Stieglitz Collection
דף הבית
על האוסף
חיפוש באוסף
 
ספר התורה ועיטוריו
שבת
ימים נוראים וסוכות
חנוכה
ט״ו בשבט
פורים
פסח
מחזור החיים
הבית
חפצים אישיים
ציור מאת מאוריצי גוטליב
 
English

ספר התורה ועיטוריו

לאחר שניטלו מישראל המקדש וקודשיו, היה ספר התורה חפץ הקודש הראשון במעלה, שנוכחותו מחויבת ב״מקדש מעט", הוא בית־הכנסת. לפיכך היה הנוי לאחד היסודות הנדרשים לעשייתו. וכך נאמר בדרשה של תנאים בברייתא הבאה בתלמוד: ״דתניא, זה אלי ואנוהו [שמות טו:ב] - התנאה לפניו במצות, עשה לפניו... ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין (תלמוד בבלי שבת קל״ג, ע"ב); ובמסכת סופרים (מהד׳ היגר ג, י״ג) נוסף ״בקלפים נאין ובעורות הצבועים.״

ספר־התורה כולל את חמשת חומשי התורה, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים, כתובים בידי סופר סת"ם על־פי דינים והלכות מורכבים וחמורים ביותר. התורה נכתבת בדיו מיוחדת, על עור מעובד של בהמות או חיות טהורות (המותרות לאכילה), בצורת גוויל או קלף. את היריעות תופרים בגידים של בהמות או חיות טהורות. כלי הכתיבה הוא קולמוס: קנה מחודד, נוצת עוף טהור או עט מתכת. החוקים וההוראות הקפדניים לגבי כתיבת התורה נועדו לשמר את הנוסח ואת צורת הכתב במשך הדורות. בין הוראות הכתיבה: האותיות חייבות להיות שלמות, נאות, מיושרות ומופרדות זו מזו (״היקף גוויל״). בין מילה למילה ובין פסוק לפסוק צריך להיות רווח במידת אות אחת קטנה. שבע האותיות שעטנ״ז ג״ץ מעוטרות בראשיהן בתגים זעירים של שלשה קווים, כעין כתר, האותיות בד״ק חי״ה בתג אחד. בסוף כל חומש, ארבע שורות ריקות ובחמישית מתחיל החומש הבא. בסיום התורה כולה, המילים האחרונות: ״לעיני כל ישראל״ נכתבות באמצע השורה. בספר התורה נוהגים קדושה יתירה וכבוד גדול. הוא נשמר ב״ארון הקודש״ הנקרא גם ה״היכל״ שבבית־הכנסת. הארון ניצב בכותל הפונה לכיוון ירושלים, הכיוון שאליו פונים בתפילת עמידה. על הארון תולים פרוכת ולעתים גם ״כפורת״ (מס' קט' 46, 47). נהגו לעשות פרוכות מפוארות במיוחד לשבתות, לחגים ולימים נוראים, ופרוכות אחרות לימי חול. בתפילות חגיגיות, בעיקר בימים הנוראים, הארון פתוח וספרי התורה גלויים לציבור המתפללים.

בספר התורה קוראים בבית הכנסת בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ובימי שני וחמישי במחזור של שנה אחת. בקהילות היהודים הספרדים מגביהים את ספר התורה כשהוא פתוח לפני הקריאה בו, ומראים אותו למתפללים, ואצל האשכנזים עושים זאת אחרי הקריאה, ואחר כך גוללים אותו. בקלף של ספר התורה אין נוגעים, אלא ב״עצי־החיים״. אלו הם עמודי העץ שאליהם נתפרות יריעות הספר (בגידים טהורים), על דרך הכתוב: ״עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר״ (משלי ג:יח). אם נוגעים ביריעה, נוגעים באמצעות טלית או מפה. ה״יד״ לתורה או האצבע, נועדה להצביע בזמן הקריאה על המקום שקוראים באותו הזמן (מס' קט' 31־44). את גלילי הספר כורכים וקושרים באבנט או בחיתול (מס' קט' 203), ומעליו מלבישים את המעיל. אריגים אלו מהודרים ורקומים בכתובות, בסמלים ובעיטורים. בעדות המזרח נשמר הספר בתיק עשוי עץ או מתכת וחלקם העליון של עצי־החיים קבוע בפתחים מיוחדים.

על חלקם העליון של שני עצי-החיים נישאים ה״רימונים״ המעוטרים ברובם בפעמוני כסף תלויים המשמיעים צלצול בעת הוצאת הספר (מס' קט' 11,4־20). כתר התורה מתנוסס בראש ספר התורה ומקיף לעתים את הרימונים (מס' קט' 2, 6־10). סביב עצי־החיים, כורכים שרשרת הנושאת את הטס או החושן, התלוי מעל למעיל (מס' קט' 21,3־30). לעתים חרותה בטס כתובת או שהוא נושא קופסה ובה לוחיות הניתנות להחלפה ובהן מצוינת פרשת השבוע הנקראת באותו היום.