Stieglitz Collection
דף הבית
על האוסף
חיפוש באוסף
 
ספר התורה ועיטוריו
שבת
ימים נוראים וסוכות
חנוכה
ט״ו בשבט
פורים
פסח
מחזור החיים
הבית
חפצים אישיים
ציור מאת מאוריצי גוטליב
 
English

מחזור החיים

מצוות המילה היא המצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו והיא מיסודות הזהות היהודית: ״ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם, בן שמונה ימים ימול לכם כל זכר לדורותיהם...״ (בראשית יז:ט-יב).

מנהגים שונים, רהיטים, כלים ומערכות-כלים מיוחדות קשורים לטקס המילה (מס' קט' 204-210). בין האמירות שבטקס ברית המילה, נאמרת הברכה: ״זה הקטון גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים אמן.״ בהתאם לזה נהגו לרקום או לצייר על יריעת הבד שעליה הונח הילד הנימול את נוסח הברכה, יחד עם שמו של התינוק, יום לידתו ושם אביו (מס' קט' 203). בין כלי המילה שבאוסף, מערכת מפוארת של בקבוקון וסכין של המוהל נח כתבן מפראג, מן המאה ה-17. הכתובת החרותה בלוחיות הזהב מצביעה על חשיבותם של המצווה וגודל הזכות שנפלה בחלקו של המוהל: ״שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב״ (תהלים קיט:קסב), ״להדר מצות ה׳ ברה מכסף וכתם פז יקרה״ (מס' קט' 204). תיאור עקדת יצחק מגולף בידית-עץ של סכין למילה (מס' קט' 206) ומעטר צלחת לפדיון הבן (מס' קט' 207). העקדה היא סמל מרכזי ביהדות ונושא שחוזר ומופיע בחפצים רבים של אמנות יהודית (ראה מבוא לימים נוראים וסוכות)

כשנער מגיע לגיל שלוש-עשרה - הוא בר מצווה - אחראי למעשיו ומחויב בקיום המצוות שבתורה, כמבוגר שווה זכויות בקהילה. הוא מקבל במתנה טלית וזוג תפילין, התפילין נשמרים בבתים מיוחדים (מס' קט' 212, 213).

״קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה...״ (ירמיה לג:יא). לטקס הכלולות מסורות ומנהגים שונים, אך הכתובה היא חלק בלתי נפרד מהחתונה היהודית בכל הקהילות, והיא מסמך שנוסחו נקבע עוד בתקופת התלמוד. מטרתו העיקרית של מסמך זה להגן על זכויות האישה במקרה של גירושין או מות הבעל. כתובות מעוטרות קדומות ביותר, מן המאות ה-10 עד ה-13, נתגלו בגניזה של בית-הכנסת בפוסטט (קהיר העתיקה). בטולדו שבספרד נמצאה כתובה מעוטרת מן המאה ה-14, וכתובה אחרת, מקרמס שבאוסטריה משנת 1392, מצוירת בדמויות החתן והכלה. יהודי איטליה החלו לעטר ולצייר את כתובותיהם החל מסוף המאה ה-16 או מראשית המאה ה-17, כנראה בהשפעת מקורות מוקדמים מספרד. אמנות זו המשיכה בקהילות היהודים הספרדים גם במשך המאות ה-18 וה-19 (מס' 214 - 219) טבעת מס' קט' 220 , הנושאת מבנה זעיר ואותיות ברכה, היא כנראה הקדומה ביותר שנמצאה מבין טבעות החתונה היהודיות. טבעות אחרות (מס' קט' 221-224) מייצגות את קבוצת הטבעות המיוחדות מונציה במאה ה-17.