Stieglitz Collection
דף הבית
על האוסף
חיפוש באוסף
 
ספר התורה ועיטוריו
שבת
ימים נוראים וסוכות
חנוכה
ט״ו בשבט
פורים
פסח
מחזור החיים
הבית
חפצים אישיים
ציור מאת מאוריצי גוטליב
 
English

אוסף שטיגליץ, סיפור אישי

Joseph Stieglitz
יוסף שטיגליץ, תל אביב, 1987. צילום: אבי גנור

סיפור אישי: כדי להוציא את הציור הענק (1.702.80 x מ׳) של מאוריצי גוטליב, ״ישו לפני הסנהדרין", מן הדירה הקטנה בג׳ורג׳ אליוט, תל־אביב, נדרשו שלושה מובילים מטעם מוזיאון ישראל; הם נשאו את הציור בעדינות, תמרנו אתו מעבר לפינות, ירדו במדרגות אל הרחוב שהמכונית המסחרית חנתה בו; הבעיה עם קנבס בגודל כזה היא שיש לו נטייה לאסוף רוח כמפרש ויש להיזהר ממשבים עזים. בזה אחר זה נלקחו פריטי האוסף מהדירה, והקירות שהחנוכיות והכתובות הוסרו מהם כמו נסוגו אחור, משנים את ממדיו של החלל הקטן והדחוס שבו חיו פנינה ויוסף שטיגליץ, מוקפים באוסף היודאיקה הייחודי שלהם, כמעט ארבעים שנה. חדר אחד בלבד, זה הקרוי במונחים ישראליים "סלון", וגם הוא לא גדול במיוחד, הכיל את מאתיים ושמונים פריטי האוסף השונים באופן ובאינטליגנציית הצגה שלא הכבידו ולא כפו נוכחות אלא נתמזגו עם דייריו של הבית, עם קצב חייהם, עם האסתטיקה שלהם, כך שלא ידעת איפה נגמר האוסף והיכן מתחילים כלי הבית. אוסף שבעליו אהבו אותו אך לא סגדו לו; אוסף שכליו ותשמישיו נוקו ואובקו אך לא מורקו; אוסף שהפיח חיים במביטים בו ולא עצר נשימה.

כשהתרוקן החדר מתוכנו והעיזבון ניכר בריבועים החיוורים על הקיר במקום תליית הכתובות, כשהוויטרינות הדהדו בשיממונן וכתרי התורה הוסרו מן המדפים הגבוהים מעל דלת המרפסת, חזרה הדירה בג׳ורג׳ אליוט 16 להיות דירה קטנה ונעימה בעלת תקרה גבוהה באזור מגורים שצעירים אופנתיים חפצים בו; אינני יודע מהו בדיוק החוסן הנפשי הפועל מאחורי תפיסתם הלא-טראומטית והסתגלותם של פאולינה (פנינה) ויוסף שטיגליץ להסתלקותו של האוסף. אולי השלמה עם החלטה נבונה, אולי בינה שמקורה בגיל; אם האוסף חסר להם, הם אינם מראים זאת.

כנכדו מצד אמי של יוסף שטיגליץ, וכמי שמרוחק שני דורות מן האוסף, אני מקווה שמידת ההקרבה של סבי וסבתי ונכונותם להסיר את התפאורה מבמתה של המשפחה נרשמו באופן כלשהו בתודעת הציבור; מתחת לגוטליב ובינות לפריטים הרבים חגגנו חגים רבים; שתינו כוסיות קידוש ופסח בגביעי כסף עתיקים, דפדפנו בהגדות קלף צהובות והשתמשנו בצלחות כסף מסורתיות. בדרך שבה מתפרקות חבילות משפחתיות, כל אחד עושה לביתו, יחסר האוסף למשפחה כקולקטיב; תמיד, כך ודאי אומרים הילדים, יוכלו לעלות לירושלים, לקחת את הנכדים והנינים למוזיאון, להראות להם את האוסף בסביבתו החדשה, לספר מעט מהסיפורים על סבא, על אביו של סבא, על תלאות האוסף, על דרכו הנפתלת לארץ, על המלחמות ועל השמחות. כך אני אנהג כנראה עם ילדי, ואני הרי הסנטימנטלי פחות בחבורה. כולנו, סך־הכול, שואפים להנציח את עצמנו, להשאיר זכר. דרכם של הסיפורים הלא-כתובים להימוג, אופיים של הזיכרונות להתמוסס. את סיפור האוסף המשפחתי שנמסר למשמרת מוזיאלית, אני חייב לסבי, לילדי ולעצמי. אני מזהה את רמת המליצה בקביעה זו. מליצה תמיד היתה מפלטו של המספר.

בחוש המיוחד שניחן בו להבחין בין טוב לרע ובין עיקר לטפל, כמו באמנות למשל, הבין שטיגליץ כי ענני הסופה השחורים שנקשרו בשמי אירופה בכלל ומעל פולין מולדתו בפרט אינם מבשרים מטר ברכה של סתיו אלא את תחילתו של עידן שחור ואפל, וכי מוטב להם, לאלה הרואים את הנולד, להימלט מפניו ולא להיקלע לעינו. שטיגליץ: ״ידעתי שזה לא יגמר בכי טוב. אמרתי - את החיים צריך להציל. אבל גם הבריחה לא היתה כל־כך פשוטה״.

בספטמבר 1939, ימים ספורים לפני פלישת גרמניה, שלח שטיגליץ את בני משפחתו - הוריו, אשתו, שלושת ילדיו ואחיותיו - מזרחה מקרקוב, עיר הולדתו, לכיוון לבוב־למברג. הגברים, שטיגליץ עצמו, גיסו וקרוב משפחה נוסף, הצטרפו אליהם שלושה ימים מאוחר יותר. ביום הראשון של ראש־השנה הם נתקעו בעיר קטנה במזרח גליציה. בימים הראשונים של המלחמה ניסה שטיגליץ לעבוד כדי לקיים את משפחתו והמשיך במסעותיו. כך קרה שכאשר הגלו הרוסים את כל המשפחה לסיביר, הוא היה בלבוב. כשחזר, גילה כי הפך מבעל משפחה לפליט מלחמה בודד. באותה גישה שכלתנית ולא רגשנית שלו לחיים לא ניסה להפוך במצב ולמצוא בו משמעויות נסתרות, לא העמיק בספקולציות, לא שאל קושיות. הוא נשאר בלבוב, אי לעצמו, המשיך בתנועה, בעסקיו וניסה ליצור קשר עם משפחתו שגלתה. לדבריו, היה ״נוסע בין הערים כדי להוציא לחם, קונה ומוכר רהיטים משומשים וחפצים אחרים״. סדר העולם השתבש, אימה שאת היקפה עדיין לא שיער איש כיסתה את אירופה כשמיכה עבה, ושטיגליץ מצא כי לעסקים ולקיום כלכלי יש כוח ואינרציה משלהם. אנשים ביקשו עדיין לקנות ולמכור, לשרוד, להתנהג כמו דבר אינו קורה.

אף-על-פי שהיה ציוני דחה את ההחלטה לעלות לארץ ישראל כי חשש שלא יוכל לעסוק במקצועו. ״היה לנו טוב מדי בפולין״, הוא אומר. ״הייתי כנר ראשון בתזמורת. כשבן-אדם במצב כה טוב הוא אינו חושב על חיסול ומעבר. מה גם שאהבתי את המקצוע שלי ולא ראיתי שאוכל לעסוק בו בארץ״.

בבית אביו נשבה רוח ציונית. האב היה במפלגת ״המזרחי״ והיה מייסדו של בית־כנסת ציוני. אחרי שמחת-תורה היו שרים שם את ״התקווה״; שטיגליץ אף היה יושב־ראש של התאחדות סטודנטים ציונית.

השנים הטובות, 1939-1920, חלפו עברו ושטיגליץ הבין שעליו להסתגל. בשנים הטובות ההן הוא היה הספק הראשי של ריהוט וחפצי אמנות מן המאה ה־15 וה־16 לארמון המלכים בקרקוב. במלחמה "ירד" לדבריו מארמונות וניסה להישאר בחיים. כשעזבו את קרקוב באותה החלטה חפוזה וגורלית של רגע, פיצל אברהם שטיגליץ, אביו של יוסף, את אוסף היודאיקה היקר והנדיר שלו: חלק מסר למשמרת למנהל ארמון המלכים שישקו-בוחוש וחלק אחר ובו החפצים היקרים לו כנפשו הניח במזוודה ונשא אתו. כשנלקח האב לסיביר על־ידי הרוסים, השאיר את המזוודה בידי בעל־הבית שהתגורר אצלו. כשחזר שטיגליץ מנסיעתו וגילה כי משפחתו גלתה, מסר לו בעל־הבית את המזוודה ואמר: ״זה שלך".

המזוודה הסמלית ורבת-הערך הזו חוזרת ועולה כמוטיב של אנושיות ומותר האדם בזיכרונותיו של שטיגליץ מימיה הארורים של המלחמה. פעמיים במשך המלחמה נמסרה המזוודה היהודית כל־כך לפיקדון בידיהם של גויים, ופעמיים חזרה לידיו של שטיגליץ, שלמה וחתומה, כמו היתה סימן לכוחה של היהדות לשרוד על אף הכול. בפעם הראשונה נמסרה המזוודה היקרה לידיו של שטיגליץ לבקשת אביו; בפעם השנייה, כאשר ברח בעצמו מפני הגרמנים, הטמין אותה שטיגליץ בחצר גינתו של פרופסור קולצ׳יצ׳קי ידידו; גם כשהוא מספר את סיפור האוצר במזוודה בפעם המאה אין הוא יכול להסתיר את התרגשותו נוכח יושרו ונאמנותו של ידיד. אחרי המלחמה, לבקשת שטיגליץ, חפר פרופסור קולצ׳יצקי בעזרת ידיד אחר, פרופסור גרואר, באדמה והוציא ממנה את המזוודה; הימים ימי חורף אירופאי קשה, האדמה קפואה וקשה לחפירה, ושני הידידים האלה מוציאים אוצר גדול ממשמרת ומעבירים אותו לקרקוב, לאב שחזר מגלות סיביר. האב התייפח מאושר מול אוספו, הציע פריט אחד לפרופסור, כאות תודה על נאמנותו; הפרופסור סירב לקחת. מנהל ארמון המלכים ״ואתל״ החזיר לאב את חלקו השני של האוסף וזה חזר והיה לאחד. היות שבתום המלחמה התנקזה המשפחה לפלשתינה־א״י, נעזר האב ביו"ר ״הצלב האדום״, ידיד, העביר את האוסף לשוודיה, ומשם נשלח אל מרדכי נרקיס, מנהל מוזיאון ״בצלאל״ בירושלים. נרקיס העביר את האוסף לשטיגליץ בתל־אביב; כהוקרה על עזרתו קיבל נרקיס כריכת כסף לתנ״ך וזו שמורה עד היום באוסף מוזיאון ישראל.

שטיגליץ ניצל מן המלחמה בזכות מומחיותו, שכן הרוסים רצו מישהו שייעץ להם בעניין הסחורות הרבות שהחליפו ידיים באותה תקופה. ימי מלחמה הם ימי ״שוק״ ערני. אנשים מוכרים כדי להישאר בחיים, אחרים קונים בזול. דרך קשריו עם הרוסים ביקש שטיגליץ לברר מה עלה בגורל משפחתו בסיביר. איש הקשר הרוסי איים עליו שיוגלה אם ינסה להצטרף אליהם. מפחד ההגליה נהג שטיגליץ לישון בחנותו. עוזרו היה יוצא בערב מן החנות ונועל אותה ואת שטיגליץ מבחוץ. גם בשולי המלחמה התנהל מסחר בחפצי אמנות שונים: שטיחים, קריסטלים, רהיטים; החיים נמשכו לפי חוקי משיכה אחרים. בנקודות הקנייה הרוסיות שפקד פגש שטיגליץ באלכסיי טולסטוי הסופר ובסרגיי אייזנשטיין במאי הקולנוע הרוסי. אלה חיפשו עתיקות ואמנות טובה, במעין מסע שעשועים במערב. מסביב התערער יסוד העולם, וטולסטוי ואייזנשטיין חיפשו חפצי אמנות.

כשעזבה המשפחה את סיביר, נותק הקשר. שטיגליץ לא ידע מנוח. במרץ 1942 הגיע לבודפשט, הונגריה, ושם נשאר עד 1945. בינתיים הגיעה המשפחה לישראל ב-1943 בעליית ילדי טהרן. ב-1945, עלה שטיגליץ לארץ דרך בוקרשט שברומניה. כריאליסט ואיש מעשה חיפש תחילה דרך לקיום כלכלי מכובד. הוא לא האמין שיימצא לו מקום לעסוק באהבתו הראשונה - מסחר בחפצי אמנות - והכין את עצמו נפשית לעבוד כנהג מונית או נגר, מקצוע שהוכשר לו הכשרה פורמאלית. בינתיים חזר אביו לפולין, הצליח להעביר קצת כספים, שטיגליץ עצמו נסע לפולין ב-1947 כדי להעלות את אביו לארץ ובהזדמנות זו קיבל לידיו אובייקטים אחדים שהיו שייכים לו. הוא פתח חנות בתל־אביב, ניסה להציל חלק מן הסחורה והפריד הפרדה כמעט מוחלטת בין אהבתו וזיקתו הבלתי אמצעיות ליודאיקה ובין הצורך הקיומי לסחור בחפצי אמנות שאינם כה קרובים אליו.

חנותו הוותיקה ברחוב אלנבי בתל־אביב היא מזיגה יפהפייה של בית-מסחר ומוזיאון קטן בנוסח אירופאי, חלל קטן ועמוס ששטיגליץ חולש עליו כמלך בארמונו. פעילותה הקיפה ועדיין מקיפה כמה תחומים: הוא מומחה בעל סמכות לאמנות יהודית (ציור ופיסול) וליודאיקה. מוזיאונים, מוסדות ואספנים קשורים אתו בקשרי ייעוץ וחוות־דעת בכל הנוגע לתשמישי קדושה יהודיים. הידע שלו בתחום זה נובע מהיכרות ראשונה עם רקמת החיים היהודיים; עליו נוספת אותה תחושה של קצות האצבעות שבלעדיה המומחיות אינה אפשרית. מומחיותו של שטיגליץ כוללת גם אמנות פלסטית, והוא זה שחשף את שוחרי האמנות בישראל בפעם הראשונה ליצירותיהם של האמנים היהודים יענקל אדלר, אברהם מינצ׳ין ומאוריצי גוטליב.

עיקר עניינו של שטיגליץ הריאליסט, האיש בעל המחושים החדים, שבנה אוספים יפים ו״חשובים״, הוא במאה ה-19. ״המודרני לא מדבר אל לבי. אני חונכתי על הדברים הקלסיים״. את החום, הרגש, האהבה וההשקעה הרגשית שמר כל השנים לאוסף היודאיקה האישי שלו. זה שגרעינו הקשה היה אוסף המשפחה בקרקוב, ושעליו הצטרפו פריטים נוספים ברבות השנים. באלה לא סחר ומכר, מאלה לא היה מוכן להיפרד, להוציא מחזקתו. הם היו תלויים ומסודרים ארבעים שנה בחלל הקטן של דירתו ברחוב ג׳ורג׳ אליוט, בלב תל־אביב של פעם. אם הוא כואב היום את כאב הפרדה מן האוסף, אפילו הוא באכסניה מוזיאלית, אין הוא מראה זאת.

המסחר, האיסוף או הטיפול המוזיאלי בענף אמנותי זה מחייבים מערכת רגישויות מיוחדת במינה הפועלת בין שתי דיסציפלינות: זו האמנותית־האסתטית וזו התרבותית-יהודית. לחלק ידוע מתשמישי הקדושה אין מחיר שוק, כי אין להם ערוך, בשל נדירותם, חד־פעמיותם או חשיבותם ההיסטורית־היהודית. זהו סוג של אמנות שראשיתה המשוערת במאה ה־13. רובם של תשמישי הקדושה השמורים היום באוספים שונים משויכים לתקופה שלאחר ימי-הביניים. לאיסופם של כתובות, רימונים, ״ידיים״ לקריאה בתורה, קופסות־בשמים, פרוכות, כתרי־תורה, כוסות לקידוש, קערות־פסח, קערות־הבדלה, טבעות קידושין וכו' נלווים לעתים סיפורים מעוררי־לב, המגלמים בתוכם גלגולי גורלות יהודיים, חורבנן של קהילות, טרגדיות של משפחות, סוג ידוע של מסתורין. כאן נפרשת תרבות יהודית קיבוצית וכן אמנותם של יוצרים המזוהים בשמותיהם ולפי כתב־ידם המקצועי.

בשנות ה־50, בניו-יורק, פגש שטיגליץ אדם שסיפר לו שאצל יהודי הטוען לרבנות יש ארון־קודש מיוחד במינו. האינפורמציה על אמנות יהודית מן הסוג הזה עוברת במסלולים שלסוחרי אמנות רגילים כמעט שאין ידיעה עליהם. בחדר קטן, בדירתו של אותו יהודי, מצא שטיגליץ ארון־קודש חדש שדלתותיו הן דלתות בית-הכנסת מעיר מולדתו קרקוב. אלה דלתות מן המאה ה־17, מגולפות עץ ומעוטרות בציורי החיות (אריה־נשר-צבי־נמר). הדלתות הגיעו בדרך כלשהי לניו־יורק, לאחר המלחמה. מסען מקרקוב לניו־יורק הוא כמסעה של אמנות יהודית זו על פני העולם כולו.

שטיגליץ מספר זאת יפה יותר: ״זה סיפור אלף לילה ולילה. נודע לי שזה נמצא אצל רב במירכאות שעשה לו בית-כנסת בבית. אני לא יודע איך הוא הוציא את זה מקרקוב, גם לא שאלתי. באתי, הסתכלתי, הלב נעצר. אחרי יומיים של דיבורים קניתי את זה. צריך היה לפרק את זה מארון-הקודש שהוא בנה לו. הערתי לו שכדאי לחפש דלתות חדשות ויפות יותר״. את הדלתות העביר שטיגליץ לארץ וסוף מסען במוזיאון ״היכל־שלמה״ בירושלים. בשנת 1955 הוא מצא בברלין 13 מטבעות מן המאה ה-12 ועליהן כתובות עבריות. מקור המטבעות בפולין והן נטבעו לאחר שהמלך העניק ליהודי זיכיון להטבעה. שטיגליץ ידע שנים רבות על קיומן. למטבעות אין מחיר, קנה־המידה הוא נדירותן. מהן השמורות היום במוזיאון ״קדמן למטבעות״ שבתל־אביב, ומהן ב״מוזיאון היהודי״ בניו־יורק.

בשנת 1961, בפולין, הוא קנה שטיח אנטולי מן המאה ה־17, ועליו הכתובת ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״. זהו השטיח השלישי: אחד נמצא בקהיר, שני במוזיאון לטקסטיל בוושינגטון, וזה השלישי מוצג במוזיאון ״סיר אייזיק וולפסון היכל שלמה" וקודם לכן הוצג במוזיאון ישראל.

את ״החתונה היהודית״, תמונתו של הצייר היהודי מוריץ אופנהיים (1882-1801) בן תקופת האמנציפציה, שבמוזיאון ישראל קנה שטיגליץ בשנות ה־50 בהאג שהולנד. מוריץ אופנהיים יליד פרנקפורט שע"נ מיין נודע כצייר הווי יהודי וחיי המשפחה היהודית. ליצירתו יש לפחות ערך היסטורי־תיעודי. שטיגליץ זורח באור פנימי בוהק כשהשיחה מגיעה למאוריצי גוטליב, צייר יהודי ממוצא פולני שמת בן 23 והניח אחריו עיזבון קטן. מכל הציירים היהודים האהובים עליו, ואלה אינם מעטים - ריבאק, קיזלינג, כץ, פסקן, סוייר, מינצ׳ין, שאגאל, אדלר (רשימה חלקית) - גוטליב הוא האהוב ביותר, אולי בשל מותו בגיל צעיר, הבטחתו כצייר והרומנטיקה היהודית של ציוריו. בתנועה של הגוטליבים המעטים בין ישראל לתפוצות, בין אספנים פרטיים למוזיאונים, היתה לשטיגליץ נגיעה גדולה. את לאופולד גוטליב, אחיו של מאוריצי וצייר בזכות עצמו, מקדם שטיגליץ כמי שחייב טובה למשפחה.

הקשר הראשון של שטיגליץ עם מוזיאון ״בצלאל״, היום מוזיאון ישראל, נוצר ב־1946 עם מנהלו דאז מרדכי נרקיס, כאשר שטיגליץ הציע לו תמונה של מוריץ אופנהיים. אבי שטיגליץ קנה אותה והיא הגיעה מקרקוב לתל־אביב. "אבא שלי קנה אחרי המלחמה תמונה קטנה של אופנהיים. יהלום, שחור־לבן, לא חתומה, אבל נהדרת. נכנס יהודי לחנות (נרקיס, ר"מ) והסתכל על התמונה, אני ראיתי שהוא מבין, ושאל למחיר. אמרתי לו 300 לירות סטרלינג. אז הוא אמר לי שבעד אותו כסף הוא יכול לקנות ציור של מאטיס. ואני לפעמים קצת חוצפן, ואחרי שהבנתי שהוא מנהל מוזיאון ׳בצלאל׳, שאלתי אותו: מה תעשה עם מאטיס במוזיאון לאומי? הוא נעלב, יצא, חשב קצת, אחרי שעה הוא חזר ואמר שהוא רוצה לקנות אבל אין להם כסף. אמרתי לו שעל מחיר אפשר לדבר״.

הציור ״חתונה״ נמצא במוזיאון ישראל, ומאז העביר שטיגליץ נכסים מיוחדים במינם למוזיאון בתמורה סבירה ולעתים נמוכה מאוד מזו שאפשר להשיג בשוק החופשי. חלק מן התמורה הוא כמובן אותה הרגשה מוכרה של סיפוק של מי שעוזר בהעצמת נכסיו הרוחניים של המוזיאון. ״אני מרגיש כצייד של אמנות יהודית, יש בזה לפעמים משהו מפדיון שבויים״.

קו ישיר של תפיסה זו - רגשנות מפוכחת - הביא את שטיגליץ למציאת הסדר למסירת כל אוספו למוזיאון ישראל. ״רציתי לפעמים להשאיר דברים יפים אצלי. אבל אם זה כל־כך נדיר, אצלי יראו את זה עשרים איש בשנה ובמוזיאון עשרות אלפים [...] לא היה לי מצפון להשאיר את זה אצלי״. מאבקו של המצפון ביצר ושל הרצון לשמור את החפצים הנדירים בחזקתו, להתענג עליהם בפרטיות של ביתו, בהכרה כי חפצי יודאיקה כה נדירים מקומם במוזיאון עומד בלבה של ההחלטה להעביר בסופו של דבר את האוסף לחזקת הכלל. כל פריט באוסף מספר סיפור; סיפורו של הצורף, סיפור הנדודים, משמעותה של הכתובת הסמויה, סיפור המרדף.

״יש לי קמיע איטלקי בצורה שלא ראיתי קודם לכן. הייתי בפריז, וחבר למקצוע בא מאוסטריה והביא כמה דברים ובהם הקמיע. מאוד רציתי לקנות; אחרי־הצהריים הלכתי לבקר ידיד נוסף, מומחה גדול למכשירי מדע, ואני פותח איזו מגירה והנה אותו קמיע דומה לזה שראיתי קודם עד כי חשבתי שזה אותו הקמיע. התברר שמדובר באמת בקמיע זהה ואותו הצלחתי לקנות. למחרת אני פוגש את החבר למקצוע שסירב למכור, אני מוציא את הקמיע מן הכיס ושואל אותו: ׳כך אתה שומר על הקמיע הנדיר שלך?׳״

וכך הלאה, כל פריט מספר סיפור, מאתים ושמונים סיפורים. במשכנו החדש במוזיאון יחיה האוסף חיים אחרים; לא עוד שמורת־טבע יהודית בלבה של שכונה חילונית בתל־אביב, כי אם הצגה מוזיאלית של חפצים שכוחם ביופיים הפרטי ובערכם הרגשי. ברמה השכלתנית נמצאה הקלה מסוימת בהעברת האוסף למוזיאון. לא עוד הורדתם של כל הפריטים ואחסונם בכספות לפני כל נסיעה לחו"ל, לא עוד ימים של אריזה והצפנה. הכול פשוט יותר עכשיו, חילוני יותר, משהו כמובן חסר, אך כל עוד אפשר למצוא את המשהו הזה במוזיאון ישראל, נראה כי הכול יצאו נשכרים.

רון מיברג, 1987