ב,ד,ה 8:00 - 17:00; ג 8:00 - 21:00; ו 8:00 - 14:00 הכשרות בהשגחת רבנות ירושלים. הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון נגיש לנכים. חנייה חינם. מתאים לאירועים פרטיים למנויי המוזיאון ולחברי אגודת הידידים 10% הנחה טל': 02-5636280; פקס: 2-56183990; תיאום אירועים: 054-8847133 לאתר קפה מנספלד לחץ
 

Chic Café

שיק קפה

בית קפה חלבי בכניסה לדגם הבית השני
קפה איכותי ושתייה קרה, כריכים, סלטים, עוגות, גלידות וחטיפים שעות פתיחה: א,ב,ד,ה 08:00 - 17:00 ; ג 08:00 - 19:00 ; ו 08:00 - 14:30 10% הנחה למנויי המוזיאון ולחברי אגודת הידידים הכניסה אינה כרוכה בקניית כרטיס למוזיאון נגיש לנכים, החנייה חינם טל. 02-6332555 yossi.stark@gmail.com
 

Anna

מסעדת אנה, אוכל איטלקי

בבית טיכו
רחוב הרב אגן, 10
שעות פתיחה: א' - ה' 09:00 - 23:00 ; ו' 09:00 – 15:00
חלבי, הכשר רבנות ירושלים
Tel: 02 543-4144 
host@annarest.co.il

מידע למבקר

שירות לקהל

מידע למבקר
מוקד טלפוני ומידע כללי: 02-6708811, info@imj.org.il
שירותי מלתחה
מלתחה בביתן הכניסה
כיסאות מתקפלים בקצה המעבר המקורה סמוך למעליות
כיסאות גלגלים ונגישות
כיסאות גלגלים בביתן הכניסה, לפרטים נא לפנות לדלפק המודיעין.
רוב מוזיאון ישראל נגיש לכיסאות גלגלים.
למפת הנגישות של קמפוס המוזיאון
חניה

למבקרי המוזיאון בלבד, חניה ללא תשלום - מספר מקומות מוגבל. יש להצטייד בכרטיס הכניסה לצורך ביקורת ביציאה. חניה לנכים. ברחבת הכניסה למוזיאון מתקני חניה ייעודיים לאופניים
מדריך קולי לתערוכות ולתצוגות הקבע כלול במחיר הכרטיס
להיכל הספר, לדגם ירושלים בימי הבית השני, לגן הפסלים ולתערוכות. המדריך במבחר שפות, והוא מותאם גם לכבדי שמיעה.
מידע למבקר

חנויות המוזיאון

צאו לקניות »

שעות פתיחה - במקביל לשעות פעילות המוזיאון
פנו אלינו בטלפון- 02-6708883 או בדוא"ל- shop@imj.org.il

להמשיך את חווית המוזיאון גם בבית

כולם קונים מתנות, אבל רק בחנויות מוזיאון ישראל לכל מתנה יש סיפור, וכל סיפור מגלה לנו עולמות חדשים ומרתקים.

בחנויות המוזיאון תוכלו למצוא מגוון עשיר של מוצרים שונים שהופקו ויוצרו בהשראת האוסף האדיר, העשיר והמיוחד המוצג במוזיאון הן בתצוגות הקבע הן בתערוכות המתחלפות, אנו מזמינים אתכם לבוא ולגלות את הסיפור מאחורי המוצרים השונים שהופקו במיוחד כדי שכל אחד יוכל להמשיך ולהרגיש את המוזיאון. ניתן למצוא מוצרים בהשראת המגילות הגנוזות המוצגות בהיכל הספר, פסל האהבה הממוקם בגן האמנות, מגוון מוצרי יודאיקה כגון מזוזות, חנוכיות, כוסות קידוש, פמוטים ועוד, מוצרים מתערוכות בעבר ובהווה של המוזיאון הורדוס, צבע פראי, שפת הבגד, קיצור תולדות האנושות ועוד. בנוסף חנויות המוזיאון מציעות מגוון רחב של פריטים נבחרים החל ממוצרי ילדים דרך מוצרים ייחודיים הנמכרים רק בחנות המוזיאון מוצרי מעצבים מובילים בעולם ובארץ ועד לתכשיטים.

אנו בחנויות המוזיאון שמים דגש באיכות המוצרים הנמכרים בחנויות המוזיאון, אנו מקפידים כי כל המוצרים הנמכרים בחנות בין אם הם מוצרים שפותחו בהשראת תצוגות הקבע והתצוגות המתחלפות, ובין אם הם מוצרים אחרים, יהיו באיכות ובטיב מן הגבוהים ביותר.

מוצרים נבחרים שלנו נמכרים במוזיאונים ברחבי העולם ובארץ.

במוזיאון ישנן שלוש חנויות הממוקמות בכניסה לדגם בית שני, בשדרה המרכזית של המוזיאון צמוד לתערוכת קיצור תולדות האנושות. בכניסה למוזיאון סמוך לביתן הכניסה שם ניתן ליהנות מחנות גדולה, מרכזית ומרווחת עם מגוון רחב של מוצרים ייחודיים שיאפשרו לכם לקחת מזכרת הביתה מהביקור במוזיאון שתלווה אתכם במשך זמן רב.

הכניסה לחנות המרכזית אינה כרוכה בתשלום
היא איננה מחייבת רכישת כרטיס כניסה למוזיאון וחנייה חינם

חברת מוצרי מוזיאון ישראל היא החברה המסחרית של מוזיאון ישראל, והיא מחזיקה בשלוש חנויות בשטח המוזיאון. החברה היא בעלת הזכויות הבלעדית להפקת מוצרים עבור מוזיאון ישראל בהשראת אוסף הפריטים הייחודי של המוזיאון והתערוכות המתחלפות. החברה שמה לה למטרה לקדם ולשתף אוכלוסיות מוחלשות הן בצוות עובדיה הן בהפקה ובפיתוח של מוצרים בשיתוף עם עמותות שונות ומשרד הכלכלה.

למנויי המוזיאון

הטבות והנחות מיוחדות, ובנוסף 10% הנחה נוספת על כל המוצרים

מידע למבקר

מנויים

הצטרפו
למחירי מנוי שנתי
לרכישת מנוי
פעילויות מיוחדות למנויים
עקבו באמצעות עמוד המנויים והתעדכנו בהטבות החדשות, קראו על ביקורי טרום-פתיחה למנויים בלבד בתערוכות הנפתחות, על ההרצאות למנויים והסיורים המוצעים במוזיאון או באתרים ומוסדות תרבות מרתקים אחרים.
מנוי למוזיאון ישראל: מתנה שאוהבים לקבל
רכשו מנוי ליקיריכם וקבלו חודש נוסף חינם למנוי שברשותכם. טל: 02-6708855
מידע למבקר

כרטיסים

לרכישת כרטיסים

מחירים והנחות
בוגר  54 ₪ 
סטודנט 39 ₪
ילד בן 17-5 27 ₪
אזרח ותיק - תושב ישראל ותושב חוץ (בהצגת תעודה), אין אפשרות לרכוש כרטיס דרך האתר 27 ₪
בעל תעודת נכה 27 ₪
ביקור חוזר בתוך 3 חודשים (אין כפל הנחות) 27 ₪
לבעלי כרטיס לאומי-קארד 1 + 1 בהזמנה מראש באתר לאומי קארד (אין כפל הנחות)  
לקוח ישראכרט: הטבת פרימיום – 50% הנחה; הורדת קוד ההטבה באתר או ביישומון ישראכרט (אין כפל הנחות)
לבעלי כרטיס תושב ירושלים 46 ₪
בימים שלישי ושבת הכניסה לילדים עד גיל 17 חינם
(לא כולל קבוצות ולא כולל הצגות וסדנאות)
חינם
חיילים בשירות חובה והמשרתים שירות לאומי
בנדיבות ידידי מוזיאון ישראל
חינם
שימו לב, כרטיס הכניסה למוזיאון ישראל תקף שנתיים מרגע הרכישה

בחודש אוגוסט כניסה לילדים חינם

כניסה חינם לילדים עד גיל 17 בימים שלישי ושבת (לא לקבוצות ולא כולל הצגות וסדנאות)

"אין כמו בבית"


  • 25 פבר' 2017 - 19 אוג' 2017
  • אוצרת: עדינה קמיאן-קשדן
  • אולם הרי ובלה ווקסנר
אמנים: מרסל דושאן, מאן ריי, קלאס אולדנבורג, אנדי ווהול ומרתה רוסלר, לואיז בורז'ואה, מונה חאתום ואחרים

הקדמה

 אלי פוזנר

קרש גיהוץ הופך אבסורדי ומאיים, דלתות בית תלושות מהקשרן וכוס בירה מצמחת זנב; באמצעות שינוי החומר, עיוות קנה-המידה, הזחה של נקודת המבט, פירוק של חפצים, הכלאתם או העברתם למקום אחר, אמנים מחוללים תמורה בחפצי יומיום שימושיים.

התערוכה "אין כמו בבית" מביאה חפצים שהפכו ליצירת אמנות למעין בית שנבנה במוזיאון. אפשר לראות בה ניסוי שבודק מה קורה לחפץ מן-המוכן ('רדי-מייד'), שהוצא מן הבית לאולמות המוזיאון, כשמחזירים אותו ל"בית" מוכר ובו-בזמן זר ומתעתע. נושא התערוכה, אופן הצבת העבודות ושפת הקטלוג השואבת מסגנון "איקאה" מציעים לצופים לשחק את תפקיד בני המשפחה ב"בית" המאורגן כסדרת חדרים – שמם מצוין על הרצפה במתכונת של תכנית אדריכלית - ומערער על מורשת "הקובייה הלבנה" המודרניסטית. 

התערוכה מעוררת מחשבה על החפץ הביתי ועל גלגוליו, על פעולת היצירה ועל היחס בין החפץ לבין ההקשר שהוא מוצג בו. היא פותחת פתח להתבונן בחפצים מזווית רעננה ובתוך כך מאירה היבטים מחיינו – תפקידים מגדריים, איסוף ואגירה ומעמדו המרכזי של הבית בהבניה של משפחה וזיכרון, זהות לאומית ותרבותית.

בשנת 1917 הציב האמן מרסל דושאן משתנה הפוכה. הוא כינה אותה "מזרקה" וגרם לסערת ה'רדי-מייד' בעולם האמנות, שהדיה נשמעים גם היום. התערוכה חוגגת 100 שנה ל"מזרקה" ו-101 לתנועת הדאדא המהפכנית. לעבודות מאוסף המוזיאון צורפו השאלות חשובות ממוסדות-עמיתים, מגלריות, מאספנים ומאמנים, ו-120 העבודות שכונסו כאן מציגות שפע מגוון. אמנים מדושאן ועד היום משוחחים מבעד למחיצות שקופות למחצה, מושפעים זה מזה ומדגישים את המורשת הרוחנית הרעיונית שהתפתחה מאז ימי הדאדא ועד לאמנות עכשווית הנוגעת בסוגיות של עקירה ושל הגירה ומבטאת את חוויית האמן בעידן הגלובלי.

 הקדמה


מרסל דושאן וה'רדי-מייד'

 אלי פוזנר

חפצים מן-המוכן וגלגוליהם חוזרים כמוטיב בתערוכה "אין כמו בבית". בריאיון מ-1963 נתן מרסל דושאן למעמדו של האמן הגדרה מהפכנית: "'רדי-מייד' הוא יצירת אמנות בלי אמן שיצר אותה". הישות החדשנית והיצירתית הזאת המטשטשת את הגבולות המסורתיים ואת הקטגוריות בתולדות האמנות חמקה בכוונה מהגדרה פשוטה. חפץ 'רדי-מייד', כשמו כן הוא – חפץ נפוץ מייצור תעשייתי, פעמים רבות בלי ששינו בו דבר מלבד חתימת האמן והצגתו בהקשר אמנותי. מעשה היצירה לשיטתו של דושאן הורכב אפוא מבחירה בחפץ, מהרעיון של החפץ ומאופן הצגתו, ולא ממיומנות טכנית.

ב-1913 בחר דושאן חפצים בייצור המוני שלא משכו אותו לא ביופיים ולא בכיעורם. את ה'חפצים מן-המוכן' הוא הציב בסטודיו שלו בדרך לא שגרתית – בתלייה מהתקרה או במסמור לרצפה, וכך נתן לחפץ "מחשבה חדשה" והשיג "בריחה מהנורמות המקובלות" שהכתיבו שאמנות תיתלה על הקירות או תוצג על כן. בהגדרתו את היצירות "נעדרות ייחוד" הוא קרא תיגר על המעמד של יצירת אמנות מקורית, על הערך שלה ועל ההילה האופפת אותה. אמנם חפציו נוצרו כאקט יצירתי פרטי, אך במרוצת הזמן היו למערערים הגדולים ביותר על מוסכמות האמנות.

רעיונותיו המורכבים של דושאן אומצו ועברו גלגולים רבים, קיבלו מיני פרשנויות ותווכו בדרכים מגוונות. המוסכמות שניפץ, גישתו המושגית ושימושו היצירתי בחומרים ובכלי הבעה שינו את מהלך תולדות האמנות במחצית השנייה של המאה ה-20 והם נותנים את אותותיהם גם במאה ה-21.

  אנדראס סלומינסקי, מלכודת ציפורים

 מרסל דושאן, דלת, רח' לארה מס' 11

 דוריס סלסדו, בית האלמנה מס' 6


בית – בין מבנה נפשי למבנה פיזי

אין כמו בבית. צילום, אלי פוזנר

בתים הם מבנים של התודעה. בשפות רבות שתי מילים שונות בתכלית משמשות למושג "בית". אחת (House) להיבט הפיזי, מקום המאפשר פעילויות של משק-בית, ואחת (Home) למובן הרגשי יותר, המקיף את המושגים שייכות, הגנה, אהבה ומחסה, בית שהוא מבצר (בעברית הצורה "הביתה" מוחלת רק על מובן זה כמובן). הבית במובן Home שוכן בין המציאות הפיזית לבין מושג רעיוני, בין זיכרונות עבר לשאיפות לעתיד. הוא חוצץ בין האינטימיות והפרטיות לבין המציאות הציבורית של בניינים ושל תרבות.

בתהליך מצטבר לאורך שנים שכבות של משמעות ושל רגשות נאגרות ומתפתחות בין החלל לבין האדם המתגורר בו. ממערות, דרך צריפים ועד לגורדי שחקים, אנו סומכים על אדריכלות שתגן עלינו מפני חוסר הוודאות של הטבע. אין מבנה אדריכלי המקיף טווח רגשות ופעולות רחב כל-כך, ובהיות הבית טבוע עמוק בלבנו, הוא גם המקום שבו חוסר הבנה וחוסר הכרה פוגעים בנו יותר מכול. 

 ויקטור בראונר, שולחן-זאב

 גבריאל אורוסקו, אימא

 נאם ג'ון פייק, אלָן ואלֶן


פרויד והאלביתי

 אלי פוזנר

במסתו החשובה של זיגמונד פרויד מ-1919, "האלביתי" (Das Unheimiliche; מושג המתורגם גם ל"מאוים"), הוא מתייחס למושג המתאר מצב לא נוח שבו משהו מוכר הופך זר. האלביתי לדבריו מפחיד ומטריד משום שלא רק שהמוכר היה לזר, אלא שהוא מוסיף להחזיק בשתי המשמעויות בו-זמנית. הוא גם ביתי וגם בלתי ביתי, חוויה מוכרת המסתירה סוד או מצב לא מוכר המכסה על עקבות של משהו ידוע שהודחק.

על ה"ביתי" (das heimliche) דיבר פרויד במונחים אינטימיים ואימהיים, ותיאר אותו כ"מקום שבו כולם גרו בעבר [...] בכל פעם שאדם חולם על מקום או על מדינה, ואומר לעצמו, עדיין בחלום, 'המקום הזה מוכר לי, הייתי בו בעבר', אפשר לפרש את המקום כאיברי המין של אמו, או כגופהּ".

הדו-שיח בין הביתי לאלביתי, בין המוכר לזר, הסעיר את אמני האוונגרד שבין המלחמות והם השתמשו בדימויים ובנושאים ביתיים לא רק לחקירת דינמיקה משפחתית וחינוך לקודי התנהגות מיניים מילדות, אלא כאמצעי הארה חילוני המעודד את החזרת הזיכרון, הפחד או התשוקה המודחקים. חפץ בנלי המוצב מחדש יכול לפעול כגירוי, לגרום ל"משהו שצריך להישאר חבוי [...] לצאת לאור", בניסוחו של פרויד.

 אמני הדאדא, הסוראליזם ויורשיהם שהושפעו מהם התמקדו בהבנה המינית הזאת של הבית והדגישו לעתים קרובות השתנות של המגדר. ההעמדה של פרויד את הביתי והאימהי בשורה אחת עם תשוקה ופחד, הזנה ופטישיזם, נטענת מחדש ונחגגת ככוח רגשי קדמון.

 סוּבוד גופטה, כפיות

 


המטבח

 אלי פוזנר

מונה חאטום נולדה בביירות 4 שנים אחרי שמשפחתה הפלסטינית ברחה מביתה שבחיפה ב-1948. היא חיה ועובדת בלונדון משנת 1975, אז נמנע ממנה לשוב לִלבנון בשל מלחמת האזרחים. עבודותיה מתמקדות בַּאלימות, בְּדיכוי וּבְגלות ומציגות עולם לא בטוח. חפצי יומיום מקבלים חזות מאיימת בכמה פסלים המבוססים על רָהיטים. "מחיצת פומפייה" המוגדלת לגודל מגוחך, מרמזת לחיץ בין יריבים פוליטיים, ואולי מזהירה מפני הדיכוי הטמון בחיים בורגניים או בתפקידי מגדר קבועים, ואף שביקורתה נשכנית היא מביעה אותה בדרך משעשעת.

חאטום אמרה: "אני רואה בכלי מטבח חפצים אקזוטיים ולעתים קרובות אינני יודעת לגמרי מה תפקידם. גדלתי בתרבות המכשירה את האישה לבשל כחלק מתהליך התאמתה לנישואים, ופיתחתי התנגדות לכל הכלים האלה". על המושג "אלביתי" (uncanny) של פרויד היא אומרת: "הבית והאלביתי, או המוכר שהופך לא-מוכר, הם הבסיס להרבה מעבודותיי. על-ידי שינוי קנה-המידה כך שכלים תמימים הופכים מאיימים, באמצעות העברת חשמל המחדיר נשמה בחפצי יומיום, או שימוש בחומרים לא מתאימים שמעקרים את החפץ מתפקידו הטבעי אני מפרשת את האלביתי".

בַּעבודתה של האמנית האמריקנית מרתה רוסלר, "סמיוטיקה של המטבח", כוהנת-מטבח מהמעמד הבינוני תוקפת את הצופה. רוסלר עומדת ליד שולחן מטבח, סינר חגור למותניה, פונה אל המצלמה ונוקבת בשם כל כלי מטבח בסדר אלפביתי ובטון נטול הבעה. היצירה מסתיימת בכך שהיא חותכת באוויר את שש האותיות האחרונות באלפבית באמצעות ידיה ושני סכינים – קריאה פמיניסטית לאחוז בנשק והתעקשות על הכנסת הפוליטיקה לתוך הבית פנימה. 

 מונה חאטום, מחיצת פומפיה

 מרתה רוסלר, סמיוטיקה של המטבח / בירגיט יורגנסן, סינר-תנור


חדר שירות/מזווה

 אלי פוזנר

עבודותיה של יָיוי קוסמה מושפעות מנטיותיה הכפייתיות. כאן מגהץ קיטור מונח על קרש גיהוץ, פניו כלפי מטה ונראה שהוא עומד לחרוך ולשטח את ים איברי המין הזקורים המֵציף את פני השטח. קוסמה משתמשת בִּמיומנויות של מלאכת בית כדי לעצב מחדש ממגהץ אדים ומקרש גיהוץ, שניהם חפצים מן-המוכן, נוף של פטריות לבנות. באמצעות המגהץ, המזוהה מסורתית עם תפקיד האישה, היא מבטאת פחד משליטה גברית ומביעה התנגדות סמלית לסמכות הפטריארכלית. עבודתה נוצרה בימי מלחמת וייטנאם (שהסתיימה ב-1975), וכמובן אחרי הפצצה שהוטלה על הירושימה ב-1945, והיא מגיבה לתרבות המאצ'ואיסטית הששה אלי קרב.

 יָיוֹי קוּסאמָה, בלי כותרת (קרש גיהוץ)

אמן הפופ האמריקני אנדי וורהול מרבה לחקור בעבודותיו את היחסים בין תרבות הצריכה ועולם הפרסומת, שפרחו בארצו בשנות ה-60, לבין אמנות. את עבודות  הארגזים שלו מ-1964 אפשר לתאר בקריצה "'רדי-מייד' בהתאמה אישית", כמו מהדורות החפץ מן-המוכן שיצר באותה השנה ממש מרסל דושאן עם החוקר וסוחר האמנות ארטורו שוורץ. עבודותיו של וורהול לא רק משקפות את פריחת התרבות הצרכנית. הן גם קוראות תיגר על רעיון החפץ המקורי בַּסדרתיות שלהן ובניכוס שהן עושות, כלומר: הן גרסת חיקוי שהכין האמן לחפץ בייצור המוני. בעוד העבודות הללו מגלמות את הרעיון שעל האמנות לחקות את החיים, הן גם מעלות שאלות – כיצד הפך וורהול מוצר מסחרי ויומיומי ליצירת אמנות? כיוון שהוא ייצר מספר רב של ארגזי ברילו ומכר אותם לאספני אמנות ולמוזיאונים, האם יצירותיו יכולות אף הן להיחשב מוצר תעשייתי? ומה ערכן?

 אנדי וורהול, ארגז ברילו


שירותים

השפעתו המתמשכת של מרסל דושאן ניכרת בתערוכה זו במיוחד בחדר האמבטיה, ובו ה"מזרקה" המדגימה את המהפכה בתפיסה שחולל החפץ מן-המוכן לפני 100 שנה.

כאשר בשנת 1917 שלח מר R מאט, הלוא הוא דושאן, מִשְׁתָּנָה מהופכת – שכינה "מזרקה" - לתערוכה של אגודת האמנים העצמאים בניו-יורק, היא הוצגה מאחורי פרגוד ומהר מאוד נעלמה מהתצוגה. בכתב-העת של הדאדא The Blind Man פורסם מאמר לא חתום שהגן על "מזרקה". הכותב האלמוני (כנראה דושאן) דחה האשמות על אי מוסריות ועל הוולגריות שלה, וביטל את הטענה שהיא פלגיאט. בעיניו הבחירה ותהליך החשיבה של האמן הם שמקבלים כאן דגש ואילו חשיבותה של העמלנות, שעד אז היתה רכיב חשוב בכל יצירת אמנות, נעלמת כליל.

חשיבתו הנועזת של מרסל דושאן על אמנות, על תפקיד האמן ועל מוסְדות אמנות הילכה קסם על דורות של אמנים בעיקר בשנות ה-60 והם אימצו אותה איש-איש בדרכו. בתערוכה הוחזרה המשתנה של דושאן – שעדיין מזמינה תגובות סוערות ומנוגדות – למקומה הטבעי ולצדה מוצגות מֶחֶוות ל"מזרקה" שיצרו שלושה אמנים עכשוויים.

 מרסל דושאן, מזרקה

סדרה של שלוש מִשתנות זעירות ניצבות יצוקות בַּשפתון האדום המבריק המזוהה כבר עם רייצ'ל לקוביץ, מעוררת את סוגיית ההחפצה של גוף האישה. המיצב הוא תגובה מכוונת למזרקה האיקונית של דושאן (1917) ולאלטר-אגו הנשית שלו, רוז סלאווי (שם שלאוזן הצרפתית נשמע כמו "החיים הם ארוס"). השימוש בשפתון מושך את תשומת-הלב לפה כפתח הנשימה, האכילה, היריקה, הדיבור והצעקה. הפה הוא מקום של עונג כמו גם של ביזוי. דומה שתעשיית הקוסמטיקה נותנת חיזוק לבוז הזה, ולקוביץ באמנות השפתון שלה מרמזת אליו.

 רייצ'ל לקוביץ, בלי כותרת (משתנות שפתון)

ג'נין אנטוני משתמשת בחומרים שנכללים בדרך-כלל ברשימת קניות – שְפָתון, שוקולד, שומן, סבון – כדי לבקר תפיסות מקובעות של נשיות וגבריות באמנות מודרנית. ב"לקק והקצף" היא יצקה דיוקנים עצמיים משוקולד ואחרים מסבון, וּלליטושם הסופי היא ליקקה את השוקולד והקציפה את הסבון. אנטוני מציעה חלופה ליציקת פסלים בשיטות גבריות היא חותרת תחת התפיסה של דיוקן כסמל נצחי לזהות של אדם ומושכת את הצופים להתקרב כדי להריח את העבודות או לגעת בהן. בשימוש שלה בידיה ובלשונה – אמצעי מאוד לא שגרתי – יש משום הכרזה על מקומן של נשים ועל עבודתן הלא-נראית בבית. כמו המשתנות-שפתון של לקוביץ, גם בַּעבודתה של אנטוני החושים מציינים ביטוי וִיצירתיות נשיים והם מנוגדים למכחול הדומיננטי, הפאלי באופיו.

 ג'נין אנטוני, לקק והקצף


ויניקוט ואובייקט המעבר

 אלי פוזנר

בובת-דובי משמשת ייצוג לאם בהיעדרה ומסמלת ביטחון, קשר ואהבה. תחושות אלה כמעט אינן קשורות לבובת הפרווה המסוימת ויכולות להתקשר לחולצת טריקו ישנה או לשמיכה, שזוכות לפעמים אפילו לשמות חיבה.

הפסיכואנליטיקן דונלד ויניקוט טבע את המושג "אובייקט מעבר" והחיל אותו על חפצים המספקים נחמה לפני השינה, ובמיוחד במצבים לא שגרתיים של מעבר. החפץ מאפשר חיבור בין המציאות היומיומית לבין המצב התודעתי הלא-מציאותי של השינה, שלב ביניים התפתחותי בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. ויניקוט טען שאסור אף פעם לשאול על חפץ המעבר אם הוא אמיתי או דמיוני.

המילה "בית", כמו המילה "אימא" מכילה רבדים של משמעויות – פונקציונליות, ביולוגיות, רגשיות ומעבר להן.  חשבו על המילה "אימא" – היא הרחם והשדיים, הטבע והחינוך, ההגנה והענישה. אליה אנו כמהים והיא שולטת בנו. "אימא" היא מה שוויניקוט כינה "סביבת התמיכה הכוללת", מכלול התנאים המאפשרים לתינוק לשרוד. למילה "בית" יש משמעות דומה בשל מרכזיותו כמקום אינטימי ומוגן, מקום המאפשר הישרדות.

האמן היפני העכשווי טאקאשי מורקאמי מצייר, מפסל ויוצר סרטי הנפשה, אנימטור, אך פעיל גם בתרבות הצריכה המסחרית בתחום האופנה, כלומר חוצה בחופשיות את הגבול בין אמנות גבוהה לנמוכה. מרDOB  הוא הדמות הראשונה שמורקאמי יצר, אובייקט צריכה המונית שלו סימן מסחרי רשום ואפשר למכור ולקנות אותו והוא נקשר לסמלי תרבות מוכרים כגון מיקי מאוס, סוניק הקיפוד ודורימון. כאן הוא נולד כבלון הליום ענקי. הדמות החמודה, חיבור בין עכבר לקוף, היא הומוריסטית ומאיימת גם יחד ושמה הוא קיצור של ביטוי סלנג יפני (שפירושו "למה?"). מר DOB  הוא דוגמה ל-"kawaii" (שפירושה "חמידות"), והיא מאפיינת את התרבות הפופולרית היפנית המתבטאת בעיקר בקומיקס ובסרטי הנפשה – מנגה ואנימֶה. לצד "kawaii" יש מילה דומה מאוד – kowai"" שפירושה "מפחיד", ודומה שמר DOB הוא שילוב בין השניים כי הוא מייצג חמידות כתגובת-נגד לתרבות היפנית האלימה והמפחידה, שביטוי מובהק לה הוא הסמוראי, והוא דוגמה להשפעה של פצצת האטום ולשליטה האמריקנית שקנתה לה אחיזה ביפן.

 טקאשי מוּרָקאמי, מר DOB

 שֶרי לוין, דאדא

 אנילה רוּביקוּ, בית בסגנון איטלקי – קל במיוחד

 אלמגרין ודראגסט, חניך בצופים


גסטון בשלאר ו"הפואטיקה של המרחב"

 אלי פוזנר

אמנים רבים המציגים בתערוכה זו פנו אל הבית כאמצעי לחקור את המושג במובןhome  – מקום אינטימי שבו המציאות והחלום, הגשמי והפוליטי קשורים קשר בל יינתק.

הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר בחן בספרו החשוב "הפואטיקה של המרחב" (La Poétique de l'Espace, 1958) את חוויית המרחב והתמקד בבית.

לו התבקשתי לציין מהו היתרון המרכזי של הבית, הייתי אומר: הבית מגונן על החולמים בהקיץ, הבית מגן על החולמים, הבית מאפשר לאדם לחלום בשקט. מחשבה וניסיון אינם היחידים התומכים בערכים אנושיים. הערכים הקשורים לחלומות בהקיץ מציינים אנושיות במלוא עומקה... כעת מטרתי ברורה: עליי להוכיח שהבית הוא מהכוחות החזקים ביותר המשלבים את המחשבות ואת הזיכרונות של האנושות. העיקרון הכורך את השילוב הזה הוא החלימה בהקיץ.

"דמות קמורה" של האמנית לואיז בורז'ואה היא תיאור נוגע ללב של דמות גבר צעיר, חסר ידיים וּנטול ראש, ובכל־זאת יש בו מן החיוניות. הוא שוכב על מיטת עץ, על מזרן מכוסה אריג שק. גופו הכחוש על צלעותיו הבולטות המתקשת לאחור בקימור עמוק בוחן מקרוב היסטריה, ומה שמעניין כאן במיוחד שהדמות ההיסטרית איננה אישה. ומדוע זה מעניין? כי עד לסוף המאה ה־19 נחשבה ההיסטריה למחלה נשית מובהקת, הנובעת מ"רחם נודד", כפי שמרמז שמה הקרוב אל "היסטרה", רחם ביוונית. הנוירולוג ז'ן-מרטן שארקו הגדיר את ההיסטריה מחלת נפש. פרויד תלמידו המשיך את מחקרו וראה בה תוצאה של ייסורים רגשיים שנגרמים מטראומה קודמת ויכולים לפגוע בגברים ובנשים כאחד. בורז'ואה חשבה שהיסטריה היא "מיזוג מורכב של מצבים פיזיים, רגשיים ופסיכולוגיים, החל על שני המינים" ובצורה האלמונית והכמעט א־מינית הזאת היא הזמינה את הצופים להשליך את זהותם שלהם על הדמות ולהזדהות עם סבך הרגשות המטלטל אותה.

 לואיז בורז'ואה, דמות קמורה

 ברברה בלום, שלטונו של נרקיסוס

 דו-הו סו, ארון-I


אוצרת התערוכה: עדינה קמיאן-קשדן
עוזרות לאוצרת: נטע פרץ, עדי שלמון
עיצוב התערוכה: סטודיו דה לנגה -חנן דה לנגה, יוליה ליפקין
הפקת קבצי הקול: סוזי גביזון, מוזיאון ישראל 
צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל


התערוכה בנדיבות:
גרייס פרנקל והנס זלצר לוי, מרבייה, ספרד
איקאה ישראל ומת'יו ברונפמן, ניו־יורק
ותורמי קרן התערוכות של מוזיאון ישראל לשנת 2017:
קלאודיה דוידוף, קיימברידג', מסצ'וסטס,
לזכר רות ולאון דוידוף
הנו ד' מוט, ניו־יורק
קרן משפחת נאש, ניו־יורק